כזבים

 

אני זוכרת שרק התחלתי להכיר את בוב דילן, שקראתי את ה"כרוניקות", איך המילים שלו ניתצו אותי.   כל מילה הייתה כתובת וחשבתי שאם אלך לכל המקומות, משהו מדהים יקרה.  איך הלב מיהר בלילות שישבתי בחדר הירושלמי וקראתי, איך קיוויתי שנתקלתי באמן מספיק טוטאלי שיסיט אותי ממה שקרה. איך רציתי להיות בדיוק האדם הזה עד שכעסתי ממש על שאני אני.  והתחושה הזו, שנצתת בלב כל מי שצורך את  המוסיקה, כלומר את המילים, את המילים שלו לעצמו, התחושה כזו מנוולת ובוגדנית שאני לא מוכנה להקשיב לחלילן מהמלין הזה. לקח לי כמה שנים להבין שזה, הראש של דילן, לא מקום לאנשים אחרים. הוא רוצה להשתמש בהתלהבות של אנשים, בהבנה שלהם, כדי להבין ולהלהיב את עצמו – ואז, להיות חופשי . מדובר במשחק סכום אפס.  אט אט השירים שלו אבדו את התחושה המסנוורת של המשורר שרץ על הזמן.    היום אני מכבדת את היוצר הזה, לדיסקים יש מקום בקופסא בארון, אבל הוא כבר לא מתנגן אצלי. וכבר לא הזמר האהוב עלי. לא בגלל משהו שעשה מוסיקלית -מוסיקלית לכל יוצר החירות המלאה – זו הפרסונה שמשתקפת מבעד למילים ולשירים. האטימות משקפת אדם לא מוסרי. ולו היה אמן פחות גדול, לו היה פחות מפוצץ רוחניות וכשרון, זה גם היה שולי. 

אבל בגלל שהוא הוא,  הגובה העוצר נשימה, אדם שקבל כאלה מתנות חייב לדרוש מעצמו יותר, לפעול לא רק על צו החשק הרגעי שלו.  זהו החשק של הנער, אבל אדם מתבגר מנעוריו.   ואותו רצון שמתעורר בלב אוהביו, הרצון שיראה אותם, באופן שאמנים אחרים (כמו ליאונרד כהן או בונו או אפילו קורט קוביין) רואים, לא רואה במובן של מפגש ממשי אלא ברמת היחסים בין היוצר למאזין,  הרצון הזה נכזב אצל מי שמחפש בדילן מה שאיננו – אהבה, כנות ורצון.  

 

 

3 מחשבות על “כזבים

  1. דילן כבר הודה ברוע הקיים בו, ואפילו ייסר את עצמו במידת מה, על כך שכרת עסקה עם השטן. עוסקים בזה גם ב׳אני לא שם׳. בספר הוא רק רומז על היותו פרחח אופורטוניסט. לא סתם הפרק הראשון נפתח בתאור מתאגרף צעיר שאליו הוא משווה את עצמו בתחילת הדרך. 

    אהבתי

  2. יש לך עניין עם גברים נמנעים. זה קצת ילדותי, כמובן, אבל עדיין יש בזה משהו מושך. בחורים שנמנעים ממגע, אמנים שנמנעים מחשק. כאילו סובלימציה הופכת למשהו שנותן ערך בעינייך. 

    את כותבת טובה. אני ממש לא מחבב אותך ועדיין אני חייב להודות בזה, את כותבת טובה. אבל בשביל להיות מצויינת את צריכה כבר להפטר מהאובססיה הזו ולהתחיל לחשוב על אנשים בתור אנשים.
    אפילו גברים.

    אהבתי

    • שמת את האצבע על נקודה מעניינת, שהרחבתי עליה כבר כאן
       עובדה היא שבעולמנו חווית האהבה נתפסת לעתים קרובות כנמנעת. האהוב, יש שהוא מושג אבל הוא נתפס באופן נפשי גם כבלתי מושג. והדבר נכון גם לזוגות ואנשים נשואים וכו.  למעשה, שימור חווית הנמנעות נחוצה לשמור הזוגיות.
       אז שנינו צודקים. אתה צודק שהיחס שלי לגבר צריך להיות אנושי וחומל יותר.  אבל אי אפשר לבטל את הצורך בנמנעות, אלא הוא חייב כנראה לנבוע ממקור אחר, עקרוני יותר, כפי שפרטתי בפוסט החדש. ובלינק. 

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s