חבל

 

מרגישה צער על כך שכתיבה איננה עוד חלק מהחיים שלי.  זה היה במובנים מסויימים עונש שגזרתי על עצמי, בגלל מה שקרה עם ההוא.  חבל לי, כי הסוגה שאני רוצה לכתוב בה היא מד"ב וזה בהחלט תחום מעניין שיש מלא מה לעשות בו. אני לא מתכוונת לכתיבה מהסוג של רוג'ר זילאזני או אורסון סקוט קארד, למרות שמאוד אהבתי את סדרת "אמבר" ואת "המשחק של  אנדר".  רציתי לעשות משהו אחר בתכלית. אבל חשה דחייה מכל זה, עצב קשה מנשוא, תחושות של אי אמון בעצמי. וזאת על אף ששני אנשים מן התחום, בעצם אפילו שלושה, הביעו את אמונם בי ובמה שאני רוצה לעשות.    העניין הוא שאני טוטאלית. כמה שנסיתי להאבק בנטייה שלי לטוטאליות, לא הולך. כמו שאני לא מסוגלת להיות עם אדם שאני לא באמת אוהבת ורוצה, כך קשה לי להביא את עצמי לכתוב ספר כשאני לא עד הסוף שלמה בכשרון שלי ככותבת.  פעמים רבות אנשים מרגישים במד"ב, יותר מסוגות אחרות, שהרעיונות חזקים מהכתיבה. אני מאמינה שכתיבה צריכה גם להביא את הדמויות ממקום פסיכולוגי שלם ומאתגר.  וכדי להגיע לכזו שלמות (מהסוג שהציג ג'ונתן ליטל ב"נוטות החסד" לדוגמא) צריך שעות ואולי שנים של עבודה.   ואין לי את הזמן הזה כי ביומיום אני רחוקה מכל התחומים האלה של מדעי הרוח. והעתיד מהיר, מתחלף במהירות,  ולכן העתיד של עוד חמש שנים איננו העתיד של עוד שנתיים.  ואני רוצה לעסוק בעתיד של עוד עשור  בכלל, אוף זה מסובך.   מעל לכל מרגישה שהכתיבה שמדברת אלי היא כתיבה אטומה לאנושי, ואילו מה שיוצא לי הוא סגנון יותר מיימי,  כאילו לא רחוק מהאנושי אלא להיפך. וזה מעצבן אותי מכל מיני סיבות.  אני לא מכירה אנשים שמנהלים מאבק יומיומי בעצמם, שמחד רוצים לכתוב ויש להם כבר רעיון ממש טוב, ומאידך לא מסוגלים כי לא שלמים עם הכתיבה שלהם ולא מספיק מאמינים במה שכן יש.  אני מרגישה החמצה עצומה, חיה את החיים בהחמצה עצומה. כבר יכולתי להתחיל לכתוב את הספר הזה לפני שנה, אבל כל פעם שזה קורה אני מרגישה סלידה קשה מעצמי וממי שאני.  אם הייתי בחור אולי הייתי פשוט זורמת וכותבת את זה כבר.  מרגישה סלידה עצומה מהמון חלקים ממי ומה שאני כאדם, כאישה.  מרגישה פשוט את היותי מיותרת בעולם. אני חושבת שזה גם תוצאת לוואי לכך שאינני כותבת.  אדם שיוצר, יצירתי, הוא גם אדם עם כוחות הרס והרסנות. ברגע שמשאירים הכל קרוב אליך במקום לכתוב את זה, להשתחרר, גם ההרס נשאר קרוב. כל ההרס הפנימי של השנים האחרונות הוא גם תוצאה של הבחירה שלי לשתוק. יום יום אני חיה שוב את הדברים הכי קשים שקרו לי,  אמנם מתנהלת בעבודה ולימודים וכו, יוצאת עם חברים, אפילו מנהלת קשרים, אבל בפנים הקשר עם עצמי הופך אט אט לסלידה.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s