מבלי להפסיק להכחיש

 

הבנה שמצערת אותי נוגעת לשני תחומים (אינני משתייכת לאף אחד) המאופיינים בירידת שכר לצד כניסה מאסיבית של נשים, באוניברסיטה ובשוק העבודה:  התחום הראשון הוא ביולוגיה – מדעי החיים, והתחום השני הוא ספרות- מדעי הרוח.   התחומים האלה מעניינים כי לכאורה חלה בהן פריחה בעשורים האחרונים.  הביולוגיה, יותר מכל תחומי המדע כיום (חוץ ממחשבים) ממשיכה לספק מאמרים מעניינים פריצות דרך ותקוות שלא נופצו מול מורכבות מטורפת (כמו שקרה לפיסיקה).  ואילו הספרות, הפכה לתחום נחשק, רבים מעוניינים לעסוק בכתיבה ולהשמע,  אנשים קונים ספרים ומתקשרים טקסטואלית יותר מאי פעם.  זה מה שקורה לכאורה. בפועל העניין שונה.  בחינה מדוייקת במקרה הביולוגיה מעלה את התמונה הבאה: אין עבודה איכותית בתחום הביולוגיה, לא בתואר ראשון שני או שלישי, להוציא אי אילו מקרים.  חקר הביולוגיה בפועל מקודם על ידי פיסיקאים מתכנתים.  ישנן חוקרות מוכשרות ופרופסוריות, אבל התעשייה משלמת מעט מאוד לבוגרות הרבות שבחרו ללמוד את מדעי החיים. הכסף העצום שמגיע מהצד הקליני לעומת זאת, ולא התיאורטי, זורם בעיקר לרפואה, לקרנות מחקריות ומכוני מחקר בעלי אינטרס שמנוהלים וממונפים כמובן על ידי גברים, על פי רוב אנשי עסקים.  בספרות המצב אפילו יותר עצוב.  הפקולטות למדעי הרוח גוועות,  הן אולי מלאות סטודנטים וסטודנטיות נלהבים, אבל משוללים כל השפעה על מקבלי ההחלטות ו/או כל תוצאה מעשית כלכלית, הן הלכה למעשה נמחקות. גרוע מכך,  הספרות הופכת אט אט לתחום מוזיאלי ולא רלוונטי להשכלתם של צעירים. קשה למצוא אדם מתחת לגיל 30 שקרא ספר לאחרונה.  לכאורה, לכניסתן של נשים רבות לתחום אין קשר לירידה ברלוונטיות, בשכר, ביוקרה וזליגת הכסף לתחומים מקבילים (במקרה של מדעי הרוח מדובר בפריחת מדעי הניהול). בפועל, זה דווקא הגיוני.  במקום שחינוך אקדמי וסקרנות ייתרו את האבחנות של גבר ואישה,  המציאות מראה באופן מובהק שנשים כציבור (לא כיחידות המשתלבות בתעשיה גברית) אינן מצליחות לייצר שיח רלוונטי, להפוך תחומים לא נראים לנראים, ליצור חידושים משמעותיים שיטלטלו את החברה מתוך האקדמיה. להיפך, הן מושכות את התחומים הללו מתוך הנראות אל האי נראות.  תפקיד האקדמיה לדעתי הוא לדאוג למנגנונים  שיפעלו נגד המגמות הטבעיות הללו, ידאגו למנוע הופעתן של פקולטות לנשים שפועלות נגד האינטרס של הנשים הלומדות ונגד החוקרים בפקולטות.  אבל אי אפשר לפעול בצורה יעילה ונכונה נגד הבעיה מבלי לבוא ולהודות בה.  מבלי להפסיק להכחיש.

זיכרונות וכינוס נסורת

 

המקום הכי עצוב שהייתי בו היה ניו יורק. לפני
שנתיים הגעתי לשם, אחרי שבועיים על יד פילדלפיה אצל קרובי משפחה שגרו בפרבר בבית ענקי
מעץ, שלא הפסיקו להאכיל אותי .

 אנשים לא הביטו זה בזה בעיניים, אני
זוכרת, כולם הלכו מהר מדי. חשבתי, אולי האדם הזה יתעכב להביט לי בעיניים?  זה
לא קרה.  לפעמים גברים סרקו אותי במהירות, אבל הם לא העלו את המבט מהכתף. זה
היה עולה להם בזמן וזמן הוא משאב יקר בעיר.  אני זוכרת שהרגשתי ביומיים
הראשונים בניו יורק שאני לא רוצה לצאת.  הדירה עמדה בשכונת גרינג' וילג'
והמארחת שלי, גברת ק' , הייתה צריכה לדרבן אותי החוצה, לפתות בסיפורים על
מוזיאונים ובתי קפה. הצצתי מהחלון וקפאתי.   כשאזרתי אומץ תקף אותי פחד, הלכתי
את הצעדים הראשונים לאט,  פחדתי להיות
פגיעה לכל מה שרע . עד שהגעתי לחנות אימתנית לדיסקים, קניתי את בוב דילן ואת קאט
סטיבנס והמוסיקה הגנה עלי מהכל. מסביב המשכתי לראות פסי עצב ופסי שמחה, לא היה זמן
להפריד אותם אלו מאלו.

החוויה הניו יורקית שלי קרתה סוף סוף כשעליתי
לאוטובוס בשדירה הרביעית (פחדתי לנסוע בתחתית) ובאחת התחנות עלה מוסיקאי, מלחין,
שנעל מגפי גומי גבוהות וחבש מגבעת. המגפיים שמשו תיק ובו הוא אחסן את הכבודה היקרה
– תווים, ארנק ונייד.  הצלחתי בקושי לצלם
אותו במצלמה שסחבתי, קאנון דיגיטאלית, מידיד שהשאיל אותה בישראל.  היה לאיש
שפם גדול, משוך בשמן,  ובקיצור, הוא נראה כמו משהו שהגיח משנות ה-70.  אחרי המפגש עם האיש העיר נפתחה.  המוגזמות עדיין איימה עלי, אבל החירות…החירות
העיקרית בניו יורק היא החירות להתרחק. 
ולכן פחדתי מהעיר, היא איימה על הגרעין הפנימי.   כשהמלחין המשופם ירד חמש תחנות אחר כך, בדיוק
איפה שירדתי, לא היה לי תירוץ לפנות אליו. הלכנו בכיוונים מנוגדים.

אני זוכרת במיוחד את הבניין של הוצאת   random house  בשדרה החמישית, כשעשיתי טיול מוזיאונים.  חשבתי, זה הטופ של הטופ עבור סופרים. אבל מאוחר
יותר כשקראתי בשניים או שלושה ספרים שקניתי, הכותבים האמריקנים הידועים בזמננו,
 חשתי מרומה.  כולם הוציאו ב random
house  והכתיבה שלהם הייתה לא משהו, אז מה שווה
הבניין?  חזרתי לשם, הפעם הבטתי בו בדרך אחרת. בהתרסה . כבר לא הרגשתי
מנוצחת, הבנתי משהו;  אפילו ניו יורק לא תוכל לשבור אותו.  זה יישאר אתי,  אפילו אסע לשולי שביל החלב.

ב"ניו יורקר" שקניתי בדוכן, נתקלתי ברשימה של אליזבת וורצל , זו
שחברה את הספר prozac
nation בשנת 1994.  הכותרת הייתה 
one
night stand of a life.  מזל, חשבתי, שאני לא אליזבת.  מזל שאני לא האנה מ"בנות", לא אחת
מהצעירות היהודיות הנבונות, המהירות מדי, שהלכו לאונ' עילית בארצות הברית. שחוצות
רגשות מבלי להתעכב עליהם.    

ביום האחרון לטיול נסעתי לאמפייר סטייט
בלדינג.  הוא היה סגור למבקרים אז עליתי
לבניין מוטורולה, בניין אפור שנראה קצת מרושל, והרי אין דבר אהוב עלי מאזורים
מרושלים.  עליתי גבוה מספיק , עמדתי
שם  ונזכרתי בירושלים.  זה היה טיול סוף התואר, ארבע שנים עברו עלי
בבירה.  עמק המצלבה בשעה שש אחה"צ, היער
הקטן בשולי גבעת רם… חשבתי על שכונת בעיר .. קדחתי ממחשבות. חץ געגעים פלח
לי את הלב.  למטה, ראיתי כובע רחב שוליים
על ראש מהיר, שני קצוות שפם נמתחו מצדיו – המלחין!  חייכתי וירדו לי דמעות.  כשעזבתי את העיר ידעתי שלא אחזור.

 

" אי אפשר למצוא את אלוהים, אלא אם כן אבדת אותו תחילה…"

 

אז מה פקסל אמונה עושה לנפש?  היא מלמדת שאין צורך לנצח את היומיומי והטרוויאלי על מנת להתקדם, מפני שאין טרוויאלי; הזמן הוא עניין רב מפלסי.  האמונה לוקחת את החיים, הפיסות של החיים, ומכנסת מהם נסורת של זהב.  היא מאפשרת לאדם להגיע לשיאו, להתקדם, בלא סמים או כסף רב. ולבסוף, מפעילה לחץ על האגו וכופה את האדם להיות ערני לעצמו (האני תמיד שואף להתפשט).  זה כמו אנטי היקסמות.   מעודי לא נתקלתי במבט נכון כל כך, כמו דרך עדשת האמונה. עדשת האמונה איכשהו מולידה אמת משקר (כמו שנסח יפה הרמב"ם, כל מחשבה או מושג שלנו על האל בסופו יהיה שקר כי אי אפשר לומר עליו משהו, הוא מעל למושגינו).  אני מתכוונת, האמונה הספקנית ללא פשרות המבקשת אמת. האמונה המסתנטזת, זו שמאפשרת למרות היותי, אפילו היותי, להיות לפרקים מאושרת .  

תפילה בעצמה היא מצב משונה: אדם פונה לאל ומבקש ממנו דברים על עצמו ואחרים. כלומר, הוא מדבר עם חבר דמיוני. תפילה היא פעולה רגשית,  אנשים מערבים את עצמם בתוכה, הם נמצאים בעצומו של דיאלוג למרות שלא מבינים מול מי. לראות פנים מכווצות של מתפלל זה לראות את העולם הפנימי שלו נחשף .  זה מצב אינטימי ובכל זאת מקובל לקיים אותו בקבוצה (דרוש מניין לתפילה).  הקהילתיות של היהדות (לא רק היהדות כמובן) נובעת מהקבוצתיות של התפילה, הפעולה הכי רגשית ואינטימית למתפלל. מכיון שהוא חולק אותה, הוא חולק אח"כ בקלות עוד דברים עם האנשים לצדו, לטוב ולרע. מה חולק האדם המודרני עם אנשים שאינם המילייה הפרטי שלו?  אולי תשלומי מסים.  

האם אני כנה בהחליפי את הרגש הרומנטי (בצורה בה חוויתי אותו פעם) בפיקסל של אמונה? האם אין פה פשוט אכזבה עצומה, הרמת ידיים?  האמיתות שנחפשו לא יכלו לנבוע ממהלך של שקר פנימי; אם  זה היה משהו שאני מספרת לעצמי כדי להתנחם, הוא לא היה מנחם.  אני חושבת שהמניע הראשוני היה לנסות להבין מהי דת, וכמו כל דבר אחר, נכנסתי כתיירת.  אבל יש במהלך אמת, אמת שאני לא יכולה לומר או לפרוש בצורה רציונאלית,  אמת שקדמה לחווית האמונה בהכרח.  אני יכולה להרגיש שהפקסל אכן משפיע על מעשיי.  בינתיים, הוא הופך אותי לאדם יותר טוב, אבל גם עייף ומחפש.  אני מרגישה שעמום בקלות, אבל זה כנראה קשור להתבגרות, לכך שמנגנונים מסויימים בעולם חוזרים.  המקוריות האנושית מולידה מעט רעיונות מוצלחים ממש, והרבה שבבי ביניים.  אבל כך מתקדמים. אני מרגישה שאני מתקדמת.

אולי זה הגשם או המועד, אולי השבוע שקדם לו, בחג השבועות השיעור פתח אצלי שער בלב.  החוויה שלי את המקורות של היהדות היא בעיקר שכלית, כמעט מדעית. אני חושבת שזה נבע גם מבושה. פעם חשבתי שזו בושה מול החברים מפעם, שלא חווים את הדברים שאני חווה עכשיו, מבחינתם זה כמו חוג או תחביב.  אבל עם הזמן הבנתי שזו בושה על מי שאני. כי פתאום אתה קולט מי אתה, את הפער בין הרצוי למצוי,  החולשות שלך פועמות ביתר שאת, ההשלכות של החולשות האלה על חייך ועל אחרים… זה גורם לבושה.  בשבועות, הצלחתי פתאום להרגיש עם האנשים בחדר, הרגשתי לרגעים שאני שם באמת, לא מנותקת או רחוקה ממני כתמיד.  הרגשתי משהו ממני שב, אותו משהו שניתק מאז הדבר שארע בגיל 24.  

 

חבורה עליזה

 

המשך הלקאה עצמית;  הייתה אמורה להיות לי פגישה מקצועית עם אדם בכיר כלשהו באפריל, כך דברנו לפני מספר חודשים. לא עשיתי בזה כלום.   הסיבה: שילוב של עצלות וחרדה.   אני לומדת עם רב שלוש ומשהו שנים,  עם הזמן הפסקתי לקרוא את כמויות הטקסטים שהייתי קוראת בעבר. הסיבה: פחד להגיע למצב של ידענות מוגזמת. אנשים צעירים כיום לא מתעניינים בנושאים האלה, בפרט לא בחורים, אבל לא רק זה. תחושה של עודף ידיעה תרחיק אותי מזולתי,  ולהרגיש לבד מפחיד אותי מכל. אני חושבת שעבור אישה הלבד זה הדבר הכי מפחיד בעולם.  אם אין לנו גבר/ ילד לטפל בו, מה יהיה עלינו?  אם לא משפחה שאנחנו לב לבה, מדוע אני כדאית ?  אני רוצה להשקיע את כולי בבחור הנוכחי, להתפלל שזה יצליח,  להיות אישה טובה עבורו. ואישה טובה זה אומר שאני מקבלת את הסמכות שלו כגבר.  גבר שאני יודעת כל מה שהוא יודע, איך אקבל את הסמכות שלו?   הכל כל כך מסובך וקטצ'י.  אני סובלת מנחיתות עצומה,  מאידך מתחושת גדלות לעתים.  הגברים גוברים והנשים בנשייה…  קראתי את ניטשה ודעתי עליו לא הייתה אחידה, זה מוזר?  זה אומר שאני קוראת אותו כאדם אבל גם כגבר. כאדם האינטלקט שלו משתק, כגבר הוא מעורר רחמים. פעם הבאתי לפה את הטיעון הניטשאני המבריק להוכחת אי קיום האל.   גם את התייחסות הרב קוק לטיעון.  אבל מה הקטע? הקטע שהרגשתי כמו ניטשה ביחס לגבר כלשהו, הסבל באמת פרק אותי לגזרים.  ומה שאמר הרב קוק זה למעשה, בעקיפין, מה שלחשתי לעצמי כדי להתנחם: אני והגבר בעצם לא נפרדים לחלוטין, יש שורש משותף.  נניח והשם יצר את שנינו, יצר את כל מי שאהבתי ואיננו (למשל סבתא האהובה ז"ל), זה מנחם. הנפרדות מהאנשים שאהבתי, הנפרדות ממושא האהבה, היא ולא שום דבר אחר בעולם , זה הדבר היחיד המשמעותי לי.  בגללה הצלחתי להגיע לאמונה וכו.  אצלי זה לא הגיע כמו הרמב"ם מתאווה שכלית, לא. השכל מתאחר ללב.  לא אמרתי "אני אוהבת אותך" יותר מפעמיים בחיים. הייתה פעם נוספת, של בחור שהתאהבתי בו, אבל בדיעבד זו הייתה התאהבות ולא אהבה. לבד מהמקרים האלה לא הכתרתי אף אחד.  יש מדרגות לרגש, אבל אהבה היא לא בחינת רגש אצלי. זה כמו שאצל הרמב"ם, אני בטוחה, השכל זה לא רק המחשבה, זה גם היותר יותר שנשאר בלתי אמיר.  איך אני עושה סלט קיצי מניטשה, הרמב"ם,  הרב קוק…  ממש חבורה עליזה. 

 

שקל וחצי

 

השקל וחצי שלי בנושא פרשת עמנואל רוזן.  הרבה נשים במקומות כמו תקשורת, בהם הקידום לא ברור ובנוי מאוד על קשרים ומזל (וקשרים) מרגישות תסכול הנובע מאי יכולת להתקדם באותה קלות בה גברים מתקדמים.  רק לפני חודש פורסם מכתב שהיו חתומות עליו נשות תקשורת בכירות ומחו על שלא מכניסים יותר עתונאיות לפאנלים מכובדים של מהדורות ראשיות.  התסכול הזה, שנובע כמובן מדיכוי (שקיים בכל תחום ולאו דווקא תקשורת) מתפרץ דרך סדקי החברה: הטרדות מיניות לכאורה ולמעשה.  גברים ונשים הם שני עמים מעט עוינים, שצריכים לחיות יחד, לאהוב זה את זה ולבנות חברה. ברגע שמוציאים את רכיב האהבה  נשארים עם העוינות. והעוינות מתנקזת למיניות. מיניות היא דרך מתוחכמת, סובלימטיבית, לניקוז לדחפים חיתיים ואלימים שיש בכולנו. נכון שהיא מחוברת לאינטימיות ואהבה, אבל היא לא בהכרח מחוברת לשם. ראשית כל היא מחוברת לכוח.  הטרדות מיניות הן בטוי לפערי כוח וגם אונס הוא בטוי לפערי כוח. העובדות הן שנשים נמשכות לגברים חזקים, בד"כ מבוגרים מהן. גברים נמשכים לנשים צעירות, שנותנות להם להרגיש בכוחם  ומאשרות את דבר הכוח הזה. כוחו של גבר מתבטא ביכולתו להתפשט ולהפיץ את עצמו, רעיונותיו, דרכיו וכו. אישה היא עוד מרחב התפשטות עבור הגברים האלה, שמורגלים כ"כ במצב בו רצונם מתקבל, ופשוט לא מסוגלים להבחין בין מצב דואלי למצב של אי רצון.  רצון האישה (המתבטא ביכולת להגיד לא)  הוא משוכה עבורם.  הם למדו איך להשיג את מה שהם רוצים, כלומר איך לתמרן את רצון הזולת ולהרוויח מכך. גם אם מדובר ביחסים מול עמיתים גברים וגם ביחסים אישיים מול נשים.  הישנות הפרשות האלה מעמידה סימן שאלה גדול עבור הדרך בה מוגדרים חוקי עבודה כיום.  ההנחה שנשים יכולות גם, היא אולי פחות או יותר נכונה תיאורטית אך בפועל, בגלל השוני בין שני 'העמים',  יכולת הנשים לבטא את כשרונן נמוך למדי.  ניצולת הכשרון הנשי נמוכה יחסית.

החברה צריכה לדאוג למנגנונים שיאפשרו לנשים להביא לידי בטוי את כוחן ולשמור ככל האפשר ממכשולים.  תפקיד החברה הוא לא לנסות להאבק במנגנונים העדינים של יחסי כוח בין המינים, המתבטאים במיניות. תפקיד החברה גם לא להכחיש את המגנונים העדינים בין המינים המתבטאים במיניות ומביאים, לעתים קרובות, להווצרות חברויות ונישואים (בעיה כזו קיימת בחוגים ליבראלים מדי, שדוגלים בקצוניות בכך שגברים ונשים זהים ומנסים לבטל את ההבדלים ביניהם).

יש למקסם, עבור נשים מוכשרת וענייניות, את היכולת להתקדם מקצועית.  ליצור מנגנון חכם דיו בו לאישה מוכשרת ועניינית יהיה סכוי המקביל לגבר. לא ליצור סביבות פרוטקציונריות בהן צומחים שוב ושוב יחסים של ניצול מיני, בטוי פשוט לתחושת נשים שזו הדרך ה"טבעית להתקדם".  אני חושבת שבאקדמיה, בפרט פקולטות כמדעים מדויקים, רפואה, הנדסה וכן הלאה, הולך ונבנה מודל מוצלח שמאפשר לנשים וגם מיעוטים להתקדם.  הסיבה היא שחלק גדול מעבודת המחקר המודרנית נעשית בקבוצה ולא ביחידים, תוך שיתוף פעולה עם ארגונים או חברות, וכאשר מדובר באינטרסים משותפים, נשים מוכשרות רצויות בהחלט. דווקא בתחומים אינדבדואליסטים שבנויים על אגו (פוזה והפרזה), כמו תקשורת, נשים חשופות יותר לפגיעה. לא שאין הצלחות, אבל הסביבה מעודדת שוב ושוב שבירה של חוקים, נורמות, וחציית גבולות. בכל מקום שיש עמימות יתר בנוגע לחוקים ונורמות, בכל מקום שיש זליגה לאנרכיה, עולים ופורצים הכוחות הנמוכים והמזיקים ביותר. זה נכון עבור מדינות וזה נכון עבור ארגונים וסביבות עבודה כזו של מהדורת חדשות .