אתי אסתטי

 

אני חושבת שהבנתי למה ספרות יכולה להיות דבר מסוכן.  השאלה הטרידה אותי עוד מ 2007. כתיבה היא תיעוד של דיבור, ודיבור הוא בטוי לרצון. ברגע שאנשים כותבים דמויות פקטיביות + דובר (שהוא גם מעין דמות) הם שוברים את הקשר בין אדם לרצונו.  על פי המקורות העולם נברא בדיבור – הדיבור הוא הבטוי לאני הרוצה של אלוהים.  ולכן ספרות יכולה ללכת בדרך זו ולברוא עולם ואנשים, וכשנקרא את הטקסט הם ייראו אמיתיים. אבל בגללל שהיא מתלבשת על עקרון היצירה בלי יצירה אמיתית, כלומר היא עושה סימולציה של יצירה, היא מנתקת את הקשר המוסרי בין הבורא לנבראים. ובין האנשים שנדמה לנו שקיימים לבין הרצון שלהם, שנדמה לנו שקיים. אין קשר מוסרי בין הסופר לדמויות שלו אבל כדי לכתוב, סופר מחקה (לא משנה את הסופר אתאיסט או מאמין) מהלך עמוק יותר מהאמנות, רק בלי עכבות מוסריים.  אם מסתכלים על זה מרחוק, זה יפה, כמו להביט בפיצוץ גרעיני או שחרור של רעלן צבעוני. אם מתקרבים, זה יכול לנתץ.   אני חושבת שהסבר דומה יכול להיות מצוי גם בסוגות אמנותיות אחרות אבל לא באופן מובהק כל כך.  היצרים שמעורבים בציור ופיסול הם יצרים, מלשון יצירה.  וגם כאן אין קשר מוסרי שמעורב בשום צורה בדרך. אבל מאחר שלא מעורב פה הדיבור, אותו בטוי אולטימטיבי לזהות היוצר, זה פחות מסוכן. מה שכן מסוכן יכול להיות השמוש שאפשר לעשות עם האתסטיקה של הציור או הפיסול. בנוגע למוסיקה, מאחר והיא נמצאת מעל הקונקרטי ומעל הרצון, יש בה משהו גבוה יותר אבל מזהה פחות. מקובל שבתקופה הקדומה, כשהייתה נבואה בימי בית ראשון, בתי הספר לנביאים עודדו את המתלמדים הצעירים לנגן. הנגינה מעוררת את השראת הנביא.  למרות זאת השמוש במוסיקה להשחית הוא פחוּת במהותו משמוש בדיבור, מהסיבה שהבאתי.

 

ממכונית לקלנועית

 

אני מרגישה מאוד מבוגרת. הייתי אומרת, בשנות השישים לחיי ולקראת גיל 70.  זו תחושה כזו של מצד אחד השלמה עם המון דברים ומצד שני דחייה של המון אשליות, אשליות נחוצות לאדם צעיר. אדם צעיר לא רואה כלום חוץ מאת הדרך להצלחה.  כל זה לא מגיע ממקום רע, להיפך.  באיזשהו מקום ככל שאני אוהבת את החיים כך אני חשה יותר מבוגרת.  אני חשה במקביל את הפחד לאבד אותם (כמו כולנו) אבל גם הרצון להיות אחרי האובדן,  במקום אמתי. כנראה זה הפקסל אמונה מדבר, אבל אני מאמינה בעולם הבא (מה שהמילים האלה לא אומרות).  קשה לאדם להודות בלבו שהוא כבר כמעט 70,  ואז לראות את פרס חוגג  90 כולו חיוניות ואנרגיה.  אפילו בני 70 מרגישים נבוכים כשהם רואים את פרס. כשאני הולכת בגן ורואה קשישים הולכים לאט, חלקם בקלנועית, אני חשה שמקומי לצדם. נכון שהמראה הפיזי של הזקנה לא נעים, אבל הקצב והמקום המפויס שלהם עם העולם, מדברים אלי מאוד. מרגיעים אותי ומנחמים. חיי העולם הזה מעמתים אותי קשיים רבים ועם חסרונות ופערים, הן בעולם והן בי.   אני רואה קשרים רבים בין דברים אשר ממבט ראשון לא קשורים. למשל, מכונות במפעל שמפעילות כוחות עצומים על חומרים על מנת לייצר דברים שאנחנו משתמשים בהם. מישהו פעם ראה מכונה שמייצרת ברגי אלומיניום?    אז אני מסתכלת וחושבת שגם אדם צריך להפעיל המון כוח, חלקו כוח הרסני, כדי להגיע לדברים ולהפיק מהם משהו. כמו תמיד לא הצלחתי כ"כ להעביר את הנקודה שלי.  אבל אם אמשיך את קו המחשבה הזה, ייסורי הלידה לפני שנולד תינוק הם לא מקרה.  אולי מכלל זה, הבאת ילדים לעולם לא מדבר אלי.  יש לי דיעות מגובשות לגבי אנשים שצריכים להביא ילדים, הרקע המשפחתי והאישי שלהם, ואני לא נמצאת בקריטריונים הללו. אני חושבת שצריך לשים את הילד, את הבנאדם החדש, לפני הכל ולברר האם את ובן הזוג שלך, הרקע המשפחתי והכלכלי שלכם, הוא מקום דרכו ילד ירצה להגיע לעולם ?    מי שצריך להביא ילדים הם זוגות כמו הדודים שלי (יש להם בן אחד בקולג'), רופא וקלינאית תקשורת שחיים בארה"ב, עושים חיים ומפזרים שמחה וחום לכל עבר. אני אוהבת אותם מאוד.  גם קרובי המשפחה הדתיים בירושלים, הם אנשים שונים, רוחניים ומחמירים יותר אבל משפחתיים ונעימים וזכות בשבילי לבקר אותם בכל חודש.  אני אוהבת אותם.   באשר אלי? אני לא רוצה לאלץ אדם אחר להגיע לעולם דרכי.  אני כן נהנית לתת ועושה זאת כשנתיים בפעילות עם בני נוער (בעיקר נוער במצוקה) אבל לא רוצה או מסוגלת להביא ילד עם גבר שאיננו אהבת אמת, ולא רק אהבת אמת אלא שהבית שנבנה יחד יהיה דומה לדודים או הקרובים מירושלים. אני לא סבורה שזה יקרה על סמך היכרותי עם עצמי והעולם.  

 

 

הכל נראה כמו פלדה או אלומיניום

 

בסופו של דבר פשוט אין לי כוח ללכת לכל המסיבות והארועים.  אני רוצה ללכת אליהם, אני מתכוננת, אבל אין לי כוח.  ואז אני מרגישה לבד או משהו, אבל זו בעצם רק אשמתי. כי החברים נמצאים שם וברגע שיוצאים מהבית, כן למרות שרק חזרתי ב-19:00,  הכוחות והשמחה באים מעצמם.  אני חושבת שבשבילי ארועים חברתיים הם משהו שתובע המון אנרגיה. כמו וידאו בטלפון הנייד?  אנחנו אוהבים את זה אבל ברור שיאכל את הסוללה.   והרי תמיד צריך לבוא במצברוח טוב כי אנשים אוהבים אנשים שמחים עם אנרגיה, uppers,  ואחרת אין למה לבוא. בחברה כולם שמחים, קלילים ומאורגנים ביעילות.  

היה לי ראיון לעבודת קיץ לפני שבועיים והיום המראיינת התקשרה לומר שהיא בחרה בי. התגובה?  כמעט אמרתי לה שזה לא רלוונטי.  זו פשוט תגובה כל כך אופיינית, התחושה הזו שלא רק אעשה עבודה לא טובה, גם העתיד יהיה עגום.  אני אפילו לא חיה את חיי כמו סרט אימה, אני חיה כמו סרט שואה. ברור שהכל יצא גרוע כי הסוף ידוע.  זו גישה גרועה לחיים שאין מילים לתאר.  לפעמים יש לי ימי שואה קטנים כאלה, אני קמה בבוקר ועולמי חרב עליי. אני אפילו לא טורחת לשתף בזה אף אחד, כי מנסיוני, אין שום דבר שניתן לעשות. כלומר יש, אבל האנשים מסביבי לא יכולים.  והדיבור כשלעצמו לא עוזר בכלל.  זה אפילו לא חרדה, כי חרדה מערבת את התקווה שדברים עשויים להיות טובים, ואילו  אני לא מרגישה שיש כזו אופציה.  למזלי, הערפל מתפוגג. אבל ההלם שהמערכת הרגשית נכנסת אליו,  זה משהו נורא. וכמובן, הקטליזטורים הקבועים.  אין לי אפילו כוח לשוב לזה ולנסות לשנות, ברור שלא אוכל.  עם השנים התכיפות של מצבים כאלה יורדת, אבל כשהם מגיעים, הם קשים הרבה יותר, מפני שנושאים את הרשמים של העבר,  משתמשים בכל האכזבות הכשלונות והרגעים הנמוכים שהיו לי . הכל מצטבר כמו תלולית חול ענקית, ואני לא יכולה לעבור דרכה. אני פשוט נעמדת ומחכה שהרוח תפזר. אין  מה לעשות. הדברים שכואבים לי הם נתונים אובייקטיביים שלא ניתנים לשנוי.  או כך נדמה לפחות.  כשכואב הכל נראה אובייקטיבי ולא פרסונלי, לא ניתן לדיבור ולא לשנוי. הכל נראה כמו פלדה או אלומיניום, קשה ומבריק וזהו. אני משותקת מול המצבים האלה, וכל כך קל להכנס אליהם, ואמנם גם לצאת למדתי, אבל זה קשה. 

 

 

"Bound 2"

 Kanye West (feat. Charlie Wilson)

 

 

Bound to fall in love

Bound to fall in love (Uh-huh, honey)

All them other niggas lame, and you know it now

When a real nigga hold you down, you supposed to drown

Bound to fall in love

Bound to fall in love (Uh-huh, honey)

What you doing in the club on a Thursday?

She say she only here for her girl birthday

They ordered champagne but still look thirsty

Rock Forever 21 but just turned thirty

I know I got a bad reputation

Walking 'round, always mad reputation

Leave a pretty girl sad reputation

Start a Fight Club, Brad reputation

I turnt the nightclub out of the basement

I'll turn the plane 'round, your ass keep complaining

How you gon' be mad on vacation?

Dutty wining 'round all these Jamaicans

Uh, this that prom shit

This that what we do, don't tell your mom shit

This that red cup, all on the lawn shit

Got a fresh cut, straight out the salon, bitch

[Charlie Wilson:]

I know you're tired of loving, of loving

With nobody to love, nobody, nobody (Uh-huh, honey)

[Kanye West:]

Close your eyes and let the word paint a thousand pictures

One good girl is worth a thousand bitches

Bound to fall in love

Bound to fall in love (Uh-huh, honey)

I wanna fuck you hard on the sink

After that, give you something to drink

Step back, can't get spunk on the mink

I mean damn, what would Jeromey Romey Romey Rome think?

Hey, you remember where we first met?

Okay, I don't remember where we first met

But hey, admitting is the first step

And hey, you know ain't nobody perfect

And I know, with the hoes I got the worst rep

But hey, their backstroke I'm tryna perfect

And hey, ayo, we made it, Thanksgiving

So hey, maybe we can make it to Christmas

She asked me what I wished for on the wishlist

Have you ever asked your bitch for other bitches?

Maybe we could still make it to the church steps

But first, you gon' remember how to forget

After all these long-ass verses

I'm tired, you tired, Jesus wept

[Charlie Wilson:]

I know you're tired of loving, of loving

No hiding your love, no hiding, no hiding

Just grab somebody, no leaving this party

With nobody to love, nobody, nobody (Uh-huh, honey)

[Kanye West:]

Jerome's in the house, watch your mouth

Jerome's in the house, watch your mouth

Bound to fall in love

 
 
 
 

Bound to fall in love (Uh-huh, honey)

 

 

 

         

 

 

   "soon as they like you, make 'em un-like you "

 

קנייה ווסט מלך העולם, בערך.   רוצה את החיים שלו לעצמי. נשוי לקים קרדשיאן, דופק אלבום כמו ייזוס, גאון .  ראיתי הופעה שלו וג'יי זי בהוקני לפני כמה חודשים, עושים את niggas in paris,  עושים חיים ,   לג'יי זיי יותר נוכחות כראפר וסוג של מנהיג, אבל כל החבורה הזאת, קים קרדשיאן ביונסה קניה ווסט ג'יי זי, מנהלים את העולם.  ואוהבים את זה. אחחחח כמה הקנאה ירוקה 

 

אז הסופר הדרום אפריקני (זוכה נובל) ג'.מ קוטזי, מוכשר ונוראי. כמו הרבה אמנים.  אני לא יודעת אם הדמות הראשית
ב"עלומים", ספר שהרמתי באקראי בדוכן בשבוע הספר, היא פארודיה או שמדובר
בשטף מלב המחבר. והדמות הזו נוראית. 
הוא מבטא כמעט כל מה שברחתי ממנו, ועכשיו אני במלכוד. כל אלה שהגיבור מצטט,
ט.ס. אליוט ופאונד ודומיהם, כולם דוגלים בסופו של דבר באותה צורה של אי אחריות
אתית, יחס רע לנשים, תאוות כבוד ותהילה ואגואיזם. מה מיוחד בהם? כל ראש עיר
קטנה או מנהל מתנ"ס מתהדר באותן תכונות. העובדה שהם מנסחים היטב, שהם דקי
דקויות?  אני לא מתנשאת, לא, אבל בגיל 24
עמדתי על הרבה מהאבחנות האלה בעצמי. הן לא הסבו לי עונג כלל.  אני לא רואה באוסף הגברים הבריטים האלה שום
אסמכתה רוחנית. אני לא מכבדת אמנים, ולכן איך אלמד מהם?  הזמן אדיש – גם אני אדישה.  אז מה רציתי? 
לא להתמוגג מהאנשים האלה,  לקרוא
סופרים שיש להם חוט שדרה אתי ולא עפים על עצמם.  סופרים שיש בהם צנעה כמו דמויות תנכ"יות
מסויימות.  שהם לא אינדווואליסטים מוחלטים,
שמסוגלים להרגיש אהבה לכלל היצורים החיים. רגע, דוגמא למה שהזכרתי מקודם: תי.אס.
אליוט אמר "שירה אינה שחרור רגשות אלא המלטות מרגשות".  אני כתבתי ביומן שלי: "כדי לכתוב היטב אדם
צריך לעמוד במרחק מהחוויה, ואם צריך –מעצמו".    והיידיגר, הפילוסוף הגרמני ההוא אמר: "הכתיבה
מרחיקה מן החוויה". בקצור, כל אחד אמר את שלו אז מה העניין?    תכלס הנוסח שלי חמוד.  בגלל זה אתעלל באנשים אחרים כי לא יצא להם
לדייק ?  אני רוצה רוחניות אמתית, לא שורות
כמו : "למרבה המזל אין האמנים צריכים להיות בני אדם שמוסריותם מעוררת הערצה.
מה שחשוב הוא רק זה שהם יוצרים אמנות גדולה".   זו
בעצם ווריאציה על האמירה ההיא של ניטשה, טוב אין לי כוח לחפש בספר, על כך שאמן גדול
הוא אדם רע. ולהיפך.  בקצור,  אני נושפת קיטור וממשיכה לקרוא את קוטזי. בכל
זאת, להצליח לעצבן  כ"כ מהר זה סוג של
הישג.

 

 

מחשבות על אי שיוויונות

 

 כנערה, למדתי בתיכון ידוע שהיה ממוקד מבחינה נושאית וכלל רוב של בנים ומעט בנות.  חשבתי שאני יכולה הכל והייתי בין המצטיינים בכתה. למעשה,  מישהי אחרת ואני קבלנו בהתאמה את המקום הראשון והשני בגובה הציון הפסיכומטרי.  היינו מצטיינות, וכמונו עוד בנות בשכבה, שכללה אנשים מבריקים ומוכשרים. הימים האלה רחוקים ממני מאוד.  כיום אינני פמיניסטית מפני שלא מאמינה בשוויון בין המינים בעולם (גם לא בחירות ואחווה).  אני לא חושבת שאי השוויון בכל תחום בעולם נוצר בגלל אפליה יזומה, אלא זה משהו עמוק שמתבטא שוב ושוב ומופיע, וימשיך להופיע, בכל המערכות (ציינתי את זה בעניין וויקיפדיה).  שלוש פעמים בשבוע אני הולכת עם חברים מהאונ' לאכול צהריים.  בד"כ אני הבת היחידה או אולי יש עוד אחת.  כולם בוגרי אותה יחידה מאוד נחשבת של צה"ל,  למדו תארים נחשבים מדעיים טכנולוגיים וכו.  מדובר בבחורים מהסוג שהולך עם סנדלים, מכנסי שלושת רבעי או ג'ינס, טי שרט, סמארטפון, חיוך קל על הפנים.  אנשים עם נתונים גבוהים שעל פי רוב ידעו מה הם רוצים מגיל צעיר, התמקדו והשיגו. לעתים באו ממשפחות חזקות ולעתים לא. זה לא מה שמשנה, לא מה שגורם לאדם לפתח רגישות.  בעולמם של מנצחים אין סיבה שתגרום למפסידים להתקיים באופן מוגדר. הם קיימים כמעין צללים.  אם מדובר בעניים או חלשים או סתם אנשים בעלי נתונים נמוכים שלמדו במכללה ואח"כ יאבקו להתקבל לעבודות שאלו מהסוג שהזכרתי יסננו בראיון. מה שחסר במיוחד לבחורים כאלה היא מוטיבציה עקרונית לפתח רגישות ולשמור עליה.  אין מוטיבציה כי הם פועלים מצורך ומילוי צורך נקודתי, מוגדר ולוגי.  ורגישות היא הפסד ברמה הנקודתית.  זו האמת והמציאות בשטח. כדי לפתח גישה מוסרית מתחשבת צריך לעמול, במיוחד אם אתה לא נאבק בחולשה שמאיימת על צורת החיים המוכרת. אז למה בכלל לנסות לשנות את הקיים? כי אם אדם מהקבוצה הזו משתכנע לשנות את דעתו, להפוך מוסרי ורגיש יותר ברמת המעשה, תהיה לזה השפעה. אנשים כאלה מתברגים לעמדות השפעה בחברה , אם יותר ואם פחות, לכך הם מתוכנתים.  הם מחפשים עמדות השפעה, חיים מהצלחות ועסוקים בנטרול ההפסדים הקלים באמצע. 

כנגד כל ארוחות הצהריים האלה, אני משתדלת להיות פעילה בכמה שיותר מעגלים.  אני עובדת במרכז למידה עם אוכלוסיות מגוונות, בני נוער בעיקר. אנשים הם אנשים, ההבדל לא עקרוני.  עם מי אני יותר נהנית?  בגדול יותר נעים לי ההתנדבות במרכז הלמידה.  אני חושבת שהנתינה יותר טבעית לנשים, ואילו הצורך להיות ברורה כל הזמן, יעילה, פונקציונלית וכמה שפחות רגישה, שאלו הן התכונות הדרושות לעבודה ממושכת עם גברים , קשה לי. אני צריכה להתנהג בצורה שקשה לי.  למרות שסביבת עבודה גברית היא בד"כ יותר קונסטרקטיבית, וכמובן השכר.  אני מנסה להפיק מידע מן הקיים ולא לפנטז על מציאות אחרת, חלופית, ואז להאשים את הקבוצה החזקה בכך שהמציאות היא לא אותה פנטזיה. בפועל, מקצועות גבריים שמאיישים גברים בעלי נתונים גבוהים, מרקע סוציואקונומי זה או אחר אבל עם מסה קריטית של חזקים/ עשירים, מאפשרים להתפתח כלכלית.  תחומים שמופקעים לטובת קבוצות יותר חלשות באוכלוסיה, בפרט נשים,  שוקעים מבחינה כלכלית וכתוצאה מזה שוקעים נקודה.  דרושה מסה קריטית של אנשים מוצלחים וחזקים בתחום, כך שיתאפשר לקבוצות יותר חלשות להנות מהיותו חזק, להכנס אליו ולהרוויח ממנו.  

 

#1

 

אני קוראת עכשיו את כתבי זיגמונד (כרגע בכרך 5)  והגעתי להבנה מפתיעה:  לקרוא את פרויד בעיניים של אדם מאמין, מוסיף אפקט מעניין לטקסטים, שדפיהם צהובים משימוש.  ברור לי שמנסח הטקסטים הוא אתאיסט (דה!  זיגמונד פרויד) וזה מביא להפתעות כשהוא כותב (כרגע בכרך 5, האני וההמון) על הזיקה של ההמון למנהיג או בזיקת האוהב למושאו.  

מדוע? מפני שאת שני המקרים הוא ממשיל למצב של היפנוזה, מהפנט ומהופנט.  פרויד רואה גם ביחס המנהיג לקבוצה יחס מהפנט ומהופנט וגם ביחס האוהב נאהב. כדוגמא ליחס מנהיג לקבוצה הוא נתן את ישו והנוצרים.   מדוע זה מעניין?  ככל שפרויד שובר את חוויית האהבה, מפרק את האני על רצונותיו, מסתמנים לקורא בן זמננו קווי השבר באדם בן זמננו – זה המתקשה לאהוב ומתקשה לגבש אני מוגדר.  במהלך של שמוש בדיבור החוקר את נבכי האהבה והאני (והופנם על ידי המוני קוראים), נוצר מרחק ופוּרר מה שהיו פעם אהבה או האני (יחסו של אדם לזולתו עם עצמו).  הדיבור הישיר החוקר הוא אמצעי הרחקה מן הדבר אודותיו מדובר.   נתוח אנליטי מדעי בנפש, בצורה דומה לפיסיקאי המנתח מערכת ואובייקטים, יוצר אפקט מעניין שלא קורה במערכות פסיקליות; אובייקטי המחקר עצמם מגיבים וכמו מתפרקים לאורך קווי השבר דרכם הציצו לתוכם.  במילים אחרות: במהלך של פרויד יש משהו שפוגע בשלמות האדם, בהיותו יצור סודי בחלקו בעל בחירה חופשית המובנת רק בחלקה,  ועקב כך ביכולת לאהוב.  לכן המורכבות האנושית הולכת ומשנה את צורתה כך שתשמור על הסוד –  בנפש האדם יש גרעין סודי, והוא יוותר כזה ורק יחליף את משכנו, בהתאם לנסיבות.  ייתכן שהנסיבות יצרו מצב קשה מדי לנפש, וככל שהיא מפורקת ומנותחת (פסיכואנליזה) , עשויה לסבול מדחק הרצון החופשי, הקשור לחלק הסודי באני.  לא, מושג התת מודע אינו נותן כבוד לאותו חלק. בדיוק להיפך.   אפקט זה מורגש בסטטיסטיקה של כלל האנשים שעברו פסיכואנליזה/טיפול פסיכולוגי, מאשר ביחיד.   אבל בבירור אפשר לראות את הבעיות המאפיינות באדם המודרני – קושי בנושא הזוגיות, וקושי בגיבוש אני מוגדר ורוצה – תגובה לפרקטיקה שפתחו פרויד וממשיכיו. מעניין לראות את חלקו של הטפול בדיבור, בהתאמה, בבעיות שנוצרו באדם בן זמננו.

נכון, הפסיכולוגיה של פרויד ובני תקופתנו מזכירה דיבור כמעט מיתי, שאפיין למשל את המדע במאה ה-17, לפני המהפכה של המאה העשרים.  ואני בטוחה שגם לפסיכולוגיה נכונה מהפכה כזו. עדיין, עליה האחריות.   אז אפשר לקרוא את פרויד כהוגה הנאמן למקורות היהודיים – אבל בכיוון הפוך.  דוגמא: פרויד מפרש את יראת האל כפועל יוצא של יראת האדם מאביו בילדותו.  ביהדות, זה בדיוק להיפך. האדם מכבד את אביו (ואת אמו) כפועל יוצא של יראת השם. 

 

אהבה

 

כמה אני טפשה. היה לי את כל מה שרציתי בגיל 17, הייתה לי אהבה אמתית עם מישהו, מישהו שהתאים בכל מובן אפשרי.  ואבדנו אותנו.

איך הכל הסתבך והתבלגן. אבל היינו יחד 3.5 שנים, אני זוכרת במפורש שמין הוא לא אהבה כי חיכינו חצי שנה, אולי אפילו יותר, ומין זה לא אהבה. אני זוכרת איך התחבקנו בקומה העליונה של בית הוריו בנס ציונה,  שנינו לבשנו חולצות שינה. איך חבק אותי, ולא כי חמד להפשיט אותי, פשוט לא יכל לשאת את המרחק. איך היינו נטולי דאגות.  אהבה, כבר אמרנו?  למה זכינו לשחק את רומיאו ויוליה בגיל כה צעיר? מדוע זה ניתן לנו?  והרי זה אומר, זה אומר שנותרנו לי שנים כה רבות לבכות מה שאבדנו.    אני אוהבת אותו עדיין למרות שעבר יותר מעשור. טפשה כבר אמרנו? אני אוהבת אותו, מתגעגעת,  כמהה אלינו.  קראתי הלילה, אחרי שנים, את הקובץ שיחת לילה 1… איזה קובץ מיתי… אני בוכה כרגע, בוכה כמו ילדה. אני מתגעגעת להרגיש כמו שהייתי אז. אני מתגעגעת לאהבה הראשונה שחשנו זה לזו. תמיד אוהב אותו, והוא תמיד יאהב אותי.   מה זה אהבה? למי אכפת. זוהי שאלה ששואלים אלה שמהם היא נמנעת.    אני יודעת שהייתה לי אחת כשזכיתי לה. ועכשיו אני קרועה מגעגעים לעבר, מובסת בנוסטלגיה עבה.  אדם כל כך נוסטלגי, רומנטי, לעולם לא יוכל להיות כותב טוב…  לבי שייך לעלם ההוא ואני גאה על התמסרותי כל כך. 

 

איך אנחנו, כמו טפשים,  שמים מסכה ומתאהבים, ואז מנסים להסיר אותה ומגלים, שהפנים התחלפו.  כזו היא אהבה, מסך שמחליף את מה שהוסתר בעדו.  אהבה, מילה מתוקה שמגלה את עצמוּת החיים,  איך זכיתי במתנה שלא ידעתי , החיים, החיים, החיים. 

 

 

"כשאתה מתבונן אל התהום, גם התהום מתבוננת בך "  הוא אחד המשפטים המרגשים של ניטשה. חשתי כך שנים, עוד מגיל 22, כשנתקלתי בזה לראשונה.  ולא הבנתי למה אלא רק מאוחר יותר כשהתחלתי ללמוד יהדות.  המשפט הזה נקרא כמשפט מן המקורות, המדבר על התפילה, אם הופכים את כיוונו:  במקום תהום שמייצגת את הנפילה של האדם למקומות הנמוכים ביותר, המאיימים והמנתצים,  נחליף אותה בעליה רוחנית ובקשר של אדם עם מישהו אינסופי (בדומה לתהום שהיא אינסופית ביחס למתבונן הקטן) רחום ועצום.  ואז,  כשאתה מביט למעלה ופונה לשם (נניח לאל), אל תשכח שגם הוא מתבונן.  וכשאתה מתפלל אליו, אל תשכח שיש פה דיאלוג, לא מונולוג.  וזה מקור הכוח בתפילה, אשליית הדיאלוג, שהיא אי רציונאלית ואמוציונאלית אבל חזקה מאוד ועמוקה מדיבור.  ניטשה הוא אחד ההוגים הגדולים שקמו בכל הדורות, ומפתיע שהרבה פעמים כתב ברוח המקורות, בהיפוך (ואפילו לא בהיפוך) מבלי להכירם.  וזו גם רמיזה על ההתנגשות בין חכמת גרמניה, המייצגת את שיא המערב, לבין המקורות שביהדות. אני זוכרת שחשתי בהתנגשות הזו דרך האסתטיקה המטורפת בברלין ובבוואריה כשבקרתי שם. נתקפתי תשוקה עזה לגברים הגרמניים ובכלל לשפה ולדרך ההליכה של האנשים שם, כובעי הגברים האלגנטיים, הנעליים והמכנסיים, המעילים הרכים…ביהדות אמרים על ניטשה שיש לו טביעת "עין רעה".  אני חושבת שהרבה פעמים, אנחנו נתקלים ברעיונות או תפיסות חשובות אבל קוראים בכיוון הלא נכון, כך שנוצר נזק מצטבר (כך עם חלקים נרחבים מהגותו של פרויד). אז צריך לדעת באיזה כיוון לקרוא תכנים, ומתי להפוך מפה לשם.