#1

 

אני קוראת עכשיו את כתבי זיגמונד (כרגע בכרך 5)  והגעתי להבנה מפתיעה:  לקרוא את פרויד בעיניים של אדם מאמין, מוסיף אפקט מעניין לטקסטים, שדפיהם צהובים משימוש.  ברור לי שמנסח הטקסטים הוא אתאיסט (דה!  זיגמונד פרויד) וזה מביא להפתעות כשהוא כותב (כרגע בכרך 5, האני וההמון) על הזיקה של ההמון למנהיג או בזיקת האוהב למושאו.  

מדוע? מפני שאת שני המקרים הוא ממשיל למצב של היפנוזה, מהפנט ומהופנט.  פרויד רואה גם ביחס המנהיג לקבוצה יחס מהפנט ומהופנט וגם ביחס האוהב נאהב. כדוגמא ליחס מנהיג לקבוצה הוא נתן את ישו והנוצרים.   מדוע זה מעניין?  ככל שפרויד שובר את חוויית האהבה, מפרק את האני על רצונותיו, מסתמנים לקורא בן זמננו קווי השבר באדם בן זמננו – זה המתקשה לאהוב ומתקשה לגבש אני מוגדר.  במהלך של שמוש בדיבור החוקר את נבכי האהבה והאני (והופנם על ידי המוני קוראים), נוצר מרחק ופוּרר מה שהיו פעם אהבה או האני (יחסו של אדם לזולתו עם עצמו).  הדיבור הישיר החוקר הוא אמצעי הרחקה מן הדבר אודותיו מדובר.   נתוח אנליטי מדעי בנפש, בצורה דומה לפיסיקאי המנתח מערכת ואובייקטים, יוצר אפקט מעניין שלא קורה במערכות פסיקליות; אובייקטי המחקר עצמם מגיבים וכמו מתפרקים לאורך קווי השבר דרכם הציצו לתוכם.  במילים אחרות: במהלך של פרויד יש משהו שפוגע בשלמות האדם, בהיותו יצור סודי בחלקו בעל בחירה חופשית המובנת רק בחלקה,  ועקב כך ביכולת לאהוב.  לכן המורכבות האנושית הולכת ומשנה את צורתה כך שתשמור על הסוד –  בנפש האדם יש גרעין סודי, והוא יוותר כזה ורק יחליף את משכנו, בהתאם לנסיבות.  ייתכן שהנסיבות יצרו מצב קשה מדי לנפש, וככל שהיא מפורקת ומנותחת (פסיכואנליזה) , עשויה לסבול מדחק הרצון החופשי, הקשור לחלק הסודי באני.  לא, מושג התת מודע אינו נותן כבוד לאותו חלק. בדיוק להיפך.   אפקט זה מורגש בסטטיסטיקה של כלל האנשים שעברו פסיכואנליזה/טיפול פסיכולוגי, מאשר ביחיד.   אבל בבירור אפשר לראות את הבעיות המאפיינות באדם המודרני – קושי בנושא הזוגיות, וקושי בגיבוש אני מוגדר ורוצה – תגובה לפרקטיקה שפתחו פרויד וממשיכיו. מעניין לראות את חלקו של הטפול בדיבור, בהתאמה, בבעיות שנוצרו באדם בן זמננו.

נכון, הפסיכולוגיה של פרויד ובני תקופתנו מזכירה דיבור כמעט מיתי, שאפיין למשל את המדע במאה ה-17, לפני המהפכה של המאה העשרים.  ואני בטוחה שגם לפסיכולוגיה נכונה מהפכה כזו. עדיין, עליה האחריות.   אז אפשר לקרוא את פרויד כהוגה הנאמן למקורות היהודיים – אבל בכיוון הפוך.  דוגמא: פרויד מפרש את יראת האל כפועל יוצא של יראת האדם מאביו בילדותו.  ביהדות, זה בדיוק להיפך. האדם מכבד את אביו (ואת אמו) כפועל יוצא של יראת השם. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s