אתי אסתטי

 

אני חושבת שהבנתי למה ספרות יכולה להיות דבר מסוכן.  השאלה הטרידה אותי עוד מ 2007. כתיבה היא תיעוד של דיבור, ודיבור הוא בטוי לרצון. ברגע שאנשים כותבים דמויות פקטיביות + דובר (שהוא גם מעין דמות) הם שוברים את הקשר בין אדם לרצונו.  על פי המקורות העולם נברא בדיבור – הדיבור הוא הבטוי לאני הרוצה של אלוהים.  ולכן ספרות יכולה ללכת בדרך זו ולברוא עולם ואנשים, וכשנקרא את הטקסט הם ייראו אמיתיים. אבל בגללל שהיא מתלבשת על עקרון היצירה בלי יצירה אמיתית, כלומר היא עושה סימולציה של יצירה, היא מנתקת את הקשר המוסרי בין הבורא לנבראים. ובין האנשים שנדמה לנו שקיימים לבין הרצון שלהם, שנדמה לנו שקיים. אין קשר מוסרי בין הסופר לדמויות שלו אבל כדי לכתוב, סופר מחקה (לא משנה את הסופר אתאיסט או מאמין) מהלך עמוק יותר מהאמנות, רק בלי עכבות מוסריים.  אם מסתכלים על זה מרחוק, זה יפה, כמו להביט בפיצוץ גרעיני או שחרור של רעלן צבעוני. אם מתקרבים, זה יכול לנתץ.   אני חושבת שהסבר דומה יכול להיות מצוי גם בסוגות אמנותיות אחרות אבל לא באופן מובהק כל כך.  היצרים שמעורבים בציור ופיסול הם יצרים, מלשון יצירה.  וגם כאן אין קשר מוסרי שמעורב בשום צורה בדרך. אבל מאחר שלא מעורב פה הדיבור, אותו בטוי אולטימטיבי לזהות היוצר, זה פחות מסוכן. מה שכן מסוכן יכול להיות השמוש שאפשר לעשות עם האתסטיקה של הציור או הפיסול. בנוגע למוסיקה, מאחר והיא נמצאת מעל הקונקרטי ומעל הרצון, יש בה משהו גבוה יותר אבל מזהה פחות. מקובל שבתקופה הקדומה, כשהייתה נבואה בימי בית ראשון, בתי הספר לנביאים עודדו את המתלמדים הצעירים לנגן. הנגינה מעוררת את השראת הנביא.  למרות זאת השמוש במוסיקה להשחית הוא פחוּת במהותו משמוש בדיבור, מהסיבה שהבאתי.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s