עוקץ

 

כל הספור הזה עם עוזי וייל והעוקץ שלו עשה לי חשק בלתי נתפס לשכב עם הבנאדם.  לא מכירה אותו אפילו, בקושי יודעת שיש מישהו שכזה, אבל כשרון הונאה אלגנטי תמיד מעורר בי ערגות מיניות.  הבנאדם נשוי (ואני תפוסה) ולכן אאלץ לעשות משהו שלא עשיתי מעולם: לקנות ספר של סופר עברי ולקרוא אותו. או שיהיה לי עוד מעצור לדלת, מי יודע?

בינתיים קניתי תל של תקליטים ישנים מחנות במרכז תל אביב. אני שומעת בלי הפסקה מוסיקה שחורה, בעיקר היפ הופ משנות התשעים, אבל כזה שכולל מתים (2pac,  aaliyah, notorious big ) , אני אוהבת להקשיב לקולות שלהם, לא יודעת בדיוק למה. זה עושה לחשוב על החיים בנוסטלגיה … בכלל נוסטלגיה, התחלתי במנהג , אני קמה ממש מוקדם וצופה בשישי שבת בתוכניות ילדים מהעבר הרחוק (פוני קטן, פיטר פן, מסביב לעולם ב80 יום וכו), זה מרכך הכל ושם בפרספקטיבה כל מיני עניינים שנוספו בעשרים השנים שעברו.  הילדות היא האיזור הכי בהיר בחיים, כשיודעים הכל, ואני מתגעגעת לתחושה הזו יותר מכל דבר אחר.  עכשיו אני מתקשה להגיע להחלטות בחיי, מרגישה אי ידיעה מוחלטת,  לא מצליחה להחליט אם להכנס להשקעה בשוק הנדל"ן הרותח בישראל. זו החלטה שתשפיע על כל אספקט בחיי ואני פשוט לא יודעת מה לעשות!  אולי כדאי לפנות לעוזי וייל, להתייעץ. הוא ידע מה לעשות.  אנסה לאתר אותו בשבוע הספר העברי, אולי ימצא לי דקה מזמנו.

 

 

 

 אני לא נוטה להפנות לכתבות, בפרט לא מעיתון הארץ, אבל זו כתבה חשובה שמתעסקת בנושאים בהם אני מתחבטת (בשנים האחרונות).  במיוחד נגעו בי דבריהן של ד"ר יעל שטרנהל (הסטוריונית נודעת) ופרופ' יעל חנין (עלוי בתחום הנדסת החשמל):

 

העיסוק בקשיים המגדריים הגיע גם לאקדמיה למדעים

 

 

קשה לי לקרוא את פרויד

 

אני צופה בסדרה פוני קטן, מקודם צפיתי בטאו טאו.  קראתי החודש בערך שני כרכים של כל כתבי פרויד.  אני רוצה לומר משהו אבל לא מצליחה כמו שהייתי רוצה… ככל שאני קוראת ותופסת התסכול והכעס מתחזקים, הפער בין המצוי לרצוי. יכולת הספיגה שלי פנומנלית, באמת. אבל כושר הבטוי מדדה הרחק מאחור. צר לי על כך  אבל זה לא נושא הפוסט. אני רוצה לומר משהו, וזה קשור לחברה שלי, חברה שכל הזמן אצל פסיכולוגים וקואצ'רים וכל מיני..לא יודעת. והם לא עוזרים לה, לא באמת.  אז למה החיים שלי זינקו בחמש שנים האחרונות (נכון שאני מקטרת כמו תמיד) אבל בתכלס ברמת המעשה הם זינקו?  זה תודות לגישה הישירה, לאינפוזיה שלי, למקורות.  ללמוד קבוע את התכנים האלה שהם כמו נצנוצים בחשכה. וחברות שואלות אותי, נו מה את כבר לומדת שם?  ות'אמת, לא רוצה להסביר. הדיבור הוא עסק מאוד מאוד טעון, והשימוש בדיבור כטיפול הוא החלטה מאוד טעונה.  כמה שמספרים ומדברים ככה יותר מסוכן, אני מבינה. זה כמו פורנוגרפיה שמאירה את הדברים הכי כמוסים ומזהירים והופכת אותם נוראים. זה גם מה שבאתי לומר על פרויד, שבמובנים רבים, הוא אבי הפורנוגרפיה המודרנית.  המאמר שלו "על הנשיות" (מתוך כרך 6) זה אחד הדברים הכי מיזוגניים שקראתי בחיים. ואני לא פמיניסטית גדולה כידוע.  אני קוראת את זה ומרגישה פעם ראשונה איך נולד האשם הנשי המודרני. איך הוא אח"כ התגלגל והוליד את כל מה שלא נכון ביחסים בין המינים.  שם, במאמר הזה של פרויד, התמים מאוד והמנומס. פרויד גורס שהאישה חסרה, שאין לה. כל מה שיפה ונבון באישה, שהיא לא אובססיבית על הגוף של הגבר (היא אובססיבית לדברים אחרים), פרויד הופך את זה  ומשתמש כנגדה. כל מה שלא מצליח להגדיר הוא מסמן כמשהו שהיה רוצה להיות מוגדר אבל בגלל נסיבות מצערות לא מצליח. למה האישה חסרה? כי היא לא מובנת. 

  לקרוא את פרויד צריך הפוך מהמקורות. קשה לי לקרוא את פרויד, ממש. בניגוד לניטשה שעסק בקבוצות וביחסים בין עמים וכו, פחות בסובייקט, ואם כן, עשה את זה בצורה לא מדודה, פרויד פועל בטון סמכותי מדעי. ממקום כזה הוא פשוט כותב מה שהוא חושב.  ברור לי שכיום לא מטפלים בשיטה הזו ואני בהחלט מתכוונת לקרוא את המתנגדים, אבל כמה שיתנגדו,  אם הם לא יסטו 180 מעלות מהדבר הזה, כלום לא יעזור.   כל הפטפטת המוגזמת על מה שלא עובד,  השימוש בדיבור, איזו טעות בחיי.  הקטנת איזורי הסוד (הנחוצים באדם) , החשיפה, פרצי האור המוגזמים על הנקודות המוצלות.  איפה יחיה התת מודע אם התורה הזו עסוקה בהפקעת התת והשבתו אל המודע?    כי הדיבור מרחיק ממושאיו, ולכן יהיה תמיד מוגבל כנחמה אמתית.זו  א,ב של אנושיות. ואי אפשר להתרחק מהאנושי.

 

 

בא לי לשמוע היפ הופ עד המוות.  אין לי כוח לעבוד על הפרויקט שרציתי לכתוב,  לא מסוגלת, לא בנויה להלחם עם האנשים האלה על מעמד. להלחם עם הגברים שמחלקים פה ושם אפשרויות, הגברים שתופסים את עמדות הכוח בעולם הזה. לא בא לי מלחמות אחרי מה שקרה, מרגישה דבילית, מרגישה כאילו רימו אותי בחזקת 10.  לכן אולי אני אוהבת לשקר, כך סוף סוף יש מתאם בין הפנימיות שלי לבין החוץ.  גם הטינה, הקנאה הקלה הזו, גם היא מבחילה אותי לא פחות ממה שנעשה (פאקינג הייתי בת 23 ושלושת רבעי). קנאה זה רגש מטופש להחריד, זו הודאה בכך שהחשד מבוסס.  מה לעשות?  הקנאה מבוססת על אמת מבוססת לא פחות.  אז יש הצדקה לכל מה שאני מרגישה, שנאה איומה איומה רק כי לא נולדתי אחרת. חושבים שהדברים הכי נוראים הם סרטן המעי או שכול או דברים כאלה. זה לא נכון. הכי נורא זה פער אימננטי בין הרצוי לרצוי. זו, גם על פי המקורות, ההגדרה של גיהינם.  זו ולא אחרת.  אני משלמת את המחיר של הגלגולים הקודמים שלי, בהם חייתי כנראה בלי לעשות חשבון.  או שלא והכל סתמי. אבל נלך עם זה רגע, אני משלמת מחיר כבד, אני אומרת לעצמי, זה המחיר על מה שעשית בחיים הקודמים. את צריכה להרכין ראש ולשלם. זה מה שזה. וכן, אומרים לך לחייך כי הכל לטובה (רבי נחמן, אותו אחד שנחשד במאניה דיפרסיה)…נחזור להיפ הופ. אני ממש אוהבת את קניה ווסט וג'יי זי,  למרות שהם היפ הופ קליל כזה, מאוד נגישים. גם את טו פק ממש אהבתי. אני אוהבת מוסיקה שחורה, זה עוזר לי להרגיש כשקשה.  הלוואי שיכולתי להיות שחורה' אני שונאת את הצבע שלי.  בא לי לשמוע היפ הופ ולמות.