קפוצ'ינו לייט

 

במוצאי אני חצי ספרדייה וחצי אשכנזייה. העדה הספרדית יותר מדברת אלי, בגלל הגישה לרגשות ויצרים. זוהי אחת הסיבות שאני חיה כיום בשכונה בעלת צביון מסורתי המאוכלסת בעיקר בספרדים, ומזכירה את ילדותי בעיר קטנה בפאתי המרכז.  בעקבות כמה כתבות שפורסמו לאחרונה במעריב בנושא מסורתיים לייט (או מסמסים לייט) חשתי צורך להבין מדוע דתיוּת ספרדית וחסידויות (ברסלב וחב"ד) יוצאות כשידן על העליונה.  הציוניות הדתית היא זרם מעשי, ואנשים מוכשרים ומדענים שופטים יוצרים ואנשי מעשה יקרים משתייכים אליו. הרב אצלו אני לומדת (רב ספרדי דרך אגב) יצא מהזרם הזה. ולמרות זאת, ומתוך היכרות עם אנשים מתוכו, אני חושבת שהוא לוקה. הוא שם יותר דגש על חקוי ונשיאת חן ועל אידיאולוגיות, פחות על יצרים אנושיים כמו תאווה וכבוד. מבקרי הזרם הזה עושים את דרכם, אט אט, החוצה. אם בפועל ואם בכוח. מה ההבדל בין מסורתי ספרדי ואשכנזי? ספרדי נותן כבוד לרבנים ולמסורת אבותיו, יודע לאן הוא רוצה להתקרב ולא חי בצורה אידיאלית אך מקבל את הפער. אשכנזי ממציא אידיולוגיות להצדיק את היותו, בפועל, לא דתי.  

חלקים מהציונות הדתית ממלכתית מרגישים שרימו או שקרו להם, חיים בבדיה של עולם הלכתי, פנטזמה, שאבד עליו הקלח במובנים רבים ובעולם החילוני איפה ש"כולם" נמצאים, שם השחרור מעול.  הם משמרים סממנים דתיים מתוך צורך תרבותי, אבל מדובר בסממנים בלבד. זה שאדם מקיים מצוות לא הופך אותו לדתי מאמין. אסור בתכלית לעשות לאמונה רדוקציה לדת – דת היא מרחב קטן יותר, קונסטרוקציה אנושית שעשויה להכיל אמונה.  אדם צריך לבחור באמונה, לעבור בעצמו דרך. מי שלא עבר דרך, ירגיש שכפו עליו חיים שלא בחר בהם.  מכיון שאנו חיים בתקופה אינדוודואליסטית, אדם שלא מקבל מענה מלא מחפשו בחוץ.  חסידות ברסלב היא דוגמא לוורסיה שנותנת מענה לצורך האינדוודואליסטי באדם בן זמננו ולכן נאמר על הרב נחמן שחי הרבה לפי תקופתו.   לצד הצורך העז באינדוודואליזם, הומה השייכות השבטית.  ישראל תמיד הייתה חברה שבטית. פה נכנסת העדתיות והדתיות הספרדית.  דתיות שמתוך העומק שלה, לא נצרכת כל כך לאידיאולוגיות אלא מקימה וחותרת מעבר לרציונאל השכלי המשתנה מעת לעת.  הדבק שלה היא השבטיות, הבטן השבטית של המשפחה שמתחברת לשאר המשפחות. מעשה אבות סימן לבנים.  הצעיר הספרדי מתרחק מהדת בנעוריו ושב מאוחר יותר, בוחר את שבחר אביו ולפניו וכן הלאה.  כאישה, קשה לי עדיין עם נושא חלוקת התפקידים בציבור, אבל אני מאמינה שזה משתנה.   ולבסוף, חסידות חב"ד קשורה יותר ביהודי התפוצות מאשר בישראל.  חב"ד והחרד"ל הן תנועות מבוססות יחסית שלא סובלות מהחלשות שמאפיינת את הדתיים הלאומיים שחיים באיזורים שבתוך תחומי הקו הירוק. אם כן, הדגש בציונות הדתית חזק מאוד בתחום האידיאולוגי אבל כשאנשים חיים בתחומי הארץ, בלי קטרוג מאויב כרוח גבית לאידיאולוגיה שלהם,  אמונתם מתמסמסת ומסתמסת. התוצאה היא אנשים דתיים לא מאמינים, שמסמסים בשיממון ומחכים לדחיפוּת כלשהי, הממאנת לבוא.

 

בינונית וסבירה

 

אני עייפה ופעלתנית כל כך בזמן האחרון, וטפטוף הייחוד הולך ודק.  אפילו זיהיתי משפטים מקבוצת הבינוניים והסבירים בפייס.  זה טוב? אחרי הכל תמיד חלמתי להיות בנאלית.  אני נזכרת בימים בירושלים, בתואר הראשון, הייתי ישנה על הרצפה מכוסה שמיכה דקה, עיניי בערו בחשכה,  והמחשבות נעו בדרכים לא דרכים, דרכים חשוכות ושחורות.  אני זוכרת את הזמן בו הייתי ווריאציה אנושית,  ומבינה שהלכתי על חבל דקיק מעל תהום, עמוקה משרציתי להבין. אבל האל או המזל שמרו עלי, המשכתי בלימודים, בעבודה, רכשתי עוד ועוד חברים והתקדמתי מבחינה אישית וזוגית.  אמנם בקרתי במקומות אפלים ונדחים של האנושי, כשהשפה פנתה מקום לדומייה, אבל הכל התכנס. תמיד הייתי ואהיה שונה, אבל להיות שונה מבפנים אין זה כמו להיות יחידי מבחוץ.

 ואני יודעת איך יכל להסתיים, זוכרת היטב מהי אימה, שבה ומאשרת לעצמי אותו פיקסל אמונה, כי מעל לכל זו הייתה בחירה שעשיתי. אדם בוחר את גורלו, אדם בוחר להיות חלק שמח וטוב בחברה – וכך יהיה.   ובינתיים, החלטתי סוף סוף על לו"ז לרומן המד"ב. אספתי את הטיוטות וההתחלות משנת 2011 ותחילת 2012, שאז הפסקתי את זה, כנסתי את הכל והחלטתי שתוך שלושה חודשים אני מסיימת טיוטת שליש. ומעבירה את זה הלאה. 

 

 

שנתיים לא כתבתי. מי שמנגן יודע מה קורה כשמפסיקים להתאמן. המיומנות נשמטת, וכל העבודה שהשקענו כדי להגיב מהר, הולכת לאיבוד. לפחות כך נדמה.  ואני אשמה, לא מצליחה להתכנס כדי לכתוב למרות שכבר נסגרתי על נושא ספציפי מעניין. לפני שבועיים הסתכלתי בערימת ספרי הביכורים בקופסא, מהוצאות שונות. הסתכלתי על שמות האנשים האלה, אין ל אתם שום דבר משותף אבל הם ישבו במשך שנה שנתיים וכתבו.  חלק התקבלו להוצאות גדולות וחלק לקטנות. ובכל זאת, כולם האמינו בעצמם מספיק כדי לעבור להוציא ספר ראשון.  במקום לכתוב אני לומדת יהדות, מקורות.  משנה ורמב"ם וליקוטי מוהר"ן.  קוראת את מסילת ישרים לרמח"ל, את מגלה עמוקות לרב נתן נטע שפירא.  עושה מה שלא צריך לעשות בקצור.  משקיעה המון במקורות. אבל כשהגעתי לבית הכנסת, ברוב טמטומי התבלבלתי בתפילת ערבית. הייתי נבוכה מזה, ילדה הייתה צריכה לומר לי שלא קוראים את התוספות שחשבתי בסוף, ושצריך לעמוד ולכרוע.   עבר כל כך הרבה שנים מאז הלכתי להתפלל ערבית.  אני מניחה שפעם הבאה לפחות אדע. 

ובעניין לא קשור, שיחה עם חברה שנסעה לאומן.  למה שמישהו ירצה לנסוע לחור נידח באוקראינה ולעלות לקבר של אדם שמת מאתיים שנה? אני מצליחה ללמוד את מוהר"ן, הוא מדהים, אבל לא מצליחה להבין את תופעת הברסלביזם שצמחה פה. כל מיני תמהונים או פשוט אנשים דתיים שמחפשים אקשן, נוסעים לאוקראינה לקבר וחווים מסע רוחני שחבל על הזמן? איך להתחבר לזה בכלל.   נתקלתי גם בבלוג של ברסלבר שטוען שהרב נחמן הוא בעצם זן בודהיסט שהסווה את התפיסות שלו במעטה דק של חסידות יהודית. טובבבב.  זה לא פייר, כל הזוי יכול להשליך על הטקסטים של הרב נחמן, ליקוטי מוהר"ן, מה שמתחשק מהרהורי מוחו.  זה קצת מחשיד את כל חסידות ברסלב מבחינתי. אני משקיעה שעות ללמוד את הטקסטים האלה, אצל רב, בצורה מסודרת ומרחיבת דעת במקסימום. שיעור לוקח לי כמעט שעה וחצי כי כל שורה מהטקסטים האלה מתחברת לחמש מקורות שונים, אם זה המשנה או התלמוד, אם זה התנ"ך או ספורי רבי בר בר חנא.   אבל כנראה הרבה אנשים , בלי שום ידע במקורות, באים ומשליכים לשם את הערגות שלהם. ו אט אט צומח לו זרם  בעל קשר קלוש  לתורתו של הרב.  מעניין, למה זה קורה דווקא עם הרב נחמן?

 

 

 

           

 

 

טוב יאללה אגיד משהו. תכלס? אלבום מעניין אבל ציפיתי ליותר.  Yeezus של ווסט יותר דחוף כרגע. אבל לג'יגה (ג'יי זי) היו כבר את השיאים , כל מי שמכיר יודע. ובכל זאת אני אוריד את הדיסק הזה

 

 

יש כמויות לא נתפסות של אינפורמציה שאני צריכה לעכל, וזה קצת מייאש. זה מדליק אבל מייאש. והמגבלות השכליות שלי כמובן… אילו יכולתי לשדרג את מוחי המוגבל!   קראתי מאמר של ד"ר חנוך בן פזי, שהוא דמות שהגעתי אליה באקראי כשחפשתי את הרב חנוך בן פזי – לשניהם יש אותו שם אז ככה יצא.  תמיד כשמנסים לשלב דת ופילוסופיה מגיעים לצרימות ואי הבנות, אבל אצל עמנואל לוינס, מושא המאמר של בן פזי, זה לא קורה. לוינס מאמין באופן מודרני וזהיר יותר, ואני מוצאת את עצמי בחופשיות במילותיו. בניגוד לו, פילוסופים סטנדרטיים כותבים על דת וחוויה דתית בצורה לא מספקת.  ובכלל, אנשים דתיים לא חשים צורך לקרוא פילוסופיה דתית, אלו רק הפילוסופים שצריכים הסבר למה יש אנשים דתיים ולמה דתות ממשיכות להתקיים. ההחמצה שלהם פשוטה: הם מנסים להבין את החוויה הדתית במקום להכנס אליה. תרגום המציאות לטקסט היא דרך לשמור מרחק ממנה ולכן, הפרקטיקה הפילוסופית היא לא מפתח לחוויה דתית.  אם כבר משהו יותר קרוב, חווית הפורקן המיני.  מפני שזה כה קצר אי אפשר לדבר על שיטה, אבל עדין עדיף ממאמרים מלומדים 'על אודות'. גם לקיחת סמים, אבל כאן מדובר באמצעי מסוכן, סימולציה שמשאירה את האדם פעמים רבות קטן משהיה, וזו המטרה ההפוכה של אמונה גבוהה.  דבר נוסף מפתיע הוא תופעת הרעיונות מויכוח משני במקורות, שלובשים צורה בומבסטית ומשווקים כחידוש אינטלקטואלי.  כמובן שיש חידושים מדהימים שלא נמצאים במקורות כלל, אבל הרבה הרבה פעמים,  שורשי הדברים דווקא כן שם, וסתם מוזר לי שהאחרים לא טרחו לחפש, מה שהיה חוסך להם זמן. 

 

הערה על ערמת השם

 

הרמב"ם סובר שהאקראיות היא
ראיה לרצון (השם). אם הכל היה מסודר טיפ טופ כמו גביש של מלח, סביר יותר היה
שהעולם קדמון. כי יש חוקיות טבעית מוחלטת. אבל אם יש אי סדירות מסויימת בתוך
המציאות, מה שנותן מקום לתפקוד האקראי, זה סימן לרצון. לכן הפלא שבבריאה של הלוחות,
הוא אומר, זה לא יותר מאשר מציאות הכוכבים ברקיע. 

 

חזרה לאנושיות מתנשמת

 

1.  אני חשה שנשים חלשות יותר כשזה מגיע למערכות יחסים. אבל נדמה שהן בעצם חלשות נקודה.  היום בשיחה עם חברה (היא רופאה) דברנו שאנחנו בתחומים 'לא נשיים', ואיך זה לא משנה כלום מול גבר. איך מול גבר הכל נמס ועומדת פשוט מישהי חשופה שחוששת שייעלם לה או לא ירצה.  זו החולשה הנשית שגברים כל כך חומדים. ואני לא יודעת איך זה אצל אחרות, אבל זה עושה לי קשיים. יש לי הקלה כל פעם שיש דמות גברית מעט א מינית, שלא כופה עלי את מערכת המושגים הרגילה.  אבל גם זה בולשיט, כי האדם שהכי פגע, הכי משל , היה יעני לא מיני ולא גברי.  והוא היה חסר רחמים.  זה רק מראה שאי אפשר להתרחק מהאנושי. כמה שננסה זה יחזיר אותנו חזרה לאנושיות המתנשמת הזאת, בכוח הולך וגובר. 

 

2. כנראה שאי אפשר למחוק זכרונות (בניגוד ל"שמש נצחית בראש צלול").  דברים שאנשים אמורים לשכוח, גוון הלימונים ביום זה או אחר, הכל מתעורר ברגע והופך לתמונה.  החיבור לילדות, לנעורים, חזק מהקשרים של ההווה, אני רוצה לשכוח אבל לא יכולה. הילדות הייתה  יפה… אני מתענגת עליה, על הרגעים הספציפיים בהם ידעתי אושר מטומטם , תוכניות טלוויזיה וסרטי קולנוע וטעם של ארטיק. או אפילו ביקור של חברות טובות, והחברה הכי הכי טובה, וסבא וסבתא… כל אלה, נו.  אני נשלטת בזכרונות. כמו עמי המזרח, שחיים את העבר בעצם ולא מרפים מאבותיהם.  קצת. ואני, יש לי נטייה לפעמים לאלילות של אנשים או סיטואציות.  פעם הייתי נוצרית, כלומר הענקתי הערכת יתר לרגש האהבה. כנראה שעכשיו אני בפאזה הודית, נותנת הערכת יתר לעבר. 

 

3. חשבתי על זה שמי שיש לו אנטואיציות לעתיד, יודע אינטואיטיבית את סופו. זה מפחיד, לא?  מעניין איך התמודדו עם זה הנביאים. ברמה הרגשית כלומר, ואיך מתמודדים עם זה אנשים כמו הבבא סלי או אבוחצירה, המקובלים שנחה עליהם רוח הקודש ומרגישים את הנולד. אני חושבת שהבעיה שלי עד גיל 25 הייתה שלא נתתי מספיק כבוד לממד הזמן.  לא הבנתי מה מהותם של משך, של שהות. תמיד ייחלתי להבין דברים מהר. וביהדות או לימוד המקורות וכו, אני באמת, ברמה ששואלת ועונה חצי שעה לפני שמישהו אחר שואל. למרות שהרבה אנשים מערבים אגו בלימוד, אני לא מצליחה להבין איך אגו שייך לעניין. ומאחר שבכל נושא האגו שלי נוכח, צמצומו כאן מראה לי שמשהו נכון. כי ענווה היא סימן שמשהו נכון.  

 

4. מיד כשהתחלתי ללמוד משנה הבנתי שכל השוורים, המועדים או התמים, הכל תבניות כלליות לגמרי והמשנה מצביעה בכיוון של ריבוי הטוב בעולם, מה שנתן נחמה שלא באה לי קודם,  ולא חשוב אם התורה שבע"פ היא משמיים או שאנשים המציאו. הרגשתי שעוד אנשים מבינים שהעולם הזה חסר וצריך המון המון עבודה להיטיבו. והמילה טוב היא עצמה רדוקציה, כמו המילה אהבה היא רדוקציה, כמו כל המילים בשפה הן רדוקטיביות. לכן אני לא שפחה של מילים, ולכן כשהגעתי לקרוא,  חלקים ממה שנאמר שם כבר ידעתי אותן, מליבי.

 

אוף

 

אוף אני מרגישה מטומטמת, ייתכן שדת היא, כמו שאומר ידיד שלי, נזק מוחי?   אני לא מצליחה לכתוב שום דבר קוהרנטי כבר מלא זמן.  עשיתי סקירה קצרה של ההתקדמות שלי בכתיבה, ונראה לא משהו בכלל.  באפריל 2012 נפגשתי עם איזה פרופסור עצמתי לספרות , השארתי לו תיקייה צהובה עם סיפור קצר (ובוסרי!), התחלת רומן מד"ב ושתי רשימות עיוניות.  אני חושבת שהוא התרשם,  אבל לא חזרנו להפגש.  פחדתי מאוד. לא יודעת בדיוק ממה,  כנראה לא בא לי להשקיע עכשיו 3 שנים על ספר. בתכלס, אנחנו חיים בתקופה שלכל אדם יש סמארטפון ומתקרבים לתקופה שכל אדם יש דיסק/ספר באמתחתו.  אם פעם זה היה מיוחד, היום זה לא.  טוב, זה לא מאוד מפתיע, הרי יש עודף השכלה אקדמית, הגיוני שאנשים ירצו להתבטא.  בנאדם למד פסיכולוגיה וסוציולוגיה באונ' חיפה, מצא עבודה בתחום הביטוח, מה יעשה? יכתוב ספר.  בנאדם לומד שלוש שנים ניהול במכללת נתנייה, מצא עבודה בהום סנטר,  מה יעשה ? יירשם ל"רימון" ויוציא דיסק במימון עצמי. וכן הלאה וכן הלאה. אבל למה, משום מה, הרגש שלי הולך נגד התקופה, וכל מה שבא זה לשתוק? בא לי להיות באי התבטאות. להיות על סף לומר ולבחור שלא.  אוף. 

 

 

 

אני מפנטזת את הזקנה כמקום בטוח שמקבל אותך בזרועות מושטות, כמו חזרה לילדות, רק עם תבונה וקמטים. אלו סוף שנות העשרים שלי ואני כמהה לגעת בחמישים.  הפער בין הגיל הכרונולוגי לתחושה בפנים יותר מכל: הגיל האמתי שלי הוא לא שנות העשרים שלושים, כשאדם לא רואה כלום מלבד הדרך להצלחה.  אני מכלכלת את צעדיי בתבונה. לסיים תארים הכרחיים, עבודה הכרחית,  ירושה הכרחית. למזלי, יש אנשים שנמשכים אחרי הרוחניות שלי (מה שזה לא אומר)  ואוהבים לדבר ולהעמיס את העבר שלהם לכתפיי, לאשר שאני מבינה .  הם צריכים את זה ואני נכונה לסוג כזה של תקשורת. תקשורת של אדם שלא יספיק לקחת חזרה ממה שנתן. כמו בין קרובי משפחה. אני זוכרת את סבתא יושבת ומדברת אתי על החיים, צוחקת בלאדינו, ושתינו גוזרות נייר כסף, מכינות אוכל ושומעות אופרה איטלקית. 

 אני אוהבת זיוף, מבינה את הנחיצות שלו, את הזוהר בשוליים. אבל המכלול צריך להרגיש אמיתי ואת זה אין בזירת האמנות או הפילוסופיה והספרות – בבירור. למה אין?  אני מרגישה שחייתי ליד משהו עצום במשך שנים, במשך 25 שנים. ואז כשנפגשתי עם המשהו הזה, המישהו, אני לא יכולה להמשיך להתכחש. ישראל היא חבית נפץ, אבל אי אפשר להבין את זה עד הסוף, להבין כמה ישראל היא חבית נפץ, בלי להפגש פנים מול פנים עם המקורות.  אני מתכוונת, לצלול פנימה, לא ללמוד את זה בפקולטה למדעי המשהו. ללכת עד הסוף ממש, לבכות בגלל זה. לקחת ללב. נו, להאמין קצת, להיות קצת מטורלל ולדבר למישהו דמיוני שלא קיים. בהתחלה בחשיכת החדר, אח"כ באולם גדול עם עוד אנשים. לחלוק עם הזולת את החוויה הכי רגשית שלך, להתפלל, אבל זה כיסוי למשהו אחר בעצם.  זה כמו…. מסכים על מסכים שמסתירים מישהו שאי אפשר אף פעם.  הבנתי שאהבה היא נטף למשהו עוד יותר משמעותי. למרבה האירוניה, ידעתי את זה עוד בגיל 19, כתבתי על הקשר בין האגו, האהבה והאמונה. הכל היה ידוע ורק הרשות נתונה. תמיד תמיד ידעתי, למי שיש כשרון אמתי לאהבה, יש כשרון לאמונה.     ולמרות הביקורת, החלטתי להגשים חלום: לימודי השלמה בפקולטה למדעי הרוח. זה רק יום בשבוע ואני נרגשת, אבל בתוך הלב יודעת שהעניין זמני. ובכל זאת, חלום זה חלום.  מעניין מה יהיה. 

 

אבן

 

היום הלב שלי נמצא מתחת לעץ אלון ענקי בפארק, מוקף אבנים. ואני צריכה להמשיך הלאה ולהשלים עם זה, מה שעשיתי בשנים האחרונות.  בערבים אני בבית, אוכלת עוגיות "אוראו" וחופרת בעבר, כמעט מחוסנת מהפרעות חוץ. בטלוויזיה, סרט תיעודי על הסטונז. על המסך עוברת הלוויה של בריאן ג'ונס.  קראתי ראיון עם סופרת שאמרה  שלשמוע תקליט של הרולינג סטונס היה מרגש יותר מיום החתונה שלה. טובב…קבוצת גברים מזוקנים, שניים עם תינוקות על הכתפיים, הולכים באיטיות לקונצרט שלהם בסן פרנסיסקו. איך הייתי מתה שאבא שלי יהיה מגניב כזה, היפי שלוקח אותי לכל מיני מקומות שילדים בני 3 לא צריכים.  אני אטומה מדי כדי להקשיב לרוק. כל אחד מתמודדעם דברים בצורה שונה, ואני כנראה לא התמודדתי, פשוט נאטמתי. נאטמתי ליופי ולאהבה כדי להגיע להחלטות בחיים האלה.  מהי אבן מתגלגלת? אולי משהו שלא נעצר, כמו פיראט או צועני. פעם הלב שלי היה אבן מתגלגלת. עכשיו הוא פשוט אבן.