חשבתי קצת…

מה?

הסופר והמתרגמת

המנהל והמזכירה

המפקד והפקידה

נו ו?

הרופא והאחות

הפרופסור והדוקטורנטית

את חותרת לאנשהו?

לים. אני גרה מאה מטר משם

את מרוויחה משהו מזה?

אבטיחים טעימים אצל שוקי 

אז בתאבון 

כן

 

 

 

להתאהב בהווה

 

מי היוצר האהוב עלי בימים אלה?  הרב נחמן מברסלב. ליקוטי מוהר"ן הם טקסטים שקשה להגדיר, אני קוראת אותם כבר חצי שנה. הם כוללים סיפורים, שירה, עיון ורצפי פסקאות שלמים בלי הגיון . וכל זה ארוג במבנה מעגלי משונה שרק בסוף את מבינה שהגעת להתחלה. אבל בכל זאת עברת הלאה. אני מנסה לומר כאן משהו עדין, תופסת אותו בשני קצותיו, ולא מצליחה. כדאי לקרוא את ליקוטי מוהר"ן בלי להתחייב לכלום. לא לאמונה ולא לתפיסה זו או אחרת, כלום. יש לעשות הפרדה בין תופעת הברסלביזם, שהתפתחה בעשרות השנים האחרונות (ושיאה בהילולות באומן), לבין תורת רבי נחמן מברסלב שחי בסוף המאה השמונה עשרה באוקראינה. אלו שני דברים נפרדים.  האדם עצמו, הרב נחמן, לא ידוע עליו כל כך הרבה. אבל כן ידוע שחי עד גיל שלושים ומשהו, שהתחתן בגיל שלוש עשרה וביקר בארץ בשנת 1800, עבר איזה התקף משונה, וחזר לאוקראינה.  

אני חושבת שיש משהו נבדל בצורה בה הרב נחמן קורא את המקורות (המשנה או התנ"ך וכו) לבין היתר. יש ברב נחמן איזו תהילה מרה, תהילה מהפנטת באותיות שלו ובמילים ובפסקאות. משהו מכשף ולא כל כך יהודי. הבחירה אם לקבל אותו משהו או לדחות היא של הקורא. אני בוחרת לשים אותו בפרספקטיבה ולא ללכת שבי אחר מלוא הפוטנציאל הנחמני. הוא אחד היוצרים הגדולים שקמו במאתיים שנה האחרונות, לא רק בעם היהודי אלא בכלל. ואני אומרת את זה כי כתיבה גדולה בעיניי היא היכולת לקשר באופן חריג בין תופעות או מצבים. והוא עושה את זה ומייצר תופעות חדשות.  ולייצר זה ליצור, ולכן אמרתי שהוא גדול מאוד. ויש בו משהו שמאוד מאוד מתעקש על ההווה, אף פעם אין אצלו זמן. לא בסיפורים וגם לא ברשימות העיון. הוא תמיד בהווה ולכן גם הקורא מרגיש שמח וגאה קצת על שהוא בהווה, בעודו נקרע בנוסטלגיה לעבר או בכמיהה לעתיד טוב יותר, המבושש לבוא. יותר מכל רבי נחמן מלמד את הקורא להתאהב בהווה.  

דבר נוסף שאופייני לליקוטי מוהר"ן אלה המעברים בין הפרטי לכללי. רגע להתעכב על חוויה אישית שאדם חש מושפל ומאויים , ורגע אחרי,  אינדוקטיבית, לעבור לחוויה של אומה שלמה. רגע אחד לדבר על התחושה של אדם שיודע סוד שאסור לו לספר, ורגע אחרי לדבר על עם שלם שמגן על סודו גם במחיר לא הגיוני, של עקירה ומאבק.  והקישורים האינודקטיביים נעשים באופן שמעוגן במקורות היטב. לעבור מן הפרט לכלל זה אומר לקשר אותו לכלל כך שהפרט מבין מהי הכתובת שלו. כמו מכתב עם נמען. וזה קטע שנגע בי במיוחד ומתייחס לאהבה רומנטית [ממש לקראת הסוף]:

 

 

ליקוטי מוהר"ן תורה ה פסקה ה

 

דָּא בְּחִינַת יִרְאָה שֶׁהִיא קדֶם

שֶׁהַיִּרְאָה הִיא קוֹדֶמֶת

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "רֵאשִׁית חָכְמָה"
וְכוּ
'

שֶׁרַבָּה בַּר בַּר חָנָא סִפֵּר, שֶׁהָלַךְ כָּל
כָּךְ בְּמִדַּת הַיִּרְאָה

וְרָאָה גּדֶל כּחַ הַיִּרְאָה

עַד שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין עַל יָדָהּ בֵּין קדֶם
גְּזַר דִּין לְאַחַר גְּזַר דִּין

וְזֶהוּ בֵּין שִׁיצָא וְכוּ'

וְהָדָר מְפָרֵשׁ אֵיךְ יָכוֹל לְהָבִין

הַיְנוּ

עַל יְדֵי הַמִּצְווֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת תְּלָתָא
יוֹמָא וְכוּ
'

יָכוֹל לְהָבִין

וְדַוְקָא כְּשֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן בְּשִׂמְחָה

וְעַל יְדֵי שִׂמְחַת הַמִּצְווֹת יָכוֹל לְהָבִין

כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׂמֵּחַ
בְּמַעֲשָׂיו

וְהַשִּׂמְחָה הִיא מְלֻבֶּשֶׁת בְּמִצְווֹת,
כַּנַּ"ל

וַאֲנַחְנוּ מְשַׂמְּחִין לְמַטָּה גַּם כֵּן
בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל
בְּעוֹשָׂיו
"

וְאֵין רְצוֹנֵנוּ בְּשׁוּם שָׂכָר,
אֲפִילּוּ שְׂכַר עוֹלָם הַבָּא
, כַּנַּ"ל

וְזֶה, 'אִיהוּ בִּזְקִיפוּ וְאֲנַן בְּשִׁפּוּלֵי'

לְפִי שִׂמְחָתוֹ כֵּן שִׂמְחָתֵנוּ

וְעַל יְדֵי זֶה אֲנַחְנוּ יְכוֹלִין לְהָבִין

וְהָדָר מְפָרֵשׁ אֵיךְ לְהַשִּׂיג בְּחִינַת
שִׂמְחָה

עַל יְדֵי בְּחִינַת רַעַם

וְזֶהוּ: כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: כְּמֵיחַם
קֻמְקוּמָא דְּמַיָא וְכוּ
'

הַיְנוּ בְּחִינַת: קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל

שִׁיתִּין זֶה בְּחִינַת גְּבוּרוֹת

הַפּוֹגְעִין בְּגַלְגַּלְתָּא

וְנַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ רְעָמִים

וְאִשְׁתַּמָע קָלָא.

זֶה בְּחִינַת הַקּוֹל מְעוֹרֵר הַכַּוָּנָה

בְּחִינַת: לא נִבְרְאוּ רְעָמִים וְכוּ'

וְהָדָר אָמַר

שֶׁעִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַגְּבוּרוֹת אֵינוֹ
אֶלָּא עַל יְדֵי חֲסָדִים

וְצָרִיךְ. לְאַכְלָלָא
שְׂמאלָא בִּימִינָא, כַּנַּ"ל

וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְאַקְדָּמָא אֶת
הַיִּרְאָה

כִּי בַּעַל אֲבֵדָה מַחֲזִיר עַל אֲבֵדָתוֹ

[כְּמוֹ
שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
.

'דַּרְכּוֹ
שֶׁל אִישׁ לְחֲזֵר אַחַר אִשָּׁה מָשָׁל לְאָדָם, שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה' וְכוּ
'

פֵּרוּשׁ: כִּי אַהֲבָה הוּא בְּחִינַת אִישׁ

וְיִרְאָה הִיא בְּחִינַת אִשָּׁה

כַּיָּדוּעַ

וְעַל כֵּן צָרִיךְ לְהַקְדִּים אֶת הַיִּרְאָה

כִּי אָז תָּבוֹא אֵלָיו הָאַהֲבָה מִמֵּילָא

כִּי הָאַהֲבָה הוֹלֶכֶת וּמְחַזֶּרֶת אַחַר הַיִּרְאָה תָּמִיד

כִּי בַּעַל אֲבֵדָה מַחֲזִיר אַחַר אֲבֵדָתוֹ
כַּנַּ"ל

כָּךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בְּפֵרוּשׁ]


מנוחה נכונה

 

אני הולכת ומבינה שהספר, רומן מד"ב או וואטאבר אני קוראת לו בימים אלה, יהיה כנראה יצירה בודדת שלי בספרות. מפני שאין לי אישיות, נתונים וכנראה גם מספיק יצירתיות של סופרת.  וכי ברור שיצירה נשית מתקשה להתרומם, ובלי ההוא, שיכולתי לינוק את דמו ולהסמך על נוכחותו, אין לי יכולת להתקיים לטווח הארוך. עברתי משהו משמעותי בחמש שנים האחרונות, משהו שיכול להזין ספר כזה. ואף מצפה לכך בכליון. אבל לא מעבר.  אני חושבת שאחרי שבאים במגע עם אדם כל כך יצירתי וקיצוני כמוהו, קשה לסגת ולהתפשר על דבר אחר. יש גם הבדל מהותי, עקרוני, בין יוצר שנמצא ברמת הצלחה וזוהר כזו, לבין המציאות של 95% היוצרים האחרים, וודאי וודאי יוצרים לא מוכרים.  אי אפשר לחזור לבינוניות ולסחף האטי של הרוב אחרי שנתקלתי במערכת הזו. והכוח של המערכת מאפשר למצוא בתוכך את היצירתיות והפראיות שיש בו. אבל הזמן עובר לו באיטיות וכך גזירת הגורל, שאני והוא לא נהיה זוג אוהב ולא נקים משפחה והוא לא ילווה אותי בשום צורה, כיוצרת או אישה או עץ באובונג.   כן, הדלת המסתובבת הייתה כזו מלכתחילה. ועולם אחר ממתין לי אחרי כן, עולם גדול כנראה מהספרות, היהדות. אולי? אולי שם אוכל להגיע למעמד אותו אני רוצה ולו אני ראויה מיום היוולדי.  ואולי תהיה לי הפתעה וכתיבת ספר המד"ב תקח אותי לגבהים ועצמות יצירתיות שכן מתחרות במה שחוויתי בו. ואולי כן יהיה שנוי. אבל למרות כל זאת, להיות סופרת אני לא אהיה. לא במעמד, במאז'וריות ובאופן שהוא. אני אני. אני?