דת, תהייה ותהילה מרה

 

הרב אצלו אני לומדת כשלוש
וחצי שנים, עלוי נדיר אשר זכות ללמוד ממנו, לא עוסק בשידול אנשים להיות אחרים ממי
שהם – ואולי בשל כך זה עובד.   רב ספרדי השייך לזרם הציונות הדתית ולמד
בישיבת מרכז הרב, כן אצל רבנים נודעים כרב מרדכי אליהו, הרב אשלג והרב צבי יהודה
ועוד, מה שהפכו אותו, עם כישורונותיו ואופיו הנדיר, למי שהוא עבור תלמידיו.
 גם הקשר החם עם בני משפחתי הדתיים בירושלים, (הקשר התהדק מאז למדתי באונ'
העברית) תרמו לעניין.  ועם כל אותם גורמים,  אני חווה קושי בנושא הדת.
חלק ממנו נובע מפער בין המציאות לתמונת המציאות הדתית שמוצגת. אני חשה שיש אמת
בריקנות, בקליפתיות ובחופש שחשיבה נטולת "תהיות דתיות " נושאת.
 אני מתקשה להתחבר  למושגים כמו משיח, בית מקדש. וחווה רתיעה
 בנושא 'עם ישראל' ביחס ל'עמים' . חלק נוסף נובע מהרצון שלא לאבד קשר עם
תקופתנו.  תקופתנו היא, אחרי הכל, אינדיוידואליסטית, נטולת התגלות ונבואה. זו
המציאות ודבר לא ישנה את זה.  לאדם החילוני, הנביאים היו פשוט טפוסים
כאריזמטיים, מניפולטיביים ויציבים דיו להפוך אותם כישורים לתועלתם ותועלת העם אותו,
ככל הנראה, אהבו והוליכו.
     

הדרך בה הלכתי בשנה שנתיים
האחרונות היא המסורת (ולא הדת). לכן גם התחברתי יותר לגישה הספרדית (אני עצמי חצי
חצי במוצא) .   שם, ניתן ליישב ולא דווקא לעמת בין העולמות. ואני אכן חווה
יותר ויותר את העם שלנו ישראל, כרצף. ולא דווקא כעימות של גושים שונים, הגם שהמצב
הגושי הוא אולי נצר לשבטיות שאפיינה את עמנו גם בהסטוריה המקראית.   אם
לחזור לענייני הדת, ישנם דברים מסויימים שאני שומרת ומקפידה במסגרת מסורתיות
מתונה, וזה מסב לי שמחה, אך נדמה שמשהו עדיין מפריע.  כשאני מנסה להכניס את
עצמי יותר לזה, אני חשה בתגובת נגד.  חשה שתהיה זו התאכזרות כלפיי עצמי.
 אז עם מה זה משאיר? אני שומרת דברים בסיסיים, שהם כמובן הרבה , אבל האם זה
הרבה
  ?

 אני לומדת כל הזמן, בהתלהבות,
לומדת גם טקסטים תובעניים כמורה נבוכים, רמח"ל, ליקוטי מוהר"ן, משתדלת
ללמוד משנה וכן הלאה. אבל, וזה אבל גדול, אין פואנטה לטקסטים מהמקורות בלא אמונה
ויישום.  זה משהו שאו מבינים מיד או לעולם לא מבינים. אין עניין בקריאה
פולקוריסטית בדת, הדת היא תוצאת חוויה שמבינים בתוך החוויה.  זה קצת כמו
אהבה, אוכל או מימוש תשוקה.  חווים ומבינים. אין אפשרות לדבר על "הרגש
הדתי" או "אמונה", יש להרגיש רגש אמוני וכתוצאה, לנהוג באופן
דתי.  הדיבור הוא למעשה הימלטות מהחוויה, וכשמדובר באמונה, עניין כה עדין
ואינטימי בנפש, זה להיפך.  בתהילים סה אמר דויד המלך: "לך תהילה
דומיה" .  ובאמת, אסור לעשות לאמונה רדוקציה לדת. דת היא תגובה אנושית,
מערכתית, לעניין אינטימי ששמו אמונה. ואצלי מדובר אמנם רק בפיקסל, ובכל זאת הוא
יוקד כעין בשמי אפלה מחלטת.   ומהם נישואים? תגובה אנושית, מערכתית לרגש
האהבה
.

 האם זה זהה לזה? בהחלט לא.
אבל יש צורך במוסד הנישואים ויש צורך במוסדות הדת.  על פה מה שלמדתי
מהמקורות, בעתיד אנשים לא יצטרכו רב. ואולי זה מעודד, כי מערכת הדת והרבנים יוצרת
רתיעה
.  

בסופו של דבר אנשים מקבלים את
מה שהם רוצים. הם אולי מבינים את זה באיחור, אבל הם מקבלים מה שהם רוצים.
 תמיד ביקשתי מוחלטות, בקתשתי אמיתות מוחלטות ואהבה מוחלטת והשגות רוחניות.
וזה מה שקבלתי. היכולת שלי לקלוט כאלה טקסטים, ללא רקע רב מדי בדת, הוא מתנה. אין
זה נאמר בהתנשאות, אבל רבים (לא ידעתי, כך ספר לי הרב וכך אני רואה כשבין חבריי יש
דתיים) מתקשים ללמוד טקסטים כאלה. לי יש יכולת.  זה לא נאמר בהתנשאות ולא
נאמר ממני על שום תחום אחר. לא מדע, ולא ספרות ולא מוסיקה בהם עסקתי ואני עוסקת
מצעירותי.  אני לא חושבת שפגשתי עוד תחום בו היכולת האינטואיטיבית שלי כה
חזקה כמו רעיונות וקונסטרוקציות בעלי ניואנס אמוני. זה מתלבש בדיוק על המבנה
הנפשי+ השכלי שלי. הסיבה היא השמוש בשפה לצורך מוסרי.   שימת העקרון המוסרי
מעל לכל, כעקרון הבריאה כולו. זה מדבר אל העצמוּת שלי.  לכתוב ספרות זה ליצור
דיבור שמנתק עקרונית, מרגע נשיפת האויר, בין היוצר ליצירה. והניתוק הזה לא בנפשי כמו העקרון שעומד
מאחורי האל, מי שאמר "והיה העולם
".  שם מתהווה ניתוק וחיבור מחדש, שלמות והשתלמות.
וכמעט כתבתי את שם האל. מצחיקה העברית : )

 

אז ללמוד את כתביו של הרב
נחמן ליקוטי מוהר"ן, הרב המשמעותי של דורנו האבוד, באופן מסודר ולא ברסלבי, עוזר לא להרגיש כנמלה שהחלה לטפס על הר.  וזה
נותן מה ששום יצירת אמנות אחרת לא נתנה לי. כמובן שאסור לשכוח שהרב נחמן היה
יוצר בזכות עצמו, בלי קשר לדת.  ספוריו הקצרים הם יפהפיים. אבל לקרוא את
ספורי הרב נחמן בלי הרקע האמוני, בלי ליקוטי מוהר"ן, בלי רקע רציני במקורות,
 זה חסר.  ובכל זאת מאחר ומדובר
באמנות, זה לא חסר כמו  אקדמאים שמוציאם
ספרים על קהלת, איוב או הרמב"ם בלי לבוא מתוך מסורת המקורות והחכמים. דווקא
בנושא כמו אמונה, כמו גם אהבה,  הדיבור הוא
רק אמצעי דל להימלטות.  אי אפשר להרגיש את
רבי נחמן בלי לקבל את המבנה הדתי שלו. זה כמו לנסות להפגש עם  באך רק על ידי צפייה בתגובותיהם של מאזיניו
בקונצרט.  האם זה אומר ששמעת את באך?  

 

דבר מעניין. משנה בתלמוד
אומרת:" במקום בו בעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא יכולים
לעמוד".    מאידך במקום אחר יש מדרש שמחייב  להוולד כצדיק ולא לעבור בדרך של תשובה וחילונות
שמובילה לאמונה. איך ליישב?  שבמדרגת התמודדות
עם חלקים שפלים בנפש האדם,  האדם החילוני
יעמוד, אבל הצדיק ינוע –  לא ייעמד.  ובכל זאת היכולת להתגבר על העמידה במקום השפל
ולנוע משם דורשת מבעל התשובה לגלות מתוכו

את פונציאל הצדיקות שלו, ולא
סתם אלא לגלות מתוכו צדיק גמור.   מה זה אומר בכלל?  להפוך תהום להר.  נזכר במה שאמר ניטשה: כשאדם מביט בתהום עליו
לזכור שהתהום מביטה בו חזרה.    כדי להביט
בתהום צריך להעצר ולהביט.  התהום משולה
לשפלות שהנפש יכולה להגיע אליה, אבל על פי היהדות האל נמצא בתהום כמו גם בשמיים,
כי אינסופיותו היא לכל עבר.  ולכן,  במפגש בין האינסוף בתהום לאינסוף שבמבט, יש
אפשרות להתהפך  למפגש בין האינסוף האלוהיי
(הבורא) לאינסוף  שבמבט.   לשם כך דרוש אותו צדיק גמור.  מי שמצליח לעשות את זה הוא אותו בעל תשובה
שמוזכר בתלמוד.  זה מזכיר קצת את עקרון
הגאולה דרך הביבים.  אבל במושכ התשובה יש
מפגש בין האדם לאל,  ולא תהליך מכאני כלשהו
. נדמה לי שרבים מפספסים את הניואנס הזה. 
סתם להזרק בביבים לא ייתן שום דבר. מלבד, אולי, תהילה מרה.

 


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s