משהו זע

 

נפל דבר בשבוע האחרון. משהו זע, לא ברור אם יש לו שם. אבל משהו זע.  התקדמות קלה, אולי מילימטר אולי מאית המילימטר.  אני מצליחה לדבר גלויות ואני מצליחה לא להמלט מרגשות.  אולי זה קשור לקצב העבודה בחודש האחרון. מקום העבודה שלי מלא גברים חכמים מאוד, אני כמעט האישה היחידה במחלקה (לכן נאלצת לסבול מקור המזגן). כנראה שזה תורם; גברים חושבים בצורה פשטנית אבל ברורה. גם כשהם אומרים משהו לא ברור, הוא יכול להתברר. אני כבר לא מתביישת שהדברים החשובים בחיי בלתי אמירים; להיפך. גם בניין לא מחצין את היסודות שלו שנטועים עמוק עמוק באדמה. זה בסדר, זה בסדר לשתוק ולבהות. יש להיות טובה לעצמך ולאחרים. לנהוג כדרך שאחרים נוהגים.  אני משתתפת באינספור ארועים חברתיים ופעילויות, יש לי חבר. יש לי משרד, יש לי יחסים טובים עם המשפחה. הכל עובד, הלב נוקש כשעון.   לראשונה הבנתי שאותם מטענים שאטומים בנפשי כחלליות, יש להם כתובת ויש דרך לפתוח אותם ולהכנס. זו לא טראומה חסרת מילים אלא להיפך, משהו שאט אט נפתח כפי שרציתי; גישה למקורות ידיעה גבוהים יותר באופן מידתי. זה מה שתמיד רציתי, עוד ועוד ידע, עמוק ונסתר וגבוה. וזה מה שקבלתי. אלא שמטבע הדברים, לחלק מהידיעות אני לא מוכנה. אני צריכה להמשיך להשתפר ולהיות טובה יותר, להמשיך בדרך שהתחלתי בגיל 26.  צריכה להמשיך ללמוד לקרוא ספרים לקרוא אנשים לפענח אנשים. אני מודה לאל שאני כך ולא אחרת. דברים יכלו להיות אחרים וזה מפחיד אותי עד אימה, אך גם גורם לי לשמוח קצת. בחרתי בחירה והלכתי עליה, הלכתי כמו שהלב שלי בחר.  הלב שלי לא טעה. 

 

Your scarf had kept your mouth well hid

   

–  לא להתאהב בבני מזל תאומים.

– מה, למה?

– הם דפוקים

– כל הגברים דפוקים!

– לא, הם דפוקים בדרך מיוחדת . זוהרת.  יש להם בעיה להישאר בסביבה

– כלומר, הם רק רוצים סקס!

– לא. כלומר לא במיוחד. זה לא מה שגורם להם לנוע. הם אוהבים חשאיות, שאף אחת לא תדע כלום

– על מה?

– על האחרות. תמיד יש אחרות. אפילו הם לא ממש זוכרים . מכל אחת הם לוקחים את מה שצריך. אף אישה לא מספיקה. וזה לא עניין מיני בכלל. זה ענין שכלי. והכי גרוע זה גבר שמזיין מהמחשבה.

– המממ

– כן. והוא אמר, אני רק אעיק עליך ואעכב אותך.

– והאמנת?

– מובן שלא. הייתי מאוהבת כמו חריץ של גבינה.

– ומה קרה?

– לא הבנתי כלום, אפילו לא את עצמי. הכול כסה מסך של סברות

– אז הוא פשוט קם והולך? ככה זה?

– כן. הוא קם והולך. את לובשת שחור, קורעת קרע. מתאבלת כאילו באת ללוויה.

– אוי

– ואז יום אחד בבוקר , השחר מזדחל מתחת לחלון,  את רואה אותו עומד מתחת לבית.  הוא חזר.

– הוא הבין שאת האחת?  לא יכול בלעדיך

– לא.  הוא לא מרגיש כלום. הוא חזר ולא יודע בעצמו להסביר.

– ואת נותנת לו סטירה. בוכה, צועקת ,,?

– אם מישהו נעלם כמו הודיני ואז מופיע, כולו מצוקה, מתחשק לך לחבק אותו חזק. את שוכחת הכול.

– הוא בטח רוצה סקס

– לא הכיוון

– מה הוא רוצה?

– הוא לא יודע, ולא מוכן לענות. הוא כאן ועכשיו, אם את מוכנה לקבל אותו.

– ומה את מרגישה?

– כשהוא נעלם זה ,  הוא גורם לך לחוות, להתעמת עם המוות.  (כך הוא יכול לשלוט בו. אולי).  את מרגישה שחזרת לחיים. בינתיים.

–  אוף

– חייו האישיים כל כך מורכבים, שאפילו הוא כבר לא עוקב.  ללכת נגד עצמך, זו לא משימה פשוטה.

– דבר אחרון?

– דבר אחרון; הוא לא באמת שם

 


 

2.6.2010


 

התחלתי ללמוד ארמית לפני שנה.  מדובר בשפה לא קלה, אבל
ארמית מקראית קלה מארמית מודרנית (השפה של בני העדה הכורדית).  הסיבה, בין היתר,  שאני לומדת את המקורות והרבה מונחים ודאחקות פנימיות מגיעים
משם.  איך הגעתי לזה?  וובכן, ככל דבר משמעותי בחיי, זה קשור היה בגבר.
 ג' הוא בלשן גאון בעל שם עולמי; דמות שנויה במחלוקת, מקסימה ונרקיסית.
 מכאן לכאן התחלנו לדבר במיילים , אבל ההתמחות שלו היא תורת חומסקי ולא שפות
שמיות, ולכן הפנה אותי לד"ר מ', חוקר בעל שם עולמי לארמית.   המניע התת קרקעי לכל ההתרחשות הזו וההתכתבות הבלתי פוסקת עם קבוצת מרצים מבוגרים שמתמחים בשפות עתיקות היא, כנראה התשוקה לבלשן הגאון.  בכל מקרה, עם
השנים אני לומדת לעשות סובלימציה לתשוקות, מגברים לנושאים בהם הם מתעסקים. זה די
משתלם, כי תשוקה זה כוח מדהים ללימוד, ומאפשר מה שלא היה מתאפשר אחרת.
 בינתיים לא אמרתי כאן דבר, אבל רק כי אני עוד לא שולטת ברזי השפה. מתישהו יתחילו להגיע הפוסטים בארמית, או שמא כבר התחילו?

 

האם אפשר לגשר בין ראייה  אמונית
לראייה חילונית?  אסור לעשות לאמונה
רדוקציה לדת; דת היא מערכת מסועפת שפותחה ברבות השנים על ידי אנשים, הועברה מדור
לדור ויצרה מסורת. אמונה היא המגע בין האנושי לבורא; זה משהו עצום ומעניין הרבה
יותר.  אבל נחזור לשאלה: האם אפשר
לגשר?  התשובה היא כמובן שכן.   האדם
נברא על ידי האל והוא כבר נוגע בו, ממש בקצה, בנקודה ממנה הושחלה לתוכו הנשמה,
בנשימת האל, לנפוש בגוף כל זמן שהוא חי. הצורך האנושי ביחסים עם האל לא שייך
לדתיים ולא לרבנים. הוא אינטימי וכמוס אבל יכול להיחשף  בהמיית התפילה בבית הכנסת, או במלמול שקט בבוקר,
כשאדם קם ופוקח בקושי את עיניו ,מתכונן לעבודה. אני עמלה לתפוס כאן משהו בקצות
האצבעות; מצד אחד חובה שתתאפשר כפירה, כי כל אמונה מניחה כפירה מקבילה. ומצד אחר אמרתי
שאמונה וגם כפירה הן תת מקרים של יחסי האדם והבורא. אין כאן סתירה? לא. כי במילים 'יחסי
אדם' ובורא לא הוספתי כלום.  לא איזו אמיתה
שנכללת כאן או כאן – להיפך. ויתרתי ואמרתי שאני לא יודעת, אבל יש עוד מעבר לאופק.
מה? מי? לא יודעת?  פתאום חשבתי על משפט אי
השלמות של גדל, על עיקרון אי הוודאות של הייזנברג, על החוק השני והשלישי של התרמודינאמיקה.
אבל עלי להזכיר לעצמי לא לערבב את מדעי הטבע עם תיאולוגיה כי אז, שוב, צומחת רדוקציה. 

אורו השלדי של בוקר

 

אוטוטו יום כפור ואני מתחילה ליישב משהו בנושא עלבון וסליחה. ישנו אדם שפגע בי מאוד. נכון להיום הוא לא נגיש ואי אפשר ליישב אתו את הפגיעה.  מעולם לא קרה שפגעו בי ונבצר ממני ליישב את זה,  הקונסטרוקציה הזו קשה להתמודדות. אפילו לטוב או לרע, אי ליישב את זה. דבר כזה עשוי לקרות כשיש פער מעמדי עקרוני בין אנשים.  אני חושבת שדרך הפגיעה הבנתי המון על מעמד ועל כוח והעדר כוח.  אבל הבנתי משהו על עלבון; העלבון מעכב למרות האמת שהוא מזכיר לי. הנטייה בנפש היא דווקא להמלט מעלבונות. אבל להמלט מאמת, לאחר שבאים אתה במגע, לא ניתן. אז האמת מתלבשת כעלבון והוא שמפציר בי לשים לב, לא לשכוח.  כמו יחצן קטן וקולני המייצג מישהו גדול יותר.  אבל אם כך, אם מה שחשוב אלה אותן אמיתות, אוכל לאפשר לעצמי לחיות איתן בלבוש אחר. אוכל לקיים אתן מערכת יחסים כלשהי.  מה ההפך מעלבון? מתן כבוד.  אם כך, הדרך בה עלי לפעול מכאן והלאה היא להקפיד  יותר על נתינת כבוד. כך, אוכל לבוא במגע עם האמת אותה הביא העלבון, בלבוש אחר. 

דבר נוסף, לאור תחושת זיקנה המציפה אותי (במילים אחרות: אני מרגישה בת 80) ומאטות. וזו כבר עצה שקבלתי מאדם גדול, ספר לי איך אנשים נודעים כמו הרב נחמן והרמח"ל היו בשעתו בתחושה דומה, מבוגרים לגילם. הוא אמר שעלי להשגיח על עצמי יותר ולהרבות באמירת תודה. אני משתדלת. בערבי שבת אני הולכת לבית כנסת לערבית. הגיל המבוגר והעייפות מורגשים בעיקר בבקרים כשאני צריכה לקום ליום של עשייה.  לא בגלל עייפות הגוף אלא הנפש.  חשה חוסר כוחות, אפילו שדברים טובים מצפים בהמשך היום. זה גורם לי למועקה. אם יש חושך בחיי הוא מתגלם בחצי שעה  הראשונה של היום, אורו השלדי של בוקר, מחליק מבעד לדלתות. 

 

זה ישנה משהו. או הכל

 

 

31.07.2013

 

יומן יקר,

הרבה קורה בחיי.  אני חשה שטוב לי.  לקחתי את עצת הרב, אני משתדלת לבוא לתפילת
ערבית בשבת בבית הכנסת. אני אוהבת לגור ב- –  ומקווה
לטוב.  מבחינה
רוחנית אני מתקדמת. המעבר
לשכונה הזו, אנשים נעימים שמחזיקים בתפיסה שלי, לפחות בתחום הדת ויחסי אדם לחברו וכו, 
זה תרם. אני נהנית ללכת ברחוב לבדי או עם מ' כשאנחנו יחד,
בעיקר בשעות אחר הצהריים והערב, להרגיש פשוט להרגיש. נהנית מהקרבה למעוזי הילדות.  כנראה תל אביב באמת צרמה לפנימיות שלי. תל אביב מקום קשה, אנשים יקרעו אחד
את השני בשביל החלומות שלהם.  נכון, זו היא עיר גדולה, אבל יש גם ערים
כמו ניו יורק וברלין; ניו יורק וברלין הן מקור ותל אביב היא ג'נרית, ולפעמים
הדבר הג'נרי יותר גרוע מהמקור. 

 בנוגע ללו"ז ההתקדמות בכתיבה:  אחרי כמה ימים לא קלים, ואחרי ששוחחתי היום עם
אמא שיחה ארוכה ומשמעותית, החלטתי להקשיב לה. אשתדל לעמוד בלוח הזמנים לגבי , אבל זה יהיה בשבילי. לא בשביל אף אחד אחר.  אני לא מתכננת להיות סופרת, חיי מורכבים מהרבה חלקים, ככל עוד ממתינים לי במסע. והכי חשוב, נפשי מתמרדת לשיעבוד אל הדף.   ייתכן שאכתוב את הרומן ולא אפרסם. אני יודעת, זה
משהו שאומרים, אבל אני אדם מפתיע וייתכן שכך יהיה. ייתכן שאשלח לחילופין
להוצאה קטנה. נראה מה ארגיש. מה שחשוב ועלה בשיחה הוא שאני לא יכולה לוותר על
מדרגת הפרוזה אם עברתי בה וישנה דחיפות לומר.  שבעצם כתיבה היא הפיכת כאוס לסדר. ונכון, ייתכן יש לי גישה למקומות רוחניים גבוהים יותר ויש לי תשוקה, והיעוד  אולי ביהדות או בידיעות שאני רק מתחילה לגרד. אין לי מושג, וזה לא תלוי בי.  אבל עלי להשלים מהלך; לכתוב הכל ולהשתחרר מזה.   אני חשה מרחק עצום
מסופרים, ובכלל עסקני תרבות; עובדה שאין לי חברים מהסוג הזה.  גם האשכנזיות של תל אביב, וזה לא עניין לעדה אלא, בניית תיאוריות וגשרים שכליים במקומות שלא צריך, ההתעקשות לשכפל ייחוד עד שמתרוקן. האשליות המנופצות של תל אביב וכל זה.  מבחינת נוסח רגשי אני קרובה יותר לספרדים, אין ספק,  שזו העדה של אמא.  אני נהנית ללכת ברחובות  – – נהנית משיחות מפתיעות באוטובוס, למשל בחלק של
הארבעה כסאות,  לשבת עם אישה ועוד אישה ואחיה, בשנות החמישים שלהם, פוצחים בשיחה הזוייה שפעם הייתה מעיקה עלי אבל היום, להרגיש שיש להם חלק בי.  נהנית להחשף לאנשים ולהרגיש אותם בצורה רכה כזו, לא לפחד מהאנושי וגם לא להבינו.   משהו חשוב קרה בימים האחרונים, אני לא יודעת, הצלחתי להנות מהענווה שלי. להנות ממנה.   והחלטה חשובה נעשתה, אני עומדת לנסוע לנהרייה או צפת, ל , זה יקרה וגם אם לא אוכל להסביר מה בדיוק קרה לי זה ישנה משהו; או הכל.