הערות על הרב נחמן ותורתו – המשך

 

חשוב לי להסביר, בעקר לעצמי, למה רבי
נחמן דבר אלי ככה.  ולמה, למרות זאת, חסידות
ברסלב, ברובה, רחוקה ממני. את ליקוטי מוהר"ן אני מעדיפה להמשיך ללמוד אצל הרב
שלי, ששייך בפועל לציונות הדתית, אבל הוא עלוי ולמד גם עם הרב אשלג והרב מדרכי
אליהו. בכל מקרה, הוא לא שייך או השתייך לחסידות ברסלב ומציג גישה רציונאליטית
ובעיקר מסודרת לכל נושא.  וזו הדרך הכי
נכונה ללמוד את ליקוטי מוהר"ן, לטעמי, כי גם כך מדובר בטקטסים  גדולים שדורשים משאבי ידע עצומים שאין לי.
לפחות, אוכל לסמן מה ידוע ומה לא ידוע, כדי להשלים מאוחר יותר. ולא לחיות באשליה שהבנתי
כי דפק לי הלב כשרבנו אמר "אין עוד מלבדו" .

 

אבל זכיתי. למה? כוונתי, אני אדם שמגיע
מהלב ומהיכולת לאהוב באופן כמעט מוחלט. וזו פלטפורמה מעולה להכנס לתכנים של הרב
נחמן.  מי שמגיע עם יכולות לאהבה ואמפטיה
גבוהות, יש לו פוטנציאל טוב.  יש לו דריסת
רגל.  הרבה מהתכנים של הרב נחמן בליקוטי
מוהר"ן כבר ידעתי לפני. כלומר, כתבתי  ביומן שלי ומחשבות ורעיונות. כשקראתי את ליקוטי
מוהר"ן הם קבלו צורה ממשית בעלת הקשר רחב יותר, חברתי ולאומי.  

קראתי הרבה טקסטים בחיי. בגיל 21 קראתי
את "בעקבות הזמן האבוד", ובגיל 20 קראתי את ארתור רמבו ואת ט.ס אליוט. בגיל
19 קראתי את "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי.  וקראתי גם את ניטשה ואת חבריו הפילוסופים.  בחיים לא נגעו לי בנשמה כמו תורה ס"ד
של הרב נחמן מברסלב.  אני זוכרת את היום
שהרב שלי לימד את התורה הזו.  אני זוכרת איך
הרגשתי; בדיוק הפוך מהמילים של קארבר (שתרגם עוזי וייל), "קורה שאדם נולד
לתוך ארץ זרה".  כי מה הקטע באמונה?  שאתה מבין שהארץ לא זרה.  הארץ שלך, ואתה בדיוק במקום. וההבלחה הזו,
מבעד לערפילי המציאות, מהי? אבל מהי האמונה? עד כה חשבת שאתה רחוק ובעצם,  אתה בדיוק איפה שצריך אותך.  אבל אתה חייב ללמוד לקבל את הארץ הזו כשלך ולעשותה
שלך. ולכן, אתה כאן. ההפך ממיתוס המערבי של האמן שהזין את הטקסטים מנעוריי.  היכן הגיהינום? אין גיהינום.  אין רוע שמנותק מהטוב, אין גנוסטיות של
המציאות.    כשאתה חש עצבות אינסופית, כשאתה חש תסכול נורא
נוכח מציאות בלתי אפשרית, זה סמן. קודם כל, המבט שלך מאיר את המציאות הזו ומשנה אותה. שנית,
זה כוח מניע לעבודה שתטה את הדברים:  אם שלך ואם של אחרים. אם מיד ואם לאורך הזמנים. 

וכל זה נחת עליי כשלמדנו את תורה ס"ד,
יחד עם אינספור דברים.  זה היה הפוך מ"מטריקס".
שם, ניאו מתעורר למציאות אפלה ומכוערת. להבנה שהוא לכוד בממשי , במדבר, ועליו
להחלץ מהממשי כי הממשי הוא פיקציה זדונית שמטרתה להשתמש באנושיות שלו. ואילו האמונה
היהודית אומרת ההפך:  אין לנו אלא הממשי,
את האנושי.  הממשי טוב כי הוא תוצאה של
רצון. ואז, גם אתה טוב. כי גם אתה (לאיזה
שמונים מאה שנה) ממשי.  

 

נחזור לחסידות ברסלב.  אנשים יונקים מהרב נחמן תכנים שהיה עולה להם במאמץ
רב להשיג בדרך הרגילה. הרב נחמן היה עלוי של אחד לכמה דורות, זה ברור.  הוא אצר בתוכו כמויות של ידע, בקבלה וגמרא וכו
וכו, והצליח בכשרונו הגדול, להכניס את התכנים לצינורות שיתלשלו מטה ויגיעו לאלה  הרחוקים ביתר מתכנים אלה.  זו הגדולה שלו. 
אבל, הבעיה היא שאם אנשים ניזונים בצינורות הללו, יש חשש שיתעצלו ללמוד את
התכנים בעצמם ולעבור את מאמץ הלימוד בעצמם. יש חשש שילכו בעיניים עיוורות אחר
מערכת ההשגות של הרב נחמן. ויוותרו על עצמם. במיוחד כשמדובר בבעלי תשובה, אנשים עם
ידע מועט ביהדות וצורך נפשי חזק במישהו שידריך אותם.  זו סכנה. 
ובמיוחד שכמו שכתבתי, כתיבתו של הרב נחמן כאריזמתית בצורה חריגה, רושפת
להבות אש אפילו.  הרב נחמן כותב כמו
סם.  וסמים עשויים להפוך את האדם לקטן
.   לכן, נכון לדעתי ללמוד את תורת רב נחמן לצד
לימוד מעשי וממושך של תכנים לא ברסלביים, 
תורה שבע"פ וכן הלאה מיני חכמים. ואפילו, אצל רב שלא משתייך לחסידות
הזו.  זה הדבר הכי טוב שאני יכולה לחשוב
עליו, למי שלא רוצה לסיים חבוש בכובע לבן עם פונפון ומרקד בצמתים : )   

 

מרגיעה את הרגעי

 

יש לי נשמה עתיקה.  זה לא אומר (ממש) כלום, אך זה אומר שאני קרובה ל 70 מאשר לגילי.  איך נראות ידיה של בת 70?  אחיזתן חלשה ולכן האחזותן חזקה.  אני משתדלת להאחז, עושה מאמצים.  ואמשיך לעשות כן עד אשר אחזיר נשמתי לבורא ואזדקן על אמת. מקווה שזה יהיה בעוד שנים רבות ואחרי הקמת משפחה יפה ואוהבת.  בינתיים, זה אומר שרוב מה שמעניין להם לא מעניין לי. דברים חומריים כמו  כסף, נסיעות לחו"ל… זה כיף, וכשזה קורה אני נאחזת בזה, מתוך רצון שההתלהבות הרגעית תרתק אותי לעולם. אבל עד מהרה זה חולף.  חולף כמו אד.  ושוב האחיזה רופפת.   ההתלהבות שלי מזוייפת כי בתוכי אני יודעת שהעולם החומרי הוא אמצעי.   יצר המין, לבדו, אולי הדבר ה"ארצי" הגבוה ביותר, זה… כן, יש רגע מסויים במיניות שהוא קדוש, אבל זה  רגע והוא עובר חולף. ומסביבו כל כך הרבה טרחה.  אני יודעת שנכונות לי עוד עשרות שנים אבל המחשבה עליהן לא משמחת.  אני נשמה עתיקה, נשמה שמחכה.  זה לא בא חלילה מחוסר אהבה לחיים, לא. להיפך, זה בא מעודף אהבה לחיים.  אני שבה ומרגיעה את הרגעי. אבל זה לא כל כך עובד. או שכן, תלוי אי מסתכלים.

 

 

 

פקסל

 

משתתפים: אני, ש (ידיד טוב ומי שבקרוב יהפוך למרצה ואח"כ פרופסור למדעי המחשב, באחת האונ' בארץ)

 

אני: אתה יודע, לפעמים קורה לי משהו מאוד מפחיד; אני עוברת או עושה משהו ביומיום, ואז נזכרת שחשבתי על הסיטואציה הזו במדויק בעבר. לא משהו דומה אלא במדויק הסיטואציה הזו.

ש: כמו דה ז'ה וו?

אני: לא, לא שהייתי בסיטואציה אלא שהחוויה נחשבה או נחלמה על ידי במדויק קודם, גם שנתיים או שלוש או שש שנים לפני.

ש: זה באמת מוזר.  אבל איך את זוכרת את מה שחשבת או חלמת לפני כמה שנים?

אני: יש לי זיכרון פנאטי.  ובכל מקרה,  זה מאוד מלחיץ אותי כשקורים המצבים האלה. אני לא יודעת בדיוק מה לומר. כנראה זה סתם כשל מוחי…

ש: אולי אפשר להסביר את זה כמו בנסוי שמראים לאנשים תמונות של מצבים טעונים רגשית ונדמה להם שהם היו במקומות האלה או פגשו את האנשים האלה למרות שזה לא קרה.

אני:  זו אפשרות. אבל לי קורים שחזורים של מצבים מאוד טרוויאליים. הדבר האחרון ארע כשניקיתי את האמבטיה. שטפתי פנים ואחרי זה התבוננתי במראה. ואז נחיל נמלים עבר על הרצפה ויצא מאחורי אחד הברזים. זה היה שבת בבוקר, והנמלים  ובאותו רגע פשוט נחרדתי,  כי נזכרתי במראה הזה. נזכרתי שחשבתי והרהרתי בסיטואציה כולל האמבטיה הזו, בעבר.

ש: זה קרה לך עוד פעמים?

אני: כן זה התחיל לקרות לי מגיל 25 ועם הזמן זה הולך וקורה עוד ועוד.

ש:  מתי חשבת על הנמלים באמבטיה?

אני: נדמה לי שלפני…מספר שנים, אני לא זוכרת בדיוק. אולי ארבע שנים .  זה גורם לי להרהר לא מעט בממד הזמן ואיך שאנחנו תופסים אותו.

ש: למה את מתכוונת?

אני: היחס לממד הזמן לא צריך להיות נאיבי.  יש סיבתיות אבל יכול להיות שכמו שהמכאניקה הניוטונית עובדת היטב בעולמנו ומתחלפת במשהו מורכב יותר במהירויות סופר גבוהות (במדידת אורך וזמן), כך גם הסיבתיות: מה בא לפני ומה אחרי. אני לא מומחית לפיסיקה תיאורטית ולא רוצה לדבר סתם.  אבל היחס המודרני לזמן בפיסיקה יותר גמיש משנרצה לחשוב.    

ש: זה כמו מה שאז אמרנו על רבי עקיבא

אני: מה ?

ש: הבעיה הידועה, שהכל צפוי והרשות נתונה.

אני: כן כן!  פתרון אפשרי להתמודד עם הקושייה [על הבחירה החופשית] הוא לומר שאצל הבורא אין זמן. אין לפני ואחרי. ולכן אין קושייה.

ש: הוא קיים תמיד

אני: אפילו תמיד אי אפשר לומר. תמיד זה גם כן סוג של מידה.

ש: תראי, יכול להיות שיש לך רגישות מאוד גדולה לצפות מצבים. לא נבואה אלא אינטואיציה מעולה.

אני:  בסופו של דבר אני שמה את מבטחי במדע. כן, זה ההסבר שמתקבל על דעתי. אבל אני גם מאמינה שמאורעות בעתיד משפיעים אחורה בזמן.  גם פרופ יקיר אהרונוב סבור כך, אם כי לגבי מערכות פיסיקליות פשוטות .  מובן שלקפוץ מאלקטרון לבנאדם זה קצת בעייתי… או שהתשבשה עלי דעתי, או שעליתי לרמת תודעה שונה.  אחד מן השניים. 

ש: נשמע כמו משהו שמיסטיקן יגיד

אני: לא מאמינה במיסטיקה.  וגם אמונה היא תוצאה של מגע הנפש באמיתות.  לכן אני מרשה לעצמי להבהב בפקסל האמונה שלי גם כשחושך מוחלט מסביב. אבל חשוב לשמור על הספק קרוב ללב

 

 

 

וואו, הרגע שמעתי ש-
Breaking Bad זכו בכל
הקופה בפרסי האמי! לא צפיתי או התעניינתי בסדרה הזו עד עכשיו!  אבל
רגע, למה ההתרגשות?  מסתבר שהיוצר הוא וינס
גיליגן,  שם שאני מכירה עוד מנערותי.  ולמה זה? כי הוא בין הכותבים של
סדרת המופת המדהימה "תיקים באפלה"
שעצבה את עולמי ברגעיו המכריעים! הייתי אחת המעריצים האדוקים עוד מימיה הראשונים
ואף פרסמתי מאמר חביב לכתב עת אמריקני למד"ב בשנת 2004.  מאוחר יותר הלכתי
ללמוד באונ', מהופנטת מדמותה של הסוכנת דיינה סקאלי (שבתורה, הושפעה מקלאריס סטרלינג, סוכנת האפ.בי. איי מ"שתיקת הכבשים", שיצאה רק שנה לפני שעלתה הסדרה לשידור).  נכון, להצטרף
לאפ.בי.איי לא יכולתי אבל לדיינה היו עוד טייטאלים ברזומה באקדמיה.  כן, ומדובר
בג'ינג'ית.  נחזור לגיליגן; אנשי קהילת "תיקים באפלה"  מכירים
היטב את השם , אך מי חשב שדווקא הוא מכול הכותבים שהסטופפו מאחורי דמותו הענקית של
כריס קארטר, היוצר הראשי, יעשה הסטוריה ויברא משהו כמו
Breaking bad, ?
כאמור, אין לי היכרות  עם הסדרה אבל אם
וינס בעניין, והכוכב הוא לא אחר מבריאן קראנסטון (שמוכר מפרק 2 בעונה ה-6,  Drive  ), הדברים מתבהרים.  הפרק Drive הוא
מופת לכתיבה שאפיינה מפעם לפעם את "תיקים באפלה". עלילה שחורגת מציר
העלילה המרכזי ובכל זאת מקדמת אותנו: דמות מוזרה של גבר  הנוהג בפראות במכונית  עם אישה במושב האחורי, משתלטת על זמנם של מאלדר
וסקאלי. הסוכנים הופנו בינתיים, עקב חשש בצמרת האפ.בי.איי, לתחום עבירות הסמים. מאלדר
נתפס למרדף אחר המכונית, המועבר לייב בטלוויזיה, והשניים נמשכים לנסוע לנבאדה
ולפתוח בחקירה משלהם.  מי שאוהב את breaking bad צריך לראות את Drive כי  מדובר בשיתוף פעולה קודם של היוצר והכוכב, וזה
הפרק שהוקרן לבכירי הרשת כשאשרו את צילומי הסדרה מלכתחילה. כנראה  שפה נולד וולטר ווייט.    

  

 

 יש לפחות עוד חמישה פרקים של "תיקים באפלה", שחרגו מציר העלילה המרכזי,  והיו אפשריים כמקורות לסדרות משל
עצמן.  כריס קארטר אפשר לכותבי המשנה שלו (קים מאנרס, וינס גיליגן, פראנק ספוטניץ, גלן מורגן וג'יימס וונג) להתפרע בכתיבת/ הפקה  וזה יצר את העושר והחדשנות העקרונית של הסדרה מעונה לעונה. בעיקר
זכורים לי הפרקים: ghost in the
machine  (שהתכתב עם אודיסאה בחלל של קובריק),  הפרק Ice  (מאוחר יותר למדתי שהתכתב עם "גר בארץ
נוכריה" של היינליין), הפרק Duane
Barry ,   וכן הפרק
Pusher , שהציג 
גבר בעל יכולת רתורית פנומנלית המסוגל לשלוט באנשים על ידי הדיבור.  הפרק השפיע עלי במיוחד  בשלב מאוחר יותר בחיים, כשהתחלתי לקרוא
ולהתעניין בשירה וספרות.   טוב, כנראה שאאלץ להתחיל לצפות בסדרה.  הרי מאז "הסופרנוס" לא היה משהו
באמת מוצלח בטלוויזיה. 

 

כתבה בוואי נט הכוללת ראיון עם וינס גיליגן, ובו מוזכרת "תיקים באפלה" 🙂

 

לאהוב מילה .2

 

אבל איך אפשר לאהוב את אלוהים?  

מעולם לא נפגשנו, לא לחצתי את ידו. לא הצגתי את עצמי בקידה קלה.  הוא מעולם לא שאל לשמי, ולא שאל מה אני עושה ולמה.    לפי תפילות יום כפור, הוא יודע את כל אלה. הוא יודע הכל ואני לא יודעת כלום.  אני ימיי כהבל עובר, הוא ימיו מי ימנה. בקצור, אין פה משוואה אלא אישיוון קצוני. איך אפשר לבוא מעמדה כזו לאהבה?   לא הגיוני לאהוב אדם אחר על פני מילה (אלוהים)? 

 

לפני כמה ימים, כמדי זמן בזמן, ישבתי לאכול עם אותם חברים שהזכרתי, המחשביסטים החכמים שעתידם המזהיר לפניהם. כל אחד התוודה על מידת אמונתו באל. אחד, בוגר התכנית המובחרת ביותר של צה"ל, אלה עושים את התואר הכי מופרך אונ', בחור אינטליגנטי וחביב, הודה שהוא אתאיסט.  השני הוא שהוא ספקן. אני אמרתי, אגנוסטית עם מעט אמונה.  ובלב חשבתי, מעט אמונה (או פיקסל עבור הקוראים) וכבר כזה הבדל?    כנראה שכן, הרי שוני בגן אחד יכול ליצור פנוטיפ (לתת בטוי) ניכר.  אולי מידת האמונה של אדם היא עניין גנטי?  טוב, בכל מקרה,  התגלגלה שיחה ארוכה לנצרות וכושרו השיווקי של פאולוס. בתכלס, פאולוס יצר את הנצרות כמו שאנחנו מכירים אותה. בנצרות יש יסוד מונותאיסטי אבל גם אלילי, הם ממש כרוכים יחד.  כשחזרנו לדבר על היהדות, חשבתי בלבי שבעצם חטאתי בעבר קצת בעבודת אלילים. אני חושבת שאותה אהבה מוגזמת שחשתי לאנשים, היה בה יסוד אלילי. הייתי צעירה ומותר לשגות, אבל בהחלט, אלילות יוצרת סבל גדול בנפש.  מהי אלילות בעצם? המחשבה שיש כוח אחר ביקום שהוא עצמאי, בעל יסוד נפרד מהאל. דוגמא לצורת חשיבה כזו היא הגנוסטיות, שמייחסת את הטוב ואת הרע למקורות נפרדים ולא, לאותו מקור.  התחלנו להתווכח, על ענייני אמונה קל לפול לוויכוחים, והגענו בסוף למסקנה שיש דברים שאנחנו לא נוכל להבין, שיש חשיבה זולת החשיבה המדעית, ושסוכות בימינו כבר לא מושקעות כמו פעם. כולם קונים את הבריקדות מוכנות ולא עושים בעצמם.  

אתמול, לעומת זאת, ישבתי בבית קפה עם שני חברים שלומדים אצל הרב. דברנו דברנו ותוך כדי חשבתי שקשה לפעמים אצל הרב בגלל שבאמת מדובר בעלוי. גם אם היה הולך להיות רופא או משפטן או מנהל בית ספר,  העליונות השכלית שלו, המבנה האישיותי המקסים החברותי, חוסמים אולי בטויים וצורות מחשבה אחרות. וכמו שהוא עצמו לימד, ככל שאדם יודע ומשכיל,  כך הוא מתנפח ככדור שחוסם איזו זרימה טבעית, אחרת, במציאות.  גם פיינמן דיבר על כדור הידע אבל באופן אחר. ובכל מקרה, הרב הוא כנראה האדם המבריק אבל גם השמח המשפחתי והנעים ביותר שהכרתי. באופן המוגבל בוא אנו מכירים לפחות.   אני חייבת לצאת לדרך עצמאית לגמרי, אחרי שלמדתי כל כך הרבה.  יש לי עוד מה ללמוד ממנו, ואני רוצה בשנה הקרובה לסיים את המורה נבוכים ואת ליקוטי מוהר"ן ואפילו להספיק קצת מסכת ממשנה, אבל באופן עקרוני זו תצטרך להיות השנה האחרונה שלי בשיעורים שלו.  ארבע שנים הן זמן ארוך. כן, הוא היה קצת דמות אבהית עבורי. ובצדק, וזו זכות שלי לומר זאת. אבל הוא גרם לי להיות עצמאית לגמרי, בדרכו החביבה.  הוא לא רק נתק אותי מהשפעתו המזיקה של אותו אדם שפגע בי לפני כמה שנים, הוא גם אפשר לי להעריך את אותו אדם ולא להצטרך למחוק אותו, על מנת לשמור את גרעין הזהות שלי.   מכאן והלאה, זה לא בידיי אף אחד.  היחסים של אדם עם בוראו,  אלו יחסים סמויים ועדינים שאין לצפות כיצד יתפתחו.  האם יש לי כאלה יחסים בכלל?  איך אפשר לנהל יחסים עם מילה? (אלוהים) .  כנראה שאפשר. 

 

 

 

 

     
                     

 

 

*שלושה חברים טובים  שאלו השבוע, בשלוש הזדמנויות, איך זה שאני לא מעשנת?  אפילו בארועים חברתיים, כשיש על השולחן חומר טוב, איך זה שאני לא מעבירה ג'וינט במקום שמתבקש להושיט יד?   שלא לדבר על חומרים יותר רציניים כמו סמים תודעתיים ושלל אפרס ודאונרס. או אפילו, אדישותי הבסיסית לאלכוהול. אם כי, כאן קשה להתחמק מנורמה חברתית כשנפגשים בפאב על בקבוק בירה וכל זה.  כך היה המצב מאז ומתמיד, ואני חושבת שקוראי הבלוג הותיקים יכולים לענות על השאלה של חבריי בעצמם.   מי שקרא כאן מבין, כך אני מקווה לפחות.  

 

*קצת מבאס וקצת משמח. ככל שאני משכילה ומבינה, ככל שיש לי מה לומר, כך הנכונות שלי לומר, ולהחשף, יורדת.   ניסיתי וניסיתי להבין והגעתי למסקנה שזה קשור להתחזקות צדדים בנשיות שלי דווקא. בצעירותי הייתי, איך לומר, לא דאגתי יותר אלא לעצמי.  ומהרתי להבליט ולהדגיש ולהתווכח. לאט לאט, בעקבות שתי אהבות (וקמילתן) שחוותה נשמתי, בעקבות העלייה הרוחנית העצומה שזכיתי בגיל 24,  הצורך התמתן. וזה לא מגיע מהתנשאות, דווקא, אני חושבת שזה מגיע מענווה.  בשנה האחרונה, התגבשה החלטה לפתח לא רק את החכמה, אלא גם הבינה, לאורה של היהדות.  הגעתי להפגש עם אותה רבנית שהוזכרה לפני כמה פוסטים, והתחלתי ללמוד משהו שנקרא "שיטת ימימה".  זו כהשלמה ללימודי הבלתי פוסק בתחומי הרמב"ם, המשנה, מוהר"ן וכן הלאה. גדולים חז"לינו ככל שיהיו, לעולם לא יקיפו את נפש האישה. וכיום הנשיות הרבה יותר מרגשת אותי.   האהבה שחשתי בגיל 24 כללה בתוכה, לראשונה, רסיס אמהות. רסיס זה לא הדבר עצמו כמובן, ובכל זאת זה מייצג משהו.  ואותו משהו, או מישהו, היה כל כך גדול ודגול שהשתתקתי. לא ידעתי שאפשר שיש חוויה כל כך גדולה של מתן מקום למשהו זולת עצמי. אני עדיין לא יודעת את זה על אמת, כי אני עדיין לא אם. אבל אדע יום אחד. זה מה שהוביל אותי בדצמבר שנה שעברה, להתחיל בפעילות של מעורבות חברתית על בסיס קבוע.   והאושר שהמצב הזה ממלא אותי,  כנראה יש בו למלא את הצער על אי הפיכתי למי שאני לא:  אדם שמתאווה להפיץ עצמו בזולת בגלוי.  אני לא אדם כזה ולא אהיה.  וגם אם עומד מולי אדם שנון שידיעותיי רבות משלו, עדיין לא אתלהב מזה. אתן לו לשנון. מפני שבתוכי יש רצון לאלם ואני חושבת שאלם זה, יש בו משהו מעצמוּת הנשיות שלי. ויש פה ויתור מה, אבל גם זכות. לא לא, לא שכחתי לרגע את סימון דה בבואר, ושאר הוגות נבונות, מבריקות, שאני מוקירה מאז ומתמיד. 

 

מקווה שיהיה צום קל, למי שצם,  מחר השופט הולם בפטיש וכולנו דוממים לגזר הדין (או מורידים סרטים מנשנשים פיצוחים ומתקדמים בקאנדי קראש),

גמר חתימה טובה

 

 

 איך בא לי משהו , אנ'לא יודעת איך לומר … בא לי משהו.  אבל מה?   דברים שקורים:  אני שופטת בתחרות כלשהי ואיבדתי את אחד המתמודדים – מקווה מאוד לשחזר את האבדה.  ראיתי סרט על חיי סטיב ג'ובס, שנקרא "ג'ובס", וחשבתי להעסיק סופרים עמלנים שיכתבו את הרעיונות שלי – כי אני נטולת זמן לכתוב. ותכלס, אין לי כוח.   בין העבודה, החבר, הבישולים, האנשים והגיחות לבית כנסת וכו,  הזמן הולך ומתקצר.   אנשים מסורתיים/  וואטאבר מגלים עד מהרה שהזמן שלהם צר ומוגבל בפולחנים, ויש מלא מלא להספיק. זה גם נחמד, מכניס רוח חיים. העצה שהרב נתן לי, על כך שאני מרגישה בת 80, עובדת. איזה יופי!  עכשיו קצת יותר צעירה, אולי 65.  אז שנתיים לא כתבתי וחשבתי שזהו, זה יחסל את זה ויאפשר לי להתרכז בדברים החשובים בחיים.  אבל לא הפסקתי לכתוב בסתר, הלכתי נגד עצמי. הרעיונות ממשיכים להצטבר בטירוף.  כנראה שאין ברירה ואאלץ ליישם לפחות חלק מהם.  אני נורא רוצה לכתוב על מריסה מאייר מיאהו! למשל,  וברקע רומן המד"ב שהתחלתי בגיל 25. למה הפסקתי אותו? טוב זו הסיבה הכי מופרכת ביקום: הפסקתי כי ראיתי לאט לאט שמה שכתבתי מתגשם. יעני, במציאות. זה לקח איזה שנה וחצי אבל הדברים קרו. אם ככה, חשבתי לעצמי, צריך לעצור. אבל עכשיו אני חושבת אחרת; עכשיו אני חושבת שזה דווקא מגניב ,בוודאי שמדובר בספר מדע בדיוני.  כמו ב… איך קוראים לספר הזה שכולם קוראים? אני לולאה מוזרה, של דאגלס הופששמשהו.  הבעיה עם הספר הזה שלא הבנתי איפה נכנסת שם האהבה. איפה נכנסת האמהות?  זה מסוג הספרים שכותבים גברים לבנים ואמידים עבור קהל סגור. לא יודעת, עבורי זה לא עובד. אז איפה הייתי? כן, ראיית הנולד.  בכרך ב' במורה נבוכים הרמב"ם נכנס לנושא הנבואה. זה הדבר שהכי מעניין אותי בעולם. שהעתיד משפיע על ההווה , אמנם לא כפשוטו, כנראה אחד הטאבויים האחרונים במדע ואולי ראוי שגם הוא ייפרץ. אולי זה כבר קורה. מצד שני חשוב להדגיש שהנבואה שהרמב"ם מדבר עליה היא לאומית, קולקטיבית. לא נבואתו של מסטיקן מתבודד שרואה שברי פלאשבק לעתיד.  אולי יש דברים כאלה, אבל זו לא מהות הנבואה על פי היהדות.  נו טוב, ימים יגידו לאיזה צד אני שייכת. כרגע   ממש בא לי משהו אבל, אני לא יודעת מהו?  בא לי לנסוע בלימוזינה לעתיד. 

 

סימנים של זיקנה

 

עכשיו אני לומדת במקביל ארבעה משלימים: המשנה (שנתיים), מורה נבוכים לרמב"ם (כבר שנה וחצי), ליקוטי מוהר"ן לרבי נחמן מברסלב (כשנה). לפני כן למדתי מהספר שמונה פרקים לרמב"ם שנכתב כפירוש על מסכת אבות, שהיא תת מסכת מתוך סדר נזיקין. לאחרונה רציתי להתפתח ולקרוא משהו בקבלה אז לקחתי את הספר, ספר עץ חיים לרב המקובל חיים ויטל. העניין הוא שרמת הרוח והקדושה  בלמוד כזה טקסט היא גבוהה ממש. זה לא טקסט שנגיש לכל אינסטנט אלא חומר שתובע משהו. איזה גובה.  בהגדרתי אני מסורתית, משתדלת לשמור את הבסיס, שבת פחות או יותר וכשרות. לא מעבר. חבר שלי  לא דתי כלל וגם המשפחה שלי מצד אמי לא ממש דתיים.  למשל בחג, הוזמנו אליהם והם גרים צפונית. לא היתה שום דרך להגיע בלי רכב, וגם לא הייתה שום אפשרות או כוונה להשאר אצלם ארבעה ימים (כי הרי השנה שני ימי ראש השנה דבקים בכניסת השבת).  בנוסף, האוכל שהוגש מדהים אבל מן הסתם, הם לא מקפידים.  אז כמובן שאכלתי ונסעתי וכו. לתת כבוד למשפחה ולמארחים יותר חשוב מלהתחיל לשאול אם זה אוכל כשר או לא.  ולנסוע כדי להיות עם משפחה בחג יותר חשוב מעקרון זה או אחר.  גישה כזה נקראת מסורתיות. לכן, בין היתר, אני יותר מחוברת לזרם הספרדי ביהדות (מצד אמי אני ספרדייה במוצא ומצד אבי אשכנזייה) שמבין את הצורך ליישב את החיים עם עקרונות הדת.  אבל אולי הגישה החביבה הזו לא מספיקה כשבאים לקרוא ספר כל כך גבוה כמו "עץ חיים"? לכן אני עומדת בהתלבטות אם לקרוא, הוא יושב על השולחן מזה שבועיים בלי שהתקרבתי אליו. 

 

 הולך ונהיה קשה לי באמנות, בפרט אמנות הספור ממנה הגעתי. למה?  כי אני לא מצליחה להאמין למספרים ובעיקר, דרוש מרחק כדי להינות מכתיבה, וזה מרחק שאני סוגרת בהינף. שאני לא יכולה לעמוד בו.  אדם מדבר הוא אדם שמבטא את רצונו.   וקשה לי להרגיש את הסודות ואת השקרים של אנשים בצורה כזו.  לדוגמא,  "ג'אנגו חסר מעצורים" של קוונטין טרנטינו.  באמת נהניתי מהעודף שלו, מהנקמנות.  אני לא זוכרת כמעט שום דבר מהסרט אלא החוויה עצמה.  דיבור לא היה הצד החזק שם, למרות שטרנטינו משופע דיאלוגים.   זה היה מופע, כמו ללכת לקרקס.  אבל כשאני קוראת ספר אני נפגשת עם מישהו. ולהפגש עם חלק גדול מהאנשים שכותבים, זה מפגש שמכביד עלי. מפגש שפוצע אותי אפילו.  קשה לי מאוד, כנראה כי מגיל צעיר כבר כתבתי (מד"ב) למרות שהתכחשתי לעיסוק.  בכתיבה יש משהו כל כך אינטימי שאני כבר לא יוכלה לחכות שהתחום הזה ייכחד. ואם לא ייכחד אז יתמעט, ייכנס לשמורה. כמו האינדיאנים באמריקה.  ומה קורה למוסיקה?  נכון, היא משתנה. נכון, יש שפע. אבל מה טוב השפע אם הוא לא מאחד אנשים אלא מבדל? מלא להקות והרכבים וזמרים מוכשרים אבל הגודש הוא בטוי לאזלת ידה של המוסיקה.  הגודש הוא בטוי לחוסר. כנראה הפסקתי להאמין לאמנות בת זמננו; אומרים שזה מסימני הזיקנה. 

 

רוח רוח

 

 זה
עתה סיימתי לקרוא את הרשימה הזו בניו יורקר, העוסקת בדיעכת מדעי הרוח בארצות
הברית.  דעיכה זו היא גלובלית והסיבות aלה מגוונות.  אני רוצה לעסוק
בספור שלי, בסיבות שלי.  בגיל 17
התחלתי לגלות נטיות אמנותיות בתחום הכתיבה.  זה התחיל בכתיבת ספורים קצרים
במד"ב,  ז'אנר המשלב ספרותית את שתי
האהבות הגדולות שלי – מדע ודיבור. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה כי הדבר
היחיד שעניין אותי בגילאי העשרה היה מתמטיקה או פיסיקה.  נדלג על כמה שנים ונגיע לגיל 23.  נרשמתי, לאחר חושבים, לסדנת כתיבה.  הנחה אותה אדם מבריק, שקרא כל ספר אפשרי.  הוא לא היה מבריק, הוא היה עלוי.  כמעט שש שנים אחרי, עזבתי באיטיות את מדעי
הרוח.  הפסקתי לקרוא, לכתוב ולתרגם.  התחום כולו הוא עבורי כאדמת אירופה פוסט מלחמת
העולם.  מקום לא להתקרב. 

הגעתי פעמיים לפגישה עם עורכים בכירים שראו סקיצת טקסט שלי והיו מוכנים לעבוד אתי .  לו רציתי,  אני מניחה שהיה הדבר יישים. 

כמובן, לא היה זה רק האיש ההוא שגרם לתגובה. זה
המפגש עם כל עולם הרוח,  שלא שונה מזה האמריקאי או האירופי וכן הלאה.  באופן פשוט הסיבה היא זו:   דיבור
הוא בטוי לרצון.  דיבור הוא הממוש בפועל של
היצירה.  בכתיבה יש יצירה שאין מאחוריה
עקרון מוסרי.  בספרות, בפרט ספרות המערב,
יש ניתוק בין הרצון למוסר.   זה יוצר
עכירות בנפש, רוע ואט אט גם סבל נורא. 
מדעי הרוח לא קשורים כלל למדעים המדויקים או ההנדסה ונסיון השידוך הזה לא
רלוונטי מאז הרנסאנס. המהנדס מצדיק את עצמו כי הוא בונה משהו מעשי.  המדען מצדיק את עצמו כי מחקריו עשויים להיות
מעשיים. זו הסיבה שמדענים מתכנתים ומהנדסים מצליחים לגייס גראנטים למחקרים שלהם.
למדעי הרוח אין יישום.  מדעי הרוח קרובים
יותר לדת ולכתבי המקורות מאשר למדעים המדויקים. 
מאחר ואנחנו חיים בתקופה מבררת, 
הפער הזה הולך ומתברר וכך אי נחיצותם של מדעי הרוח .  בגלל שאין בהם שום אלמנט מסחרי, ומבחינה רוחנית
יש בהם אפילו אלמנט אנטי מוסרי,  אני חושבת
שיש משהו נכון (גם אם עצוב) בהחלשם. הרוחניות שתשרוד היא רוחניות דתית, אבל לא כמו
זו שהכרנו בעבר, אלא צורה חדשה שלה, שקורמת עור וגידים כבר עכשיו. אנשים משוועים
לרוחניות, כמהים להוטים וילכו לקצות העולם בשביל טקסטים שמדברים אל החלק האינסופי באדם. אבל לא הטקסטים של המחלקות השונות לספרות ופילוסופיה.  אלה לא יעשו את העבודה. סינדרום הנורא של תשוקת
אנשי רוח לא רק לשמאל הראדיקלי אלא לשלל משטרים אפלים ואיומים היא רק קצה
קצהו.  הסופר או הפילוסוף המוכשר באמת מבין
שביכולתו לתמרן את המערכת הרגשית של אנשים בלי לתת דין מוסרי על מעשיו. הוא בעצמו
מנתק את הרצון מהמוסר ולכן לא מפתיע שגם במחשבתו הרצון והמוסר יילכו ויינתקו.   לאחר שהגעתי למסקנות האלה התחלתי מתרחקת
מספינת מדעי הרוח השוקעת.  אמנם ז'אנר
המד"ב מעט מנותק משלל הסינדרומים של 
הספרות,  ולראייה הוא גם מסחרי
יותר, אבל המגמה שלי היא לרתום את כשרון הכתיבה והרוחניות שלי למשהו הקשור
במקורות.  לתחושתי, שם מתחוללים הדברים
המעניינים, שם מתעצבת הרוחניות המשמעותית אליה נוהרים ההמונים – ובצדק .

מה שארע ביני
לאותו אדם ניתן לראות כספור קצת עצוב שקורה כל יום.  עניין פרטי בין אנשים. אבל ניתן, בראייה חדשה
יותר, לראותו אינדוקטיבית כמייצג משהו. 
סופו של דבר השיעור שאותו סופר לימד אותי הוא שמוטב להתרחק מספרות אם
ברצוני להמשיך לשמור על עצמי ועל רגישויותיי.  
מוטב למצוא לי בית אמתי ומקורי יותר. אנחנו לא במאה השש עשרה, גם לא במאה
התשע עשרה. אנחנו במאה ה-21. ואדם צריך ללמוד לחיות את תקופתו.