סימנים של זיקנה

 

עכשיו אני לומדת במקביל ארבעה משלימים: המשנה (שנתיים), מורה נבוכים לרמב"ם (כבר שנה וחצי), ליקוטי מוהר"ן לרבי נחמן מברסלב (כשנה). לפני כן למדתי מהספר שמונה פרקים לרמב"ם שנכתב כפירוש על מסכת אבות, שהיא תת מסכת מתוך סדר נזיקין. לאחרונה רציתי להתפתח ולקרוא משהו בקבלה אז לקחתי את הספר, ספר עץ חיים לרב המקובל חיים ויטל. העניין הוא שרמת הרוח והקדושה  בלמוד כזה טקסט היא גבוהה ממש. זה לא טקסט שנגיש לכל אינסטנט אלא חומר שתובע משהו. איזה גובה.  בהגדרתי אני מסורתית, משתדלת לשמור את הבסיס, שבת פחות או יותר וכשרות. לא מעבר. חבר שלי  לא דתי כלל וגם המשפחה שלי מצד אמי לא ממש דתיים.  למשל בחג, הוזמנו אליהם והם גרים צפונית. לא היתה שום דרך להגיע בלי רכב, וגם לא הייתה שום אפשרות או כוונה להשאר אצלם ארבעה ימים (כי הרי השנה שני ימי ראש השנה דבקים בכניסת השבת).  בנוסף, האוכל שהוגש מדהים אבל מן הסתם, הם לא מקפידים.  אז כמובן שאכלתי ונסעתי וכו. לתת כבוד למשפחה ולמארחים יותר חשוב מלהתחיל לשאול אם זה אוכל כשר או לא.  ולנסוע כדי להיות עם משפחה בחג יותר חשוב מעקרון זה או אחר.  גישה כזה נקראת מסורתיות. לכן, בין היתר, אני יותר מחוברת לזרם הספרדי ביהדות (מצד אמי אני ספרדייה במוצא ומצד אבי אשכנזייה) שמבין את הצורך ליישב את החיים עם עקרונות הדת.  אבל אולי הגישה החביבה הזו לא מספיקה כשבאים לקרוא ספר כל כך גבוה כמו "עץ חיים"? לכן אני עומדת בהתלבטות אם לקרוא, הוא יושב על השולחן מזה שבועיים בלי שהתקרבתי אליו. 

 

 הולך ונהיה קשה לי באמנות, בפרט אמנות הספור ממנה הגעתי. למה?  כי אני לא מצליחה להאמין למספרים ובעיקר, דרוש מרחק כדי להינות מכתיבה, וזה מרחק שאני סוגרת בהינף. שאני לא יכולה לעמוד בו.  אדם מדבר הוא אדם שמבטא את רצונו.   וקשה לי להרגיש את הסודות ואת השקרים של אנשים בצורה כזו.  לדוגמא,  "ג'אנגו חסר מעצורים" של קוונטין טרנטינו.  באמת נהניתי מהעודף שלו, מהנקמנות.  אני לא זוכרת כמעט שום דבר מהסרט אלא החוויה עצמה.  דיבור לא היה הצד החזק שם, למרות שטרנטינו משופע דיאלוגים.   זה היה מופע, כמו ללכת לקרקס.  אבל כשאני קוראת ספר אני נפגשת עם מישהו. ולהפגש עם חלק גדול מהאנשים שכותבים, זה מפגש שמכביד עלי. מפגש שפוצע אותי אפילו.  קשה לי מאוד, כנראה כי מגיל צעיר כבר כתבתי (מד"ב) למרות שהתכחשתי לעיסוק.  בכתיבה יש משהו כל כך אינטימי שאני כבר לא יוכלה לחכות שהתחום הזה ייכחד. ואם לא ייכחד אז יתמעט, ייכנס לשמורה. כמו האינדיאנים באמריקה.  ומה קורה למוסיקה?  נכון, היא משתנה. נכון, יש שפע. אבל מה טוב השפע אם הוא לא מאחד אנשים אלא מבדל? מלא להקות והרכבים וזמרים מוכשרים אבל הגודש הוא בטוי לאזלת ידה של המוסיקה.  הגודש הוא בטוי לחוסר. כנראה הפסקתי להאמין לאמנות בת זמננו; אומרים שזה מסימני הזיקנה. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s