*שלושה חברים טובים  שאלו השבוע, בשלוש הזדמנויות, איך זה שאני לא מעשנת?  אפילו בארועים חברתיים, כשיש על השולחן חומר טוב, איך זה שאני לא מעבירה ג'וינט במקום שמתבקש להושיט יד?   שלא לדבר על חומרים יותר רציניים כמו סמים תודעתיים ושלל אפרס ודאונרס. או אפילו, אדישותי הבסיסית לאלכוהול. אם כי, כאן קשה להתחמק מנורמה חברתית כשנפגשים בפאב על בקבוק בירה וכל זה.  כך היה המצב מאז ומתמיד, ואני חושבת שקוראי הבלוג הותיקים יכולים לענות על השאלה של חבריי בעצמם.   מי שקרא כאן מבין, כך אני מקווה לפחות.  

 

*קצת מבאס וקצת משמח. ככל שאני משכילה ומבינה, ככל שיש לי מה לומר, כך הנכונות שלי לומר, ולהחשף, יורדת.   ניסיתי וניסיתי להבין והגעתי למסקנה שזה קשור להתחזקות צדדים בנשיות שלי דווקא. בצעירותי הייתי, איך לומר, לא דאגתי יותר אלא לעצמי.  ומהרתי להבליט ולהדגיש ולהתווכח. לאט לאט, בעקבות שתי אהבות (וקמילתן) שחוותה נשמתי, בעקבות העלייה הרוחנית העצומה שזכיתי בגיל 24,  הצורך התמתן. וזה לא מגיע מהתנשאות, דווקא, אני חושבת שזה מגיע מענווה.  בשנה האחרונה, התגבשה החלטה לפתח לא רק את החכמה, אלא גם הבינה, לאורה של היהדות.  הגעתי להפגש עם אותה רבנית שהוזכרה לפני כמה פוסטים, והתחלתי ללמוד משהו שנקרא "שיטת ימימה".  זו כהשלמה ללימודי הבלתי פוסק בתחומי הרמב"ם, המשנה, מוהר"ן וכן הלאה. גדולים חז"לינו ככל שיהיו, לעולם לא יקיפו את נפש האישה. וכיום הנשיות הרבה יותר מרגשת אותי.   האהבה שחשתי בגיל 24 כללה בתוכה, לראשונה, רסיס אמהות. רסיס זה לא הדבר עצמו כמובן, ובכל זאת זה מייצג משהו.  ואותו משהו, או מישהו, היה כל כך גדול ודגול שהשתתקתי. לא ידעתי שאפשר שיש חוויה כל כך גדולה של מתן מקום למשהו זולת עצמי. אני עדיין לא יודעת את זה על אמת, כי אני עדיין לא אם. אבל אדע יום אחד. זה מה שהוביל אותי בדצמבר שנה שעברה, להתחיל בפעילות של מעורבות חברתית על בסיס קבוע.   והאושר שהמצב הזה ממלא אותי,  כנראה יש בו למלא את הצער על אי הפיכתי למי שאני לא:  אדם שמתאווה להפיץ עצמו בזולת בגלוי.  אני לא אדם כזה ולא אהיה.  וגם אם עומד מולי אדם שנון שידיעותיי רבות משלו, עדיין לא אתלהב מזה. אתן לו לשנון. מפני שבתוכי יש רצון לאלם ואני חושבת שאלם זה, יש בו משהו מעצמוּת הנשיות שלי. ויש פה ויתור מה, אבל גם זכות. לא לא, לא שכחתי לרגע את סימון דה בבואר, ושאר הוגות נבונות, מבריקות, שאני מוקירה מאז ומתמיד. 

 

מקווה שיהיה צום קל, למי שצם,  מחר השופט הולם בפטיש וכולנו דוממים לגזר הדין (או מורידים סרטים מנשנשים פיצוחים ומתקדמים בקאנדי קראש),

גמר חתימה טובה

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s