ברוך דיין האמת, הלך לעולמו הרב עובדיה יוסף זצ"ל. הרב היה המנהיג שהשיב עטרה ליושנה..  השיב המונים למסורת היהודית והיה אחד המנהיגים הדתיים והמדיניים הגדולים בדורנו.  איך הלב יכול לכאוב ככה על אדם שלא הכרתי? אבל הכרתי, דרך הרב שלי ותורתו, דרך אלו שלמדו ממנו ומדרכו והעבירו אותה לאחרים.  הלב חש עכשיו כאילו נלקח ממנו משהו, מישהו מעצמוּתו.  אני מביטה ברבבות, מאות האלפים בלוויה ומרגישה עמם  צער עמוק, אטום אפור, ומה שעולה בזכרוני היא הלוויתו של יצחק רבין. כשמנהיג כה גדול הולך, לבם של אנשים חש, כי הוא מילא משהו בתוכנו שאולי לא היה לו שם. שאולי לא שמנו לב עד ש…הלך.  כשרק שמעתי את ההודעה בצהריים לא הצלחתי בתחילה להפנים. עם השעות, השיחה עם אחי בירושלים, באה ההכרה והדמעות זלגו על לחיי.   בדיוק בשבועיים האחרונים תכננתי לקחת כרך ראשון מתוך שו"ת יביע עומר, ספר השו"ת המרכזי של הרב יוסף.   אעשה זאת בזמן הקרוב, מתוך כבוד וזהירות רבים. 

 

יהי זכרו ברוך 

 

   

                             
                                                
   

החיים בפיצול

 

יש לך חבר, חברות, את נחמדה ומשעממת והולכת, בשמלה וגרביונים, בערבי שבת לבית כנסת.   את בנאלית כמו שתמיד חלמת: הצטרפת למילייה הכי אחיד, עדרי הכי בנאלי בישראל; החברה המסורתית דתית לאומית. 

אבל את סטוקרית,  שומרת כתובות של אנשים במשך שנים ונהנית להביט בהם מבעד לחלון. את יודעת סודות שיכולים להרוס אותם ונהנית מזה מאוד. את משקרת ללא הרף לכל מי שאת מכירה (ושומרת בפנקס מה נאמר למי) ומה עוד? את קשורה לפורנו כבר שנים ולכן לא נותנת לגברים את מה שהם רוצים לקבל.  את חולמת כל הזמן על אלימות, כל הזמן, וסולדת מעצמך על כך.   אם יהיה לך מזל תתחתני והוא לא יידע יותר מדי מהשטויות שאת עושה, מהשיטוטים בלילות, השריפות שהצתת, האנשים שרוצים במותך, האנשים שתכננת לפרק ליסודות.  יש לך חיים מפוצלים וזה העונש של האנשים המפוצלים;  אין להם אמת אחת ולכן לעולם לא יוכלו לספר אותה ולהרגיש בזיכוך המתוק של הוידוי. 

 

דאגות בארמית

 

אני מתקשה בלימודיי הארמית.  בתחילה, חשבתי שזה ילך חלק, אך אחרי שנת לימודים אני מרגישה שידיעותיי מועטות. לקרוא בחופשיות אני וודאי עוד לא מוכנה, מה גם שאין כיום עיתונות וספרות בשפה.  מה אפשר לעשות? להמשיך בתרגול. איכשהו. למצוא כורדים (ארמית מודרנית היא כורדית מדוברת) ולהדבק אליהם. השבת החלפתי משפטים עם קשיש דתי שגר בבניין ודובר השפה. הוא לבש כובע קטן, אך החליפה שלו הייתה יפה והתאימה מאוד.  ניסיתי לומר לו את זה בארמית, אני מקווה שלא אמרתי שטויות במקום.   בקצב הזה, מה יהיה בקורס ההמשך שמתחיל עוד שבועיים?!  איך אאכזב את פרופסור ש' שלימד אותי כל השנה וצפה לי גדולות ונצורות?  😦

 בשישי, קניתי ג'ארת קרואסונים פרווה שטעמם היה מזעזע. אפילו אורחיי לא רצו לאכול מהדבר הזה.  הערב, כשחזרתי לבית ב 22:00,   ראיתי התקהלות גדולה של אנשים.   הלוויה התארגנה לצאת מאחד הבניינים, אדם נפטר מהתקף לב וגילו 51 . אז הבאתי קופסא עם קרואסונים והכול התנפלו עליהם.  נראה שנמצא לקרואסונים מקום, גם אם מצער. 

 

סדין

 

חיי מוזרים מכדי שניתן יהיה להעבירם בטקסט.  היום, בערך בשעה שבע בערב, עברתי מתחת לבניין של גבר שלפני שלוש שנים הייתי נותנת את חיי להיות קרובה אליו. בחלון, על חבל הכביסה, התנפנפו סדינים ומכנסיים, חולצות ומגבות.  הבטתי בסדין המפוספס בחזית (פסים כחולים ולבנים), וחשתי בחוסר הטעם המשווע.  פרצתי בצחוק מזעזע, צחוק של מכונה יצא ממני ולא הכרתי אותו עד היום. עד כדי כך נשמעתי משונה שאישה אחת נעצרה לידי, היא שאלה אם אני צריכה עזרה. לא ידעתי מה לומר, הודיתי לה והתרחקתי משם.   החיים הם פארסה, כנראה, בין אלו שמתרחשים באמת ובין שאנו חולמים.