פחית קולה לנצח אדיש

 

אני מביטה בפחיות הקוקה קולה
של אנדי וורהול, לא יודעת למה בדיוק להאמין; אני מאמינה לו כמו לרבי נחמן מברסלב.
ונדמה לי שהם אומרים דברים לא כאלה שונים, כל אחד בדרכו הספקטרלית.   אם היהדות מתיימרת (והו כמה שהיא מתיימרת) להביא מסר לאומות העולם, היא צריכה
להבין או להצביע גם לפחיות האלה, לעטיפות מסכי טלוויזיות ופרסומות של בגדים ולכל
מה שהפופ אומר.  והיא צריכה גם להאיר משהו על "משפחת קרדשיאן",
תוכנית שאני צופה בה בפנאטיות מזה שמונה עונות. דת היא רדוקציה סך הכל
לאמונה,  אבל היהדות טוענת שהיא לא רק דת; היהדות זה דת ארץ ועם שיש לו דיבור עם האל.  בנאדם שהולך עם כיפה, או שטריימל, זה סך הכל בנאדם שהולך עם סמל מבד על
הראש.

                                  

אולי הסמל הזה
טעון רגשית ותרבותית, וכמו שפחיות הקולה זהות, כך הכיפות.
 אני חושבת שהקליפות טעונות בַאמת , שלקרוא להן בשם קליפות הוא השקר הגדול.  הרמב"ם אמר דברים ברוח כזו ב"מורה נבוכים", הוא הבין שאי אפשר לתלות בסמלים דתיים את המהויות. הוא הבין שהם אמצעי להמונים,
פרסומים של הדבר האמיתי אבל ללא הדבר, אמצעי מוגבל.  הוא אפילו הבין שהשפה
היא עצמה אמצעי פרסום מוגבל.      אבל
הוא כן נאחז במשהו, הוא כן מפלס דרך לאמת, להשגת השם, דרך ססטמה של איון ושלילה.
וגם אני עשיתי את זה, ערכתי ססטמה של איון בשנים האחרונות והגעתי, פחות או יותר;
פקסל האמונה נצנץ כמו דמעה בזוית העין.  הלכתי ברחובות כמו חסיד מאוקראינה,
הקשבתי להמיית הלבבות הפועמים, לכל אדם, חמלתי, הרגשתי אנשים ועברתי
אינדוקטיבית מאהבה פרטית לכללית. הגעתי לראות אנשים ולשלוח יד רכה ללטף במאבק
חייהם העכור.  עשיתי חסדים בסתר ונהניתי
מטוב שאין לו מחיר. נהניתי אפילו מ"שמע ביזיונו ויידום".  עברתי את כל זה בגאון, כן. ועכשיו מה לעשות נוכח המציאות?
שהמציאות גדולה מחלל בית הכנסת, שהכאב עמוק מהקרע בחולצת השכול? מה לעשות אל מול נצח אדיש?      

 

 

 

 הרבה מהפקפוק שלי נובע מעצלות ועלי לזכור את זה.  פרץ ההתקדמות שעליתי בה פסק לפני כחודש בעקבות ה"תקרית" עם אותו אדם.  אני רוצה לחזור ולעלות על גל ההתקדמות, ואעשה מאמץ כן שזה יקרה בימים הקרובים. את הלבטים האמוניים שלי אני יכולה להכניס תוך כדי הלימוד, הם לא צריכים להחליף אותו. 

 

פחד פתאומי

 

אני במשבר אמונה;  אולי לא גדול, אבל לא קטן.  אני חרדה שמא הדברים אותם למדתי בארבע שנים האחרונות, הדברים בהם מאמינים קרובי משפחתי הדתיים בירושלים, מבוססים על שקר. אני חרדה שמא אלך ואתבסס בתוך מערכת שקרית. יש לי כבוד ואהבה לרבנים ולאנשים דתיים. ובניגוד למבקרים הרבים של מייצגי הדת, לי ברור שמדובר באנשים ואי אפשר להתרחק מהאנושי.  האמונה לא תובעת זאת, היא תובעת השתדלות ומאמץ. אילו הניחה היהדות שכל השופטים והרבנים והמאמינים הם צדיקים, לא הייתה נכתבת מסכת אבות.  אבל אותו משבר, אפוקליפסה שעברתי בגיל 24 והובילה אותי בגיל 26 להתקרב להתחזק,  שמא חלילה אגלה יום אחד שגם מה שאני מאמינה בו (הפיקסל) יתהפך מול העיניים ויתברר כשקר? אני חוששת שמא, כפי שלמדתי שהאהבה היא לא מה שחשבתי, שאפשר לטעות באהבה בצורה יסודית ועקרונית (עד כדי ביטולה),  כך יתברר שהאמונה שלי שקרית והתמימות הנדרשת לאמונה היא בזוי עצמי.  יום אחד התעוררתי להבין שהאהבה שלי היא בזוי עצמי; שמא יום אחד אתעורר ואבין שהאמונה היא בזוי עצמי?  והרי אמונה, כמו שאמר קירקגור וכמו שלמדתי בשנים האחרונות, היא מעשה יותר רחב וגדול מהאהבה. לאהבה יש חלק באמונה, אבל האמונה היא חיבור עם חלקים עליונים יותר.

גם האמונה, היהדות, לא תשיב את מה שאבד וגרם לי מלכתחילה לחפש (ובסוף גם למצוא).  הנפש לא שוכחת את הריק, והדבר הנורא ביותר הוא הרִיק.   נכון, "כי מאין באת ולאין תשוב…".  והנה אפרק את המילה נורא כדי להבין, וזה מלשון ירא. משמע, הדבר שהכי מפחיד אותי זה הריק.  למה? כי מבחינתי, ריק אלו העבר והעתיד. העבר הוא הזמן בו לא התקיימתי, והעתיד הוא הזמן בו לא אתקיים. אני מדברת עליהם כי אני קיימת, אני בהווה.  והמלה הווה היא כמעט שמו של הבורא ( מוסיפים רק אות קטנטנה). והעברית עצמה משיבה לי משהו, שלא ירדתי לסף כוונתו.  עולם זה מלשון נעלם,  אבל הווה זה כבר כמעט שמו של הבורא. ואנחנו חיים בעולם ובהווה. אנחנו חיים במרחב או בעולם שנעדר ממנו הבורא, אבל זמן חיינו הקצוב (משני צדיו יש ריק) מזמֵן את שם הבורא. אז לפי היהדות, הבורא כן קרוב בממד הזמן. מתי? מתי שתצטרף היוד.

אולי אני פשוט חרדה משעמום. כשמגיעים לגובה רוחני ואינטלקטואלי מסויים,  הרבה מהחיים נדמה פתאום משעמם. והרבה כמובן נדמה מרתק. ובכל זאת, הפחד מהחלקים הרוטיניים גדול כי הפער בין החלקים הרוטיניים לחלקים המרתקים גדול.  אולי הייתי רוצה להיות כמו הצדיקים שחיים ממש את נוכחות האל,  שוכבים במערות ואוכלים חרובים.  שנמצאים על ל.ס.ד בלי ל.ס.ד אלא ניזונים מאהבה, מאמונה,  בהשתוקקות שלא מייסרת כי יש בה גם רווייה. 

ניתורים

 

יש לי לפעמים הבנות שמשתקות אותי, פשוט משתקות אותי.  ואלו קישורים אינסטינקטיבים שאני עושה, כמו ניתור של אדם בין הרים גבוהים, מתוך זהירות שלא לפול לתהומות המפרידים אותם.  השיתוק הזה  הוא בטוי לדממה שבין האותיות. ואני יודעת שההבנות האלה נכונות, אני יודעת שפגשתי אמיתות, ולכן טורחת ומנסחת אותן ברשימותיי.  לפעמים אני פוגשת בהן, מאוחר יותר, אצל גדולים (כמו הרב קוק או ר' חייל ויטאל או רילקה או ניטשה).  והפגישה הזו היא עונג מוחלט, שכן יש פה גם תחושת ערך עצמי אבל נטולת גאווה. 

היום הבנתי שלאישה יש גם אימה להיבלע, לא רק לגבר (שנבלע ממילא במעשה הארוטי, אך גם מנצח את הפחד במעשה עצמו). כמו שאומר סוקרטס ב"מישתה", אם ארוס עצמו הוא זה שכולם משתוקקים אליו, מתוך חוסר, משמע גם הוא עצמו חסר.  ופחדה של האישה להיבלע הוא עצום יותר משל הגבר, מפני שעבורה יש למעשה הזה משמעות יותר רחוקה.  

הבנתי ונסחתי פעם את הקשר בין האגו לכעס (ולאמונה), אך היום נוסף קשר בין בושה לגאוה: שניהם נובעים מפער בין המצוי לרצוי.  אדם מתבייש כי הוא עשה משהו שמנוגד לרצונו.  אם אדם לא רוצה אז לא אכפת לו. אבל אם הוא מתבייש משמע כן אכפת לו. כנ"ל כעס הנובע מגאוה, שאדם רוצה היה כך וכך אבל יש לו רק כך וכך.  ואלו נתיבים שמובילים לגיהינום; על פי היהדות הגיהנום הוא פער בין הרצוי למצוי.  אבל מדוע יש שהפער מתבטא בבושה ויש בכעס? נכון, יש פה היפוך כיון (בין פנים לחוץ), אך מה מקורו? 

הבושה קשורה גם לעונג של המין, ואילו הכעס? הוא יכול להוביל למעשה המין (אצל הגבר).

Note to Self

 

האמת שככל שאני נמשכת לליקוטי מוהר"ן לרבי נחמן מברסלב, (וזכיתי ללמוד אותם בצורה הכי מוצלחת ומסודרת עם רבי), כך אני מבינה שאצטרך לימוד יסודי ביותר במשנה ותלמוד וכו – ואין מנוס.  ולא בקטע רות קלדרוני מאוס, אלא פשוט כי אחרת אי אפשר להתקדם. נראה שאקדיש לזה את העשור המתקרב, הרביעי לחיי.  דווקא הלהט, הכאריזמה והזוהר הנדיר של הרב נחמן, דווקא המכמנים שהרגשתי בקצות אצבעותי כשקראתי את ההקדמה והפרק הראשון ל"עץ חיים" לרבי חיים ויטאל (ספר יסוד בתורת הקבלה),  לימדו אותי כמה אני רחוקה וחסרה.  אינטואיציה טובה יש לי למקורות, זה נכון. ואני אומרת את זה במלוא הצניעות: נראה שיש לי כשרון אמתי לתחומים הללו. אבל עלי להתחיל מההתחלה, ולעשות את זה בצורה מסודרת.  אני יכולה לקרוא מידי פעם את כתבי רב נחמן, את הרב קוק או הרמח"ל וכמובן הרמב"ם (עדיין לומדת את המורה נבוכים), אך כל זה הוא תגובה והמשך ללב המקורות – התלמוד והמשנה.  ונכון, אמר רבי,  תורת הנסתר נותנת את הטעם שלעתים אובד בפלפול של לימוד הגמרא. וזה נכון, אבל ללמוד קבלה אני וודאי לא אגיע עד גיל 40. ואני אוהבת בכל לבי את הטקסים של רב נחמן, אבל לא אוכל להפיק מהם יותר מדי ללא בקיאות רצינית בגמרא, במפרשים וכן הלאה.  השאלה היא רק איך?  שכן אינני מאמינה בגישה החרדית, אני לא שייכת לזרם הזה והוא לא מדבר אלי. ומבחינה מעשית אני אפילו לא דתיה אלא מסורתית פלוס. משמע, עלי לצאת לפרוייקט הזה עם שלוש מגבלות ייחודיות: 1.  התקדמות בעבודה המקצועית ובחיי האישיים, משפחה וכן הלאה. 2. היותי אישה. 3. רצוני להתפתח גם ככותבת.  אלו מקשים על הקצב ושמים בסימן שאלה את הצלחתי. אבל אני מאמינה שאדם שפועל מתוך זהותו האמיתית, לא אחת שהלביש לעצמו מטעמים זרים, יעלה הדבר בידו.  וזו המטרה שלי. אם כשרוני במקורות אכן רציני, כפי שאני חשה, אצליח בכך. 

 

Bob Dylan Screen Test for Andy Warhol

 

 

         

 

 

 

אני רואה סרט דוקומנטרי ארוך על אנדי וורהול ובוהה מהופנטת, פחיות מרק ובקבוקי קוקה קולה מרצדים על המסך,  קצת כמו שבהיתי מהופנטת בסרטים ישנים של סטנלי קובריק.  ולא במקרה, אני חושבת, יש קו בין שני היוצרים האלה.  קו האש הנחרץ, האטימות הזוהרת של גיבוריהם.  מתחוור, פתאום, משהו עקרוני על הספרות שלא מובן לי מדוע אף אחד לא הבין את זה קודם.  ואני תוהה כרגע איך, בפועל, לתרגם את ההבנה הזו למוצר. לטקסט. הדבר האחרון שמעניין לי זה לתאר תאורים פרוזאיים קלאסיים.  פשוט כי עשו את זה לפניי המון ,ועשו את זה היטב.  זה לא הקטע שלי בחיים.   אבל אני רוצה לחתור לא רק לטשטוש האני המספר, אלא לסילוקו. ולא בעדנה, אלא באופן שיהיה ניכר.  אני מתכוונת, אני רוצה לכתוב באופן שהרצון שלי (ומהו הדיבור אם לא בטוי לרצון? ומהו רצונו של אדם אם לא הוא עצמו?) ייגרע.  חשוב שישימו לב שהוא נגרע, אבל חשוב שישימו לב למה שכן נשאר, מה שכן כתוב.  השאלה איך, השאלה באיזה אופן לעשות את זה כך שכל הזמן אשמר על התשוקה. התשוקה היא מה שמניע הכל בעולם. לאו דווקא למין, או לכוח, או למות. תשוקה נטולת כיוון.  אני רוצה תשוקה כזו ביצירה, אבל אני עצמי לא רוצה להמצא בה.  

 

משהו הפסיק לעבוד, איזו דלת נטרקה. לא זה לא זה, היא פשוט נסגרה לה כשהייתי עסוקה בדברים אחרים. אני שומרת כשרות ושבת באופן חלקי, הולכת לבית כנסת בערבי שישי, עדיין אגנוסטית, פיקסל האמונה עדיין מנצנץ, אבל זהו. אני לא הולכת להפוך למשהו אחר. אני לא הולכת להתכחש למי שאני, גם לא לחשוב שלדת יש את כל התשובות. אני קרובה לרגש היהודי מתוך אמונתי (חסרת הביסוס) שיש אמת אחת, מוחלטת, מעל לנראה. זה נכון שהאמת הזו נתפסת באופנים אחרים אצל אנשים אחרים שמייצרים מערכות ייצוגים בהתאם, אך אני מאמינה שהמערכות האלה יכולות לדבר אלה עם אלה ובכך להתקדם, וההתקדמות עוברת באותה אמת מוחלטת, שהיא מעבר לשפה ולעולם המוכר לנו, אם כי, בחלקה, עוברת גם בו.  אני נוטה להאמין שהאמת הזו פרסונלית, או שצריך לחשוב עליה במונחים פרסונליים ולא במונחים אובייקטיים. ובכך אני קרובה לחשיבה היהודית ולא היוונית. אני גם מאמינה שהאני הוא דבר יפה ואמתי ולא צריך לבטלו, ובכך רחוקה במהותי מהמחשבה במזרח.  אבל מעבר לזה,  אני לא מסוגלת להתעטף במיתולוגיה הדתית ולהסתפק בה. אף אחד לא יכול בעצם, בדורנו. אני חלק מדור מברר שדוחה מעליו כל מיני התעטפויות כאלה לטובת…לא משנה לטובת מה, העיקר להמשיך לנוע.  זו תנועה שלא אחרה לבוא בעקבות מפגש קשה שהיה לי בדיוק לפני שבועיים, שאינני מסוגלת לדבר עליו ישירות, אבל במובן מסויים ההתעטפות האמונית הייתה דרכי לעמוד בו מבלי להנזק. והאל יודע מה היה קורה לולא הייתי מגיעה מוכנה. אבל העובדות נותרו כמו שהן, המחיר הפנימי שאני משלמת כחמש ומשהו שנים נותר בעינו – החיים עצמם – אני מבינה.  

 

הבוקר הקצתי מחלום ביעותים; חלמתי שאני בחללית עם עוד קבוצה של אנשים, ביניהם מישהו שעובד אתי ומקשה עלי מאוד ביחסו, ואנחנו טסים ולאט לאט מבינים כי אנחנו כנראה עתידים להחנק, בגלל דליפת גז. אנחנו מתרחקים מאוד ובמהירות רבה ואין ביכולתי לעשות דבר. המערכות בחללית מתפקדות אבל הבטיחו לנו, לצוות החללית, דברים אחרים ממה שחיכו לנו כשהתחלנו במסע. אנחנו רבים ומתווכחים על מי אשם, אבל לא ברור בכלל אם יש ממש אשמים. לעתים אנחנו חושבים שהצלחנו להשיב את המערכות לפעול. אבל זה לא עובד.  החללית קטנה ואפורה,  היא מקושרת להמון ערוצי מידע ואנחנו יכולים לקלוט את כל התחנות האלה, אולי תחנות אחרות, אבל לא לשדר. אנחנו מנסים שוב ושוב אבל השדר שלנו לא נקלט.  אנשי החללית ממשיכים לחלק משימות מתוך הנחה, הולכת ומתבררת כרמייה עצמית, שנגיע בסוף ליעדנו והכל יסתדר. אני לא בטוחה מה היעד, נדמה לי שזה כוכב במערכת שמש קרובה.  כולם יצאו למסע שחצנים ובטוחים בעצמם ועכשיו הם אחוזי בעתה. 

 

בננה

 

פעם הייתי שומעת הרבה את ולווט אנדרגראונד.  הלוואי שהייתי אחרת, נערת הרואין כזו, גמישה עם החיים, לובשת שחורים.   אני זוכרת את לו ריד ואת הקול שלו, אז בשנות התשעים כשקניתי את האלבום עם הבננה. זה היה מעין הלם, לא אני לא יכולה להגדיר.  אני זוכרת גם את תוכנית הרדיו ההיא עם השדרנית שהתאבדה, שדווקא לבשה שחורים והייתה מאוד מענינת. כל יום הייתי מגיעה מהבית ספר (הייתי אז ביסודי או בחטיבה), יושבת במטבח לאכול ושומעת את התוכנית שלהן, היפות והאמיצות.  לפעמים שמו ולווט אנדרגראונד, לפעמים זמרים אחרים עם גישה דומה לחיים. נזכרתי בקאבר של פטי סמית לסמלס לייק טין ספיריט.  זה היה קאבר יפה, ארוך משמעותית מהמקור. הזמרים ששמעו אז בשנות התשעים בתל אביב היו כאלה משנות השבעים, מפחידים קצת, רזים ולבושים שחור.  כשבאתי לקנות את האלבום של נירוונה מהאוזן השלישית, ששכנה ברחוב שנקין, לבשתי חולצה ורודה וג'ינס, פרפרים סגולים בשיער. המוכר הופתע מהבחירה והגיש לי את הדיסק בחיוך מרומז.  חרשתי עליו עד שידעתי בעל פה את כל השירים.   זה היה כל כך יפה הרצינות שבה כבדו את המוזיקה.  הטקסיות ברכישת אלבום.  העניין שזה עורר באנשים אחרים; הם הגיבו והקניטו או הוסיפו המלצות משלהם. יצאתי מהחנות עם אלבום של ג'וני קאש שלא תכננתי פשוט כי בחורה אחת הסבירה בדיוק למה אני צריכה אותו.  היא צדקה.  מה קורה למוסיקה? הפסקתי לנסות להבין ואני לא רוצה להשמע קשישה, אבל קשה לי עם מה שקורה. קשה שלאף אחד לא אכפת. אף אחד לא מכיר את כל הלהקת היפות האלה מהסבנטיז אלא אם הוא זקן ומתנשא. ואני פשוט אוהבת מוסיקה, למה זה צריך להיות כל כך מסובך?  אז כששומעים באייפון או בסמסונג, זה פשוט עסק שלך ולא עסקי. זה הופך לפרטי באופן מוחלט ומוסיקה, כל הקטע זה ההטרדה הסביבתית שהיא מהווה. רוק החל כמטרד סביבתי, כמוהו הפאנק, מה לא. מוסיקה צריכה להטריד. אמריקן איידול  בא לי לבכות. אני לא מצליחה אפילו לבכות, אבל…אוף, מה נהייה? 

סלפסטיק

 

היום היתי בשבת אצל חברה והיו שם כל מיני
אנשים, היינו שמונה/ תשעה; זה היה נורא. הם דתיים לאומיים. אנשים שלמרבה הצער
לוקחים את האמונה והדת למקומות הכי רחוקים ובהמיים ועדריים.  ממש ממש קשה לי עם החברה הזו שאטומה לכל מה
שאני חווה. והיא עצמה בחורה מעולה, חברה שלי, אבל הקבוצה הזו פשוט עשתה לי כל כך
רע.  המילים שיצאו לי מהפה, הדמות שהייתי
פתאום. אני לעולם לא רוצה להרגיש כך.  אני
צריכה למרבה הצער להתרחק מהאנשים האלה ולהבין שזה שגם הם וגם אני הולכים לבית כנסת
ואומרים את אותו טקסט לא אומר אוטומטית שיהיה לי טוב במחיצתם.  אבל זה בעצם חלק מהרגרסיה שתקפה אותי מרביעי שעבר, כי לא להיות מסוגלת
לשאת אנשים מסויימים מראה על המגבלה שלי, על קוצר הראייה שלי.  נכון שפתאום חזרתי
לאיתני וחזרתי לחיים, אבל המחיר כבד מאד. אני לא מוכנה לרגרסיה הזו, הגעתי לנקודה
כל כך גבוהה בהתפתחות ואני לא מוכנה לוותר עליה. לתקרית מרביעי שעבר לא צריכה להיות השפעה כה דרמטית על מידת ההתקדמות האינטלקטואלית
רוחנית שלי.  ואני לא מוכנה להחרים קבוצת
אנשים מסיבות סלפסטיק מטופשות. גם אם הם מדברים בצורה קריקטורית על חוגים באוניברסיטה, על נפתלי בנט על חיל האוויר ועל אמונה. אז
אולי אני לא אחפש לדחוף את עצמי אתם בכוח, אבל להחרים וודאי שלא.  אני לא מוכנה לוותר על המתנה שקבלתי, על האהבה
האינודקטיבית שהתחילה מקננת בלבי, לא מוכנה ולא מוכנה.  

אני חושבת שקבוצה, בניגוד לאינטרקציית אחד על אחד, יכולה פשוט לקחת את האדם ולהפוך אותו לכלום, לחסר כל בינה. באינטרקציית אחד על אחד תמיד יש לך ערך כי עצם המילים שאדם אומר, המבט שלו עליך, מורה שיש לך ערך כלשהו. אבל בקבוצה אתה פשוט יכול לההפך לכלום. קבוצה היא גורם מאוד חזק, מאוד בהמי, מאוד נמוך. הדברים שמניעים קבוצה הם אחרים ממה שמניע אחד או שני אנשים.  כל מיני יצירות אמנות או אנשים או תופעות שצופנים בתוכם עומק וגדולה נהפכים בשיח הקבוצתי למן הבל סתמי, למן מחווה חד ממדית עלובה. רכילות מתפשטת היטב בקבוצה. געיית צחוק מטופשת. רמיזות שאין מאחוריהם כל אמת.  קשה לי עם השטחיות והאטימות הקבוצתית, בהחלט קשה לי פה כמה באינטרקציות קבוצתיות כי הדפוסים שלהן רחוקים מהדיבור הפנימי שלי. נעים לי במיוחד המבט היחיד, אחרי כן השיחה בשניים והאינטרקציה הזוגית. ואילו אינטרקציה בקבוצה מאתגרת עמוקות את היכולת שלי להתחבר לאנושי.