אני רואה סרט דוקומנטרי ארוך על אנדי וורהול ובוהה מהופנטת, פחיות מרק ובקבוקי קוקה קולה מרצדים על המסך,  קצת כמו שבהיתי מהופנטת בסרטים ישנים של סטנלי קובריק.  ולא במקרה, אני חושבת, יש קו בין שני היוצרים האלה.  קו האש הנחרץ, האטימות הזוהרת של גיבוריהם.  מתחוור, פתאום, משהו עקרוני על הספרות שלא מובן לי מדוע אף אחד לא הבין את זה קודם.  ואני תוהה כרגע איך, בפועל, לתרגם את ההבנה הזו למוצר. לטקסט. הדבר האחרון שמעניין לי זה לתאר תאורים פרוזאיים קלאסיים.  פשוט כי עשו את זה לפניי המון ,ועשו את זה היטב.  זה לא הקטע שלי בחיים.   אבל אני רוצה לחתור לא רק לטשטוש האני המספר, אלא לסילוקו. ולא בעדנה, אלא באופן שיהיה ניכר.  אני מתכוונת, אני רוצה לכתוב באופן שהרצון שלי (ומהו הדיבור אם לא בטוי לרצון? ומהו רצונו של אדם אם לא הוא עצמו?) ייגרע.  חשוב שישימו לב שהוא נגרע, אבל חשוב שישימו לב למה שכן נשאר, מה שכן כתוב.  השאלה איך, השאלה באיזה אופן לעשות את זה כך שכל הזמן אשמר על התשוקה. התשוקה היא מה שמניע הכל בעולם. לאו דווקא למין, או לכוח, או למות. תשוקה נטולת כיוון.  אני רוצה תשוקה כזו ביצירה, אבל אני עצמי לא רוצה להמצא בה.  


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s