ניתורים

 

יש לי לפעמים הבנות שמשתקות אותי, פשוט משתקות אותי.  ואלו קישורים אינסטינקטיבים שאני עושה, כמו ניתור של אדם בין הרים גבוהים, מתוך זהירות שלא לפול לתהומות המפרידים אותם.  השיתוק הזה  הוא בטוי לדממה שבין האותיות. ואני יודעת שההבנות האלה נכונות, אני יודעת שפגשתי אמיתות, ולכן טורחת ומנסחת אותן ברשימותיי.  לפעמים אני פוגשת בהן, מאוחר יותר, אצל גדולים (כמו הרב קוק או ר' חייל ויטאל או רילקה או ניטשה).  והפגישה הזו היא עונג מוחלט, שכן יש פה גם תחושת ערך עצמי אבל נטולת גאווה. 

היום הבנתי שלאישה יש גם אימה להיבלע, לא רק לגבר (שנבלע ממילא במעשה הארוטי, אך גם מנצח את הפחד במעשה עצמו). כמו שאומר סוקרטס ב"מישתה", אם ארוס עצמו הוא זה שכולם משתוקקים אליו, מתוך חוסר, משמע גם הוא עצמו חסר.  ופחדה של האישה להיבלע הוא עצום יותר משל הגבר, מפני שעבורה יש למעשה הזה משמעות יותר רחוקה.  

הבנתי ונסחתי פעם את הקשר בין האגו לכעס (ולאמונה), אך היום נוסף קשר בין בושה לגאוה: שניהם נובעים מפער בין המצוי לרצוי.  אדם מתבייש כי הוא עשה משהו שמנוגד לרצונו.  אם אדם לא רוצה אז לא אכפת לו. אבל אם הוא מתבייש משמע כן אכפת לו. כנ"ל כעס הנובע מגאוה, שאדם רוצה היה כך וכך אבל יש לו רק כך וכך.  ואלו נתיבים שמובילים לגיהינום; על פי היהדות הגיהנום הוא פער בין הרצוי למצוי.  אבל מדוע יש שהפער מתבטא בבושה ויש בכעס? נכון, יש פה היפוך כיון (בין פנים לחוץ), אך מה מקורו? 

הבושה קשורה גם לעונג של המין, ואילו הכעס? הוא יכול להוביל למעשה המין (אצל הגבר).


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s