פחד פתאומי

 

אני במשבר אמונה;  אולי לא גדול, אבל לא קטן.  אני חרדה שמא הדברים אותם למדתי בארבע שנים האחרונות, הדברים בהם מאמינים קרובי משפחתי הדתיים בירושלים, מבוססים על שקר. אני חרדה שמא אלך ואתבסס בתוך מערכת שקרית. יש לי כבוד ואהבה לרבנים ולאנשים דתיים. ובניגוד למבקרים הרבים של מייצגי הדת, לי ברור שמדובר באנשים ואי אפשר להתרחק מהאנושי.  האמונה לא תובעת זאת, היא תובעת השתדלות ומאמץ. אילו הניחה היהדות שכל השופטים והרבנים והמאמינים הם צדיקים, לא הייתה נכתבת מסכת אבות.  אבל אותו משבר, אפוקליפסה שעברתי בגיל 24 והובילה אותי בגיל 26 להתקרב להתחזק,  שמא חלילה אגלה יום אחד שגם מה שאני מאמינה בו (הפיקסל) יתהפך מול העיניים ויתברר כשקר? אני חוששת שמא, כפי שלמדתי שהאהבה היא לא מה שחשבתי, שאפשר לטעות באהבה בצורה יסודית ועקרונית (עד כדי ביטולה),  כך יתברר שהאמונה שלי שקרית והתמימות הנדרשת לאמונה היא בזוי עצמי.  יום אחד התעוררתי להבין שהאהבה שלי היא בזוי עצמי; שמא יום אחד אתעורר ואבין שהאמונה היא בזוי עצמי?  והרי אמונה, כמו שאמר קירקגור וכמו שלמדתי בשנים האחרונות, היא מעשה יותר רחב וגדול מהאהבה. לאהבה יש חלק באמונה, אבל האמונה היא חיבור עם חלקים עליונים יותר.

גם האמונה, היהדות, לא תשיב את מה שאבד וגרם לי מלכתחילה לחפש (ובסוף גם למצוא).  הנפש לא שוכחת את הריק, והדבר הנורא ביותר הוא הרִיק.   נכון, "כי מאין באת ולאין תשוב…".  והנה אפרק את המילה נורא כדי להבין, וזה מלשון ירא. משמע, הדבר שהכי מפחיד אותי זה הריק.  למה? כי מבחינתי, ריק אלו העבר והעתיד. העבר הוא הזמן בו לא התקיימתי, והעתיד הוא הזמן בו לא אתקיים. אני מדברת עליהם כי אני קיימת, אני בהווה.  והמלה הווה היא כמעט שמו של הבורא ( מוסיפים רק אות קטנטנה). והעברית עצמה משיבה לי משהו, שלא ירדתי לסף כוונתו.  עולם זה מלשון נעלם,  אבל הווה זה כבר כמעט שמו של הבורא. ואנחנו חיים בעולם ובהווה. אנחנו חיים במרחב או בעולם שנעדר ממנו הבורא, אבל זמן חיינו הקצוב (משני צדיו יש ריק) מזמֵן את שם הבורא. אז לפי היהדות, הבורא כן קרוב בממד הזמן. מתי? מתי שתצטרף היוד.

אולי אני פשוט חרדה משעמום. כשמגיעים לגובה רוחני ואינטלקטואלי מסויים,  הרבה מהחיים נדמה פתאום משעמם. והרבה כמובן נדמה מרתק. ובכל זאת, הפחד מהחלקים הרוטיניים גדול כי הפער בין החלקים הרוטיניים לחלקים המרתקים גדול.  אולי הייתי רוצה להיות כמו הצדיקים שחיים ממש את נוכחות האל,  שוכבים במערות ואוכלים חרובים.  שנמצאים על ל.ס.ד בלי ל.ס.ד אלא ניזונים מאהבה, מאמונה,  בהשתוקקות שלא מייסרת כי יש בה גם רווייה. 


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s