פחית קולה לנצח אדיש

 

אני מביטה בפחיות הקוקה קולה
של אנדי וורהול, לא יודעת למה בדיוק להאמין; אני מאמינה לו כמו לרבי נחמן מברסלב.
ונדמה לי שהם אומרים דברים לא כאלה שונים, כל אחד בדרכו הספקטרלית.   אם היהדות מתיימרת (והו כמה שהיא מתיימרת) להביא מסר לאומות העולם, היא צריכה
להבין או להצביע גם לפחיות האלה, לעטיפות מסכי טלוויזיות ופרסומות של בגדים ולכל
מה שהפופ אומר.  והיא צריכה גם להאיר משהו על "משפחת קרדשיאן",
תוכנית שאני צופה בה בפנאטיות מזה שמונה עונות. דת היא רדוקציה סך הכל
לאמונה,  אבל היהדות טוענת שהיא לא רק דת; היהדות זה דת ארץ ועם שיש לו דיבור עם האל.  בנאדם שהולך עם כיפה, או שטריימל, זה סך הכל בנאדם שהולך עם סמל מבד על
הראש.

                                  

אולי הסמל הזה
טעון רגשית ותרבותית, וכמו שפחיות הקולה זהות, כך הכיפות.
 אני חושבת שהקליפות טעונות בַאמת , שלקרוא להן בשם קליפות הוא השקר הגדול.  הרמב"ם אמר דברים ברוח כזו ב"מורה נבוכים", הוא הבין שאי אפשר לתלות בסמלים דתיים את המהויות. הוא הבין שהם אמצעי להמונים,
פרסומים של הדבר האמיתי אבל ללא הדבר, אמצעי מוגבל.  הוא אפילו הבין שהשפה
היא עצמה אמצעי פרסום מוגבל.      אבל
הוא כן נאחז במשהו, הוא כן מפלס דרך לאמת, להשגת השם, דרך ססטמה של איון ושלילה.
וגם אני עשיתי את זה, ערכתי ססטמה של איון בשנים האחרונות והגעתי, פחות או יותר;
פקסל האמונה נצנץ כמו דמעה בזוית העין.  הלכתי ברחובות כמו חסיד מאוקראינה,
הקשבתי להמיית הלבבות הפועמים, לכל אדם, חמלתי, הרגשתי אנשים ועברתי
אינדוקטיבית מאהבה פרטית לכללית. הגעתי לראות אנשים ולשלוח יד רכה ללטף במאבק
חייהם העכור.  עשיתי חסדים בסתר ונהניתי
מטוב שאין לו מחיר. נהניתי אפילו מ"שמע ביזיונו ויידום".  עברתי את כל זה בגאון, כן. ועכשיו מה לעשות נוכח המציאות?
שהמציאות גדולה מחלל בית הכנסת, שהכאב עמוק מהקרע בחולצת השכול? מה לעשות אל מול נצח אדיש?