בשורה התחתונה אני לא בנאדם של אמנות, ספרות שירה וכל זה, כי העניין שמעורר אותי זה "ואהבת לרעך כמוך".  אני חושבת שיותר מהכל זה "ואהבת". אפילו מהתלהבות, אפילו מקדושה. אפילו מעונג או סבל. זה פשוט יותר עקרוני.  הריסים של אדם שנלחצים אל הלחי כשהוא מתבונן בכוכבים, חשובים לי מן הכוכבים.  אולי זה קשור להיותי אישה. אולי זה קשור להיותי מוגבלת. מי יודע?  אבל כך זה.

אהבתי עד אינקץ מישהו במשך 5.5 השנים האחרונות, רבים מכנים אותו גאון או גאוני וואטאבר. גם בן זוגי הראשון זכה לכנוי גאון על שלל נסוחיו. די לי מגאונים . אין לי עניין באנשים שעושים משהו בכשרון עתק, גם לא מי שמבינים את התשובה לפני שהשאלה נוסחה.  העולם דל באנשים ומלא בתופעות מוזרות. די לי בתופעות מוזרות. אני רוצה להצליח להרגיש, ולו פעם אחת, בחיים הזמניים האלה.  אז אדע כי נצחתי. אז אדע כי עשיתי משהו.  היקום עצום והנצח אדיש. אבל אני לא אדישה ובכך, אפשר, אוכל לשאת ראש ולחייך.