הכל מושלם, בול במקום.  אני מול הראי בשמלה האלגנטית שקניתי בברלין עם מגפי הז'מס הגבוהים…השיער גלי, איפור נוצץ (לא להגזים!), רק שימשיך כל זה לנצח.  ארבע הזמנות למסיבות, אבל אני ו-מ' הולכים למשהו אחר לגמרי, לא חוגגים סילבסטר אלא פשוט לשמוח זה בזו. למי שיוצא לבלות –  לעשות רעש ולחגוג הערב   תעשו חיים  !!  

 

 

    הנה שיר חדש  לביאונסה וג'יי זי (בעלה בחיים)  

 

 

           

 

 

 

     

 

 

מילה על בודהיזם

 

כשכתבתי על דליקת פיקסל האמונה, ציינתי את הריק כמקום חשוב ביותר.  עם זאת, עבורי זו הייתה תחנת מעבר – לא המהות.  מי שיקרא את הקטע יוכל לקשרו עם צורות הסתכלות בודהיסטיות בעולם, כי הדברים שצוינו שם (הגעה לפירוק המוחלט וחתירה לפירוק האני וכו),  הם מושגים מוכרים מתפיסת המזרח.  בניגוד לבודהיסטים, אני לא מאמינה שבטול אשליית האני היא המשימה הכבירה של האני. להיפך, חשתי בנחיצותו של האני כדי שיוכל להמשיך ולהרבות את האהבה הרבה שהחלה עוברת דרכו, משעה שהשתכלל דיו רוחנית. גם כך האני שלנו זמני ועוד סך של שנים , עם המוות, האני הזה יחדל.

   ביכולתי לקבל את זה שעמי המזרח לא שותפים למסורת המונוטאיסטית  אין הם מחוייבים באותם דברים כמו נוצרים, מוסלמים ויהודים.  יש להם צורת דיבור אחרת עם האל, כפי שאולי יצורים בני גלקסיית אלפא קנטאורי יקיימו צורת דיבור אחרת על האל.  יש להם חוכמות ודרכי חיים משלהם. לא נוצרת התנגשות בין אופני התפיסה השונים את העולם, בין היהדות לבודהיזם. או, כמו שאמרו חז"ל,  "אין מלכות נוגעת בחברתה".   לא אלך כעת ללאמה בודהיסט ואפנים את משנתו, כי זה ישבש את התפתחות שלי ביהדות, משימה גם כך מורכבת וכבדה.  זה כמו אדם שיש לו אישה אהובה. יום אחד הוא נוסע ופוגש, באקראי, אישה אחרת.  בתוך כמה משפטים הוא מבין שזו אישה שיוכל לאהוב.  היא שונה לגמרי מאשתו, וכך תהיה גם אהבתו אליה.  האם עליו לעזוב את אשתו הראשונה? או שאולי עליו לשלב את שתי אהבותיו? לא, כי מי שאהב פעם באמת אדם אחר מבין שכל מה שיש בעולם קיים בכל אחד ואחת – החיים הם מהות אחת.  כאשר אדם עולה בדרך מסויימת (או באהבה לאישה מסוימת) הוא לוקח על עצמו להקריב את האחרות אתן יכל לעלות.  זה חלק בעליה עצמה . 

 

בעיה עם הזמן

 

הבעיה העמוקה שלי היא עם הזמן. לכן, למרות שהיו הזדמנויות, כפרתי במסלול ההתפתחות לכותבת שיכולתי להיות. מתוך שהבנתי שכל ספר דינו להשכח, כל דמות, מוכשרת ככל שתהיה, דינה להשכח.   מה שכרוך באמונה ומועבר מדור לדור מפני היותו דבק באהבה אחרת, לא אהבת הפרסום והתפוצה וגם לא אהבת התוכחה, אלא אהבת האמת.  אני חשה שהתמונה והמדיה הויזואלית היא שקר חזק מאוד, אנחנו חיים בתקופה מלאה רמאויות שמקורן בחיקוי (המימזיס).  מי שיודע להביט דרכן רואה את האמת מתערטלת.  מישהו העלה תמונות ממילייה בו הייתי מסתובבת לפני עשור, בקושי רב יכולתי להביט, מרוב כאב; כאב על שהסיטואציה בתמונה קפאה ולא תשוב. שתי חברות טובות שלי מצולמות שם, אחת מחייכת ואחת בפנים ממזריות. עם שתיהן אני כבר לא בקשר. משהו רק עכשיו קרה, מצולם ומועלה לאינסטגרם לפייסבוק וכבר הופך לנוסטלגיה. וכל הזכרונות וכל זה…  אני חשה בצורה מאוד מאוד חזקה את השקר בממד הזמן,  מתקשה לקבל את נחיצותו.  ובכל זאת עלי לקבל את הזמני, להשלים עם כך שבעל כורחנו אנחנו באים לעולם ובעל כורחנו אנחנו הולכים ממנו.  ועם כל הקושי בחיים, אני אוהבת אותם והרי חלילה אינני רוצה למות. המחשבה על המוות משתקת, מפחידה ודוחה אותי, את כל מי שמתקרב ולו במחשבה.  לכן, כמו שאמר הרב בשיעור, האדם עם הזמן לומד לאהוב את מי שהוא נועד בעולם זה.  אדם הופך להיות מי שהוא שעה שחדל לבקש להיות מישהו אחר.  השאלה להיות או להיות מכילה בתוכה גם את התשובה: קודם להיות, על מנת שאחרי לא להיות.  ובינתיים מה? לא להשלים עם מי שאני, להשלים את מי שאני. להשלים את הכן, כדי שאחריו אשלים את הלא (להיות).  אני רגישה מדי, לפעמים טפשה באופן לא נתפס אבל לפעמים יש שאני תופסת אמיתות באגרוף והן מורדות מבפנים. אין לי ברירה אלא להמשיך לנשום. האל לא מדבר אתי כפי שלא מדבר עם אף בן תקופתנו (ויש שיאמרו, מעולם לא דיבר). כן נתן לי מעט ניצוצות ורגישות לראיית הנולד, מעט ולא משהו החורג מן הנורמה. עלי לאהוב ולקבל מה שיש, החיים האלו, ההשתוקקות. והרי, מהו האל בלא השתוקקות אליו? או אולי להיפך, מה אנחנו בלא ההשתוקקות לאל?

 

 

פקסל פתאומי

 

עם השנים הבנתי שהייתה פריצה של הסופי
(אני) אל האינסופי (האל), או אולי הפוך? זה סתם משפט חסר משמעות כרגע אבל הכוונה
שנפתח הצהר לאמונה,  פיקסל אני קוראת
לו.  והכל השתנה ובו זמנית הפך מוכר.  זה החל ממקום של הסתר
חזק מאדם אחד שהיה מאוד משמעותי. כשמשלבים את זה בכשרון אמתי לאהוב, כמו שלי, נוצרת סיטואציית
השגה.  אני מאמינה שיש מעבר
לנראה.  כי אם הכל היה סתם במישור האנושי
המוכר מלפני, אם לא הייתה פריצה כזו, הדברים לא היו משתנים באופן שלא לי או לו היה חלק בדבר.  יש שנוי ויש שנוי.

כמובן שעצם העובדה שאני
אדם ותופסת אותו רגש גבוה אומר שהרגש הגבוה השפיל עצמו כדי לבוא אלי.   האמונה היא כמו אהבה בחזקת עשרות אלפים.  אבל אצלי האמונה מגיע דרך הלב, דרך שכלול
האהבה.  אם אצל הרמב"ם השגת האל מגיעה דרך
השכל, אצלי היא מגיעה דרך הלב.  אבל זה לא
לב במובן הפשטני של המילה (להרגיש רגשות ולבכות) כמו שאצל הרמב"ם זה לא שכל
במובן הפשטני (לחשוב מחשבות ולפתור בעיות).  זה שכלול של האיכויות האלה – הפשטה וכו.  אני מאוד מתחברת לרמב"ם כי
אני מזדהה עם הלהיטות העצומה שלו להשיג את השם, להתקרב לשם.  עם הצורך לגשר על הפער של חיים רחוק מהשם, ובו
בזמן להרגיש אותו כל הזמן בכל מבט בכל מצב בכל. אני מבינה את זה נורא,
אני פשוט חווה את זה בנשמה דרך האהבה. אבל כל פעם שהרמב"ם אומר משהו על השכל
ובאינטנסיביות בה הוא מדבר על השכל והתבונה וכמה הוא מאמין בהם כגשושה שמאפשרת להגיע להשגה, כך אני מתרגמת את זה למוכר, למה שלי ניתן ככלי משוכלל – הרגש.  ולכן גישתי למקורות די אינטואטיבית.  בכל פעם שכותבים משהו על בעיה מסובכת כלשהי, שאולי מתיש לדסקסק בה, אני מתרגמת את זה למושגיי שלא מפסיקים לתסוס וללהוט, ואז מוצאת את השמחה לעסוק בבעיה.  בכל פעם שאני לומדת אני קצת חווה אושר.    אבל דבר אחד כואב לי, שבחיפוש
של אנשים מסויימים יש משהו מונגש לאחרים, נתיב דרכו אחרים גם יכולים לחפש , לברר כו.
ואילו בנתיב שלי, עד כה, אני נמצאת בפרטיות מול עצמי בלבד.  ולכן זה עדיין נתיב נחות יותר.  הנתיב הגבוה הוא זה שנגיש גם לאחרים .  אבל כמו שלא יכולתי לבחור להיות על הנתיב הזה, אלא זה הגיע כתוצאה שקשה לי לתפוס עד הסוף, כך שאין מידת נגישותו בשליטתי.  אני כן יכולה לנסות ולשכלל את עצמי כך שבעתיד, כשאהיה אדם שלם וטוב,  אצליח להגיע לאחרים באופן אינטואיטיבי ולשתף במה שעובר בי.  אם ממילא ההשגה אצלי מגיעה מאהבה, רגש שמניח את האחר,  לא יתכן שאדם אחר לא יוכל לקחת חלק בהבנת האלה. אי צריכה לשכלל אותן כך שיהיו נהירים לחלוטין. תורה או תפיסה שלא מונגשת לאחרים היא מטבעה מוגבלת יותר. עלי ללכת נגד עצמי ולהמשיך להשתנות, להפוך לאדם נגיש מטבעו. ואז גם האיכויות שבתוכי ודרכי יהפכו כאלה. 

 

ים האור וים החושך

 

1. 

משהו מיוחד קורה כשאני לומדת את ליקוטי מוהר"ן עם הרב שלי.  משהו שלא קרה לי קודם מעולם, אף פעם בכלל.  חשוב לי להדגיש קודם כל, לא כל היהדות והמקורות זה רבי נחמן. רוב מוחלט של הזמן, כשאני לומדת תורה, מושקע בלימודים אחרים; משנה או רמב"ם או רמח"ל.   ובכל זאת, משהו פלאי קורה בליקוטי מוהר"ן. זה כמו שמישהו עובר לתוך נשמתי ומלטף אותה.  החיים לא קלים: בוסים, עבודה, זוגיות, אנשים, שמועות וחדשות, שאריות של החיים.  והנה, רק אני שומעת את קולו של רבי אומר מילים ראשונות בליקוטי מוהר"ן ונשמתי, הנלחמת באומץ את חיי העולם לצד יתר הנשמות, זוכה לפתע ליתרת חיבה ותשומת לב.  התכנים הם תורניים, זה נכון.  הדיון בליוקטי מוהר"ן הוא דיון עמוק בפסוקים מן התנ"ך,  בשיטתו של הרב נחמן, כך שהתורה נפתחת בסוגיה כללית הנוגעת לפרט, מתפתחת אט אט ועולה אל הכלל בעם ישראל, עוברת כמה הקבלות, מגיעה לשלב הספור של רבי בר בר חנה, ואז ממשיכה לסיכום וסגירה תוך מסקנות חדשות והבנת הפסוק עמו החלה. זה המבנה. אבל מה שמעניין אלה החיים בתוכו, ומה עוברים.  מתוך הדיון, מתוך קולו של רבי ופניו המאירות בשעה שהוא מלמד, ומתוך התכנים וההבנות עצמן (שהן מורכבות ווירטואוזיות בהצגתן) מופיעה דמות נוספת, סמויה, המדברת אלי. עיניי בורקות, אני מתמלאת תשוקה ושפתיי נפרשות לחיוך קל.  זה נעשה באופן בלתי מודע, בלי לשים לב.  זה כמו אדם שרואה את הים תוסס בפני השמש; הוא מנסה לאמוד את סופו, להבין מול מה הוא עומד, אבל לא מצליח.  ואי ההצלחה הזו גורמת ללב להשתובב, לצאת אל אותו הים ולשמוח.  אינסופיות הים מעוררת בלב האדם אושר, כי בכל זאת, למרות שהוא כזה, הוא גם נגיש לו. הוא יכול להכנס פנימה ולגעת בו, ולהיות חלק. לעומת זאת, הלילה מגיש לנו אור כוכבים ,נצח קפוא, שיצא לפני עשרות אלפי שנים ואין מה לעשות בו אלא להביט ולהשתומם. והנה ים האור של הרב נחמן, משקה מי שמתקרב, כי הוא נגיש ושקוף בשוליו הקרובים  והשקיפות היא בטוי למעלת הצניעות של תורתו; והיא הבטוי לגדולתו.   

 

2. 

מילה משהו על הפרשות האחרונות שעלו בתקשורת, התעללות של קבוצת נערים בנערה. בעצם, אני רוצה לומר משהו כללי על עשייה ממושכת של מעשי נבלה באדם אחר, ואני רוצה לחשוב על זה דרך הפוגע/ים.  כשמדובר בקבוצה קל למחוק את הפנים של הנפגע וכך, את האנושיות שבהם.  הפנים הם האנושי. הקבוצה יוצרת מציאות, עם חוקים ותחביר פנימי הכופה עצמו על כל חבריה.  ניואנס שבין אדם לאדם הופך בקבוצה לקבוע.   הפגיעה המתממשת ברבים הופכת לאמת.  ולכן, האיסור במקורות על הלבנת פנים הוא ברבים, ולא ביחיד.  הקבוצה היא שצורבת בקורבן את חווית נחיתותו. יותר מהמעשים עצמם, סבלה של הנשמה  הוא בפגיעה בכבודה.   מה שכל כך עצוב הוא שבשעה שאדם עושה נבלה, הוא לא מרגיש דבר.  אותה אטימות וניתוק היא כמעט מוחלטת, ואפילו סימני הסערה שנעשה עוול, יושתקו על ידי אותה מערכת מניעים.  הרוע זקוק לחשכה, לים חושך שיסתיר בתוכו את המעשה. ובלבו של הים, במה, עליה יעלה המבט המתרגם את הרע לתענוג (וכל מעשה מתמשך מביא עמו עונג).   אדם צריך ללכת נגד עצמו כדי להפסיק לעשות רע.  ובקבוצה, על אחת כמה וכמה, ללכת נגד. פעם, בהיותי סטודנטית, הדרכתי בקיץ תלמידי חטיבה, והייתה ביניהם אחת עולה חדשה מבוכארה. הכל צחקו והתנגחו בה.  עם הזמן, היא למדה אט אט להתחשל ולהגן על עצמה, וגם אנחנו המדריכים השתדלנו לצאת נגד הפוגעים. אבל הדבר היה קשה.  על המחנכים מוטלת אחריות גדולה.   ודבר נוסף,  נערים בנים זקוקים  למחנכים גברים.  הם זקוקים למרות הגברית, הם זקוקים למורה גבר שיורה להם שאסור.  מורה אישה לא תוכל להפנים אצל בנים נורמות של התנהגות מינית. גברים נחוצים כמחנכים במערכת החינוך, זה ניכר וזה חשוב. 

 

גלות

 

מדוע אני נמשכת כל כך לדיעות המנוגדות ?  כמהה אחרי הדרך שלא לקחתי, מנסה ללכת נגד עצמי? חשבתי בשבת האחרונה על זה ואני מאמינה שיש אמת כמוסה במשיכה שלי למנוגד, בתסיסה החיה  כל פעם שאני נפגשת במינוס. עלי ללכת אחרי המנוגד ולדבר דרכו. ולא, כפי שעשיתי עד כה, לתאר אותו בכמה מילים רפות ואז לברוח לעמדותיי ולהתבצר בהן. לא בכך אני רוצה. עלי לכבד את מי שאני, גם אם זה אומר לעמוד במרחק מעצמי. וגם אם זה אומר לעבור סוג של גלות.

 

 

 

    23.09.2007

 

אם יש דבר אחד שמעורר בי אימה עמוקה; אהבה או רגש עז חד צדדי
שמכוון כלפיי, בלי שארגיש חזרה. הג'ינג'י ששלחתי לחו"ל, ניסה לשלוח לי כמה
מכתבים . לכולם עניתי בלאקוניות. קיוויתי מאוד שיבין את הרמז. אבל כמו שקורה תמיד
במקרים האלה, הוא לא שמע או ראה דבר מלבד עשן כמיהותיו . כך שנאלצתי לשלוח לו מייל
אחרון במילים ברורות ככל האפשר. "אני מעדיפה שלא להמשיך את ההיכרות בינינו,
השנה או באופן כללי" כתבתי. כלומר ניקדתי, בין משפטים אחרים שהחמיאו ובטאו
אמונה בכישוריו והערכה למי שהוא כאדם. 
ששווים כמו הבטחות של פוליטיקאי טרום בחירות, בתגובה למכתב שבו פירט את
געגועיו, והציע שנשוחח בטלפון. כמובן מתעלם מכך שאמרתי לו בצורה הכי ברורה לפני שעזב,
שאינני מעוניינת להמשיך את ההתקשרות מעבר לשבועיים הקצובים עד הנסיעה. כי
לא התאהבתי. וכי, לעומת מה שחושב הצד השני, לעולם לא יתאהב אדם באדם שהוא מוותר
עליו. כי בוויתור יש מן הרצח. לוותר על מישהו זה להרוג את מה שיכל להיות .

לעולם לא אתאהב באדם שאני מרפה מידו בלב שלם כל כך. הלב הלא
אוהב, בעצם, שלם כמו הלב האוהב.

 

אבל למה הפחד אם כך?  אם הכול שלם
וברור כל כך, ממה את מפחדת? טעות לחשוב שזה שאינו אוהב פוחד לאהוב. כי אם הייתה
האהבה נובעת ממנו בדרך טבעית, תחושות כמו חרדה, פחד זעם וכאב, לא היו מתרוצצות על
הבמה בתכונה. געגועים, כמיהה, ותשוקה הן בנות הלוויה לאהבה. ברגע שאדם חש חרדה
מפני אדם אחר, הוא לא אוהב אותו . אבל הוא מפחד. ממה ? מהכוח שלו עלי.
מהמניפולטיביות של הרגש, מסדק בשריון הנחרץ של אי אהבתי אותו. והוא נחרץ. והוא
אמת. כי לולא אמת איך יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו מחר ומחרתיים ויום אחרי
מחרתיים? אבל לא רק שאני מדמיינת (גם אם היו שלושה ימים, לא יותר ולא פחות, לאחר
שעזב, שחשתי מחנק בגרון ואולי איזו דמעה סוררת של מחאה פנתה אנה ואנה על לחיי),
אני גם חשה תחושה קטנה של השלמה. השלמה עם לכתו, עם הריגתי את מה שיכל להיות.

השלמה שקטה, ועכשיו , אחרי חודש, גם מנחמת. כן, אין כמעט דמיון בין
הגיהינום שעובר האוהב לזה שעובר הלא אוהב. למרות שזה וגם זה סובלים. סובלים היטב. להתיר
את הצמח המטפס הזה, ענף אחרי ענף. בלי לפגוע בו יותר מדי. לא כל כך מתוך איזה טוב
לב, אלא כי מהומות רק גוררות עוד מהומות. וככל שהדברים נגמרים במתינות, בצדק, בדרך
נכונה והוגנת כלפי שני הצדדים, כך הם נגמרים נחרץ ושקט יותר.

ואני, בכל האמור בו, אינני רוצה לשמוע לא עליו ולא על רגשותיו ולא געגועיו
שכרגע מעבירים בי רק אי נוחות אחת גדולה ולא חתיכת רגש יותר, קצת זעם, וגם כמה
עצוב אבל כמה נכון, גם בוז. כן, בוז אני חשה אליו. ואיך לא אבוז לאדם שהרגע הרגתי?
ולא מדובר במי שהוא כלפי חבריו וידידיו כמובן אליו אין לי בוז כלל אלא הערכה וחיבה
כפי ששטחתי במכתב המגעגע הזה.

מדובר בפרסונה ההיא, שהייתה מועמדת להיות הדבר הכי קרוב  , בן זוג. אוהב. רע. חבר הכי טוב. איזה
"למה לי כל זה" קטן. ועל זה, רק גיחוך ובוז מר יש לי. ובעיקר , אל תתקרב
אלי , כי תיכף אירק בפניך. אל תתקרב אל הלב שלי, ואל תתקרב אל הגוף שלי ואל תתקרב
אל הזיכרונות שלי ואל הרגשות שלי. פשוט הנח לי, ותזיז את עצמך מהפאקינג חיים
שלי.  ואת זה כמובן לא אמרתי. כי אני לא רעה.
רק דרוכה.  אבל בנקודה העדינה הזו, בו אדם
אחד מתחיל לטפס על ההר הבלתי אפשרי הזה שנקרא "אהבה", בעוד השני מביט בו
באי נוחות הולכת וגוברת, בנקודה העדינה הזו יש אלימות שלא תתואר. ומכאן כל הכאב. הכאב
לא מגיע יש מאין . הוא מגיע מאנשהו. הוא מגיע מהבוז הדקיק הזה, שמלווה לרצח
שנקרא  "אני לא אוהבת אותך. צא לי
מהחיים. וצא מהם עכשיו". ואם אתה בנאדם, אתה מוביל החוצה את הבאנדיט , החוצה
מהבמה שנקראת החיים שלך, בלי לעשות מהומות ובלי לעורר סקנדלים ובלי שאף אחד יקפוץ
מאף מגדל או יענה את עצמו ימים על חודשים על שנים. פשוט החוצה. בלי אף פעם אף פעם
אפשרות לחזור חזרה.  

 

 

ומה חוץ מזה קורה עם my so called חיי אהבתי?
כלום . אני בחופשה , קוראת ברעב מטורף. כל השנה לא נגעתי בספר ועכשיו אני בבולמוס
סושי וספרים. קניתי היום את ההארי פוטר השביעי בהתרגשות אדירה. ואני קוראת את
אטמאטוב, וג'ין אוסטן, וסיימתי סוף סוף את הפרק על מרקסיזם בפופר שהתחלתי עוד לפני
שנה. ספר כל כך קולח, וכל כך ברור . הרעיונות ברורים, מנוסחים בפשטות, שום דבר לא
מטושטש. כך צריכה להיכתב פילוסופיה וספרות עיון. ורוצה גם לקרוא משהו של יהושוע
קנז. ואולי הספר הורוד של קירקגור שהביאו לי ליומולדת עוד לפני שנתיים ויושב על
המדף. וגם סרטים . חידשנו מנוי לספריית דיוידי . בינתיים לקחתי רק את סרטי הארי
פוטר,אבל הסרטים לא משו בכלל. טוב זה לא שלא ידעתי.

ככל שעובר הזמן כך קטן הרצון שלי לעשות ולו מאמץ מינימלי להכיר מישהו. אני
פשוט עייפה למעלה מכל אפשרות סבירה. אין לי כוח להרגיש ואין לי כוח לא להרגיש. אני
מעדיפה לקרוא. ואני מאוהבת בספרות פנטזיה. תמיד אהבתי. ככה אני, נשמה של ילדה. אם
יש משהו שנוגע אצלי במקום הכי עמוק, זו ספרות פנטסטית לילדים ובני הנעורים. כנראה
שהליבה שלי, נשארה שם. לא רוצה לשמוע על מין ומוות ואהבה. וכל ספרות למבוגרים רוויה
עד גועל בכל אלה. מוות מין אהבה ושררה.  הבעיה היחידה עם עייפות ארוכת הטווח הזו היא
שברור לי שאני מאוד רוצה משפחה, משפחה קלאסית. אבא אמא ילד ילדה. וצב. אני רוצה
משפחה בגיל צעיר, משפחה צעירה. כזו עם בית צנוע שעם השנים מתמלא בזכות עבודה
משותפת. וזיכרונות של טיפוס אטי ועיקש למעלה. כי ככה בונים אחווה אמיתית שהיא
הבסיס לכל.

אבל לא לנצח אהיה בת 23. ואני לא עיוורת . ככל שנוקפות השנים זה הופך ונעשה
קשה. בעיקר כי האדם באמת עץ השדה. וכמוהו הוא מתעטף בקליפות . ושואף למעלה.  הרצון לאהבה, , נשאר בעינו. חד, עמוק, נצחי.
הכוחות להפוך את הרצון הזה לחיים, הכוחות האלה הולכים וכלים. וכל אכזבה, רק
מפריעה. ומחלישה. לכן אני מנסה לשמור על עצמי נקייה, בלי זיכרונות מיותרים, ענפים
כבדים.

 

אולי השיטה של המסורתיים לא כל כך גרועה אני חושבת. שידוך מושכל בגיל צעיר.
לאהוב עד מוות. אצלם יש מובן אחר למה שאצלנו מתפרש כאיזו אהבה גדולה מהחיים. בדיוק
להפך. האהבה היא בחיים, ולכן היא עד המוות. איך אפשר לאהוב עד מוות בלי לאהוב
בחיים? ובחיים זה אומר שנה ושבע שנים ושבע עשרה שנים ועוד.

 

אחזור להארי פוטר השביעי. איזה יופי של ספרות. אולי אכתוב על זה בפירוט.
כמה זה גדול. ספרות ילדים זה דבר מופלא. אני רוצה לקרוא שוב את הנסיך הקטן , מארק
טווין. וכל אלה מהילדות.

 

ורציתי לברמן איפשהו,  אבל אין כ"כ
זמן וגם מצחיק העניין. ובכל זאת,  ב-to do list  שלי לשנים הקרובות.

 

אה כן, וקבלתי בקורס ההיפר קשה על – 97  🙂  
והממוצע הכללי היה ממש נמוך (לא במפתיע). 
למה על אנשים שטובים במספרים נגזר להיות גרועים עם בני אדם? 

אני מרגישה כמו הכלאה של הרמיוני גריינג'ר והגיבור של המקרה המוזר של הכלב
בשעת לילה.  אולי אני צריכה להודות למתרגל באופן אישי. לשלוח לו מייל עם סמיילי או משהו
מעין זה. אהמ אהמ.

 

הערה על דור המימזיס

 

 ראיתי הרצאה של אורי זוהר בפני סטודנטים בסם שפיגל, שהועלתה ליוטיוב באוקטובר 2011.  זה נורא נורא מעניין,  אבל יש כמה כמה נקודות שאני חולקת עליהן מאוד ביחס לזוהר.  הוא כמובן חרדי,  בן דור אחר לגמרי, אשכנזי. ואילו אני מסורתית, חצי ספרדייה במוצא ובוחרת ללכת לפי נוסח זה.  נוטה לדרך האמצע, הרב שלי דתי לאומי ושואף לאחדות ולא להבדלות. בזוהר יש נטייה טבעית אל הקצוני , אבל הוא גאון, והגאונות הזו מתעצמת ביתר שאת כשהוא מדבר על אמנות.  יש נקודה בהרצאה בה הא מתאר את תמונת החמניות של הצייר ואן גוך ושואל, מה יש בה?  והוא משיב, שאגה. שאגה שואן גוך קלט והעביר דרך החמניה.  זוהר מוסיף, בהמשך לדברי אריסטו, שהדרמה או האמנות מציעה קתרזיס – זיכוך רגשי.  וזה נכון מאוד, אבל האמנות גם עושה מימזיס (חיקוי). והדור שלנו הוא דור החיקוי יותר מדור התקרזיס. אנחנו דור השכפול, דור בו החוש הויזואלי מתגבר מאוד מאוד על חשבון חושים אחרים, ואילו הרגש שנוצר הוא מוגבל.  האמנות מציעה חקוי, ודרך החקוי יש אפשרת לבירור עמוק מאוד.  הקתרזיס הוא אולי הפואנטה של הדראמה ע" אריסטו, כן,  ובכך זוהר צודק שכאשר לומדים את המקורות הדרמה שהאמנות מחוללת נדמית כמשהו קליפתי, זמני ואולי גם ריק (להוציא אותו אפקט מקומי שיצרה בלב הצופה).  אבל, אני מוסיפה, החקוי שהאמנות יוצרת, גם מאפשר ופותח פתח גדול מאוד בפני הצופה.  אמת, בתקופת ואן גוך האמנות חקתה את החיים, אבל החיים היום מנסים לחקות את האמנות. אם לא לחקות, אז להתקרב לאמנות. כמובן שהמילה כבדה מדי ומה שהיום רוצים זה להתפרסם, להתקרב למסך.  ואילו האמנות היום כל כולה מחקה את האמנות של פעם דרך ה"רטרו" או "פסטיש".  ובכך מושג אפקט שיוצר באופן ססטמטי גם התקרבות לערכי אמת שהם לא ישירים אלא נסתרים.  אני סבורה שהאפקט המימטי של האמנות בזמננו יוצרת בירור של אמונה.  מתנצלת, דבריי יצאו מעורפלים. 

 

(המשך יבוא)

 

   ראיתי מאמר של מישהי שכתבה על בעיית הדיסקלקוליה שלה. משמע, היא לא מסוגלת לתפוס היטב ידיעות שמערבות כמויות ומספרים.  אם היו מראים לי את הרשימה הזו בעבר הייתי חשה דוק של התנשאות. כיום, משהחכמתי, זה נראה לגיטימי שאדם נולד עם אי אילו מגבלות, בין היתר מגבלת מספרים.  יצא לי לקרוא דברים של אותה בחורה בעבר, היא מאוד אינטליגנטית ומעניינת. אני לא חושבת שחוסר הגישה שלה למספרים משנה משהו מהותי ביכולתה לתרום ידע לאחרים (שדווקא יש להם גישה למספרים).  צריך להתחשב במקרי קצה, בהחלט.  אני קבלתי נטייה נחמדה למספרים. וזה הגיע, כמו כל דבר חיובי בחיי, בהפתעה גמורה.  רק בדיעבד אני מבינה שהעובדה שאבי מדען הייתה קשורה גנטית לעניין. כילדה קטנה הייתי באמת חכמה ומוצלחת בחשבון (כך קראו לזה בכתות הנמוכות), אך עד מהרה אבדתי עניין בבית הספר. רק בגיל 12 קרה איזה קסם לא ברור; פתאום וללא כל הכנה, החומר במתמטיקה נהיה לי בהיר לחלוטין, וכל עניין כמותי או מדעי הפך גם קל וגם מעניין בו זמנית.  כתוצאה מהרמת המסך הזו, המוטיבציה שלי התגברה.  התחלתי לבלות ולהקדיש את רוב זמני לנושאים האלה. הייתי גם מוצלחת במקצועות ההומאניים, במיוחד הסטוריה ולשון, ואפילו תנ"ך וספרות (כל המורות שהיו לי לספרות שנאו אותי באופן ססטמטי). בסופו של דבר, משום מה, היו לי ציונים גבוהים גם בהם. אבל המקצועות המדעיים הם שפיתו במיוחד והם אלה שהחשבתי.  עדיין, תנאי מקדים להשקעה ולהתמסרות הוא שלא יהיה מדובר בקשר חד צדדי, שתהיה סוג של הדדיות. שהמקצוע יפתח בפני התלמיד באופן מעט "קסום".  כן, יש הדדיות גם בתקשורת עם ידע. אמנם לא כמו עם אדם, אבל עדיין. לבסוף סיימתי את הבגרות שלי במתמטיקה בגיל צעיר יחסית (אבל לא הרבה מדי).  ובכל זאת, כשהגעתי לאונ' קבלתי פרופרציות אמיתיות על הכשרון שלי ביחס לאחרים, גדולים באמת, והדבר ציער אותי.  וכאן גם נכנס ההבדל בין יחס של אדם לידע ובין יחס של אדם לאדם.

 יחס של אדם לאדם לעולם לא ניתן יהיה לכמתו באופן פשוט כמו היחס של אדם לידע.  ניתן לכמת בפשטות מעוררת תדהמה כשרון מתמטי; עד כמה המתמטיקה "אוהבת מישהו".  זה דבר כל כך פשוט, שמתברר בלא יותר משבועות מספר של לימוד.  לעומת זאת באינטרקציה עם חומר הומאני, גם מדובר באינטרקציה של אדם עם ידע אבל ידע שמערב דיבור וסובייקט, ויש במקצועות ההומאניים יותר מקום ויותר מורכבות גם בהערכת הכישרון.  הדואליות הזו או הרכות הזו בנושא ההערכה, יוצרת שני תהליכים: מחד, ביחס לתשקיף הכמותי, היא מציירת את המקצועות ההומאניים כקלים וניתנים למניפולציה (הרי כל אחד יכול לומר משהו חכם בהם). מאידך, היא למעשה מציבה את התחום מעל למקצועות הריאליים בדיוק בגלל אותה תכונה – כל אחד יוכל להוסיף משהו בהם, חוכמה.  רק בגיל 25, כשהתחלתי להתוודע למקורות, עמדתי במלואו על גדולתו של הדיבור, וממנו גדולתם של המקצועות ההומאניים שנסמכים על הדיבור ועל ידע המערב דיעות, רצון ואישיות. כפי שכתבתי כאן, גם היום אני סבורה שהדיבור והכתב עולים על הנוסחה בכל מדד אפשרי.  אבל רק אם יש מאחוריהם התכוונות מוסרית כלשהי, ולא רק רהב שמבטא פירוטכניקה ומניפולציה. אם יש הדדיות ואינטרקטיביות בין הדיבור למדבר ובין המדבר לשומע, שיכול להפוך אח"כ למדבר בעצמו. אז המצב הזה הוא עמוק ומתפרש למקומות יותר מעניינים מהמשוואה, אשר כל כולה ידע מעורטל ואובייקטיבי.  וכאלה הן גם ההשגות שהמדע והטכנולוגיה יכולים להן.