כפירה ותפירה

 

מה ראיית העולם שלי?   "רוח אחד לכל" כמו שאמר קהלת. אחרי כן, אם האל (המילה הזו שאנחנו אומרים) יצר הכל, אם האל יצר מתוך שפע של אהבה לא נתפסת בחלל הפנוי,  הוא אוהב ויצר לא רק את קבוצת האנשים הקטנה שמאמינה ועובדת אותו.  הוא יצר הכל,  מי שלא מאמין ולא חושב אפילו שהפולחן הדתי שייך אליו,  הוא יצר סלעי ענק שנתכים זה בזה מליוני שנים בכוכב לכת במערכת שמש שעדיין לא למדנו על קיומם.  הוא יצר את האקראיות שאיננו יכולים להבין עקרונית מתוך מערכות המדע שפתחנו, הרעש במערכות החשמליות שהמהנדסים מנסים, מהולדת מדע החשמל, למצע ולבטל ולשלוט בו.  הוא עשה הכל ולכן ראוי וצריך לנסות לא להשיגו לא רק בדרכים המואורות,  דרך מאמיניו. אלא גם דרך האדישות ודרך האקראיות. 

אחד הוידאוים היפים שביים וניה הימן, כנראה האמן המשמעותי בדור הזה, דור ילידי ה-80,90, נקרא ביוטיוב  The Crazy Watering Can.   אני רוצה להבהיר (לעצמי בעיקר) איך זה מחבר אותי לאמונה דווקא, ואפילו מתחבר ל"מורה נבוכים" של הרמב"ם. אותו רמב"ם שנתפס פעמים רבות כהוגה  המשמעותי הראשון ש'נחלץ מאשליית הדת'.   אם כן,  מה הוידאו אומר? קודם כל, ברקע נשמע :  I think you're crazy…possibly.  במעשה האמונה ובנסיון המערכתי חברתי לתרגמו לדת,  ישנה גם הליכה כנגד. המחשבה האמונית עומדת כגשושה זרה, שאין ממש להבין מאיפה היא באה ואי אפשר להסביר במלואו.   בניגוד למה שנאמר בשיר,  יש לה מערכת הגיון פנימית קונסיסטנטית סדורה מאוד, המבוססת על חוויה חברתית ולא יחידנית. להטרף פרושו ללכת לאיבוד.  בדת יש דרך דו סטרית ממצבים אקסטטיים, תוך שמוש במה שהם מאפשרים לנפש כדי להגביר את החיים. ואילו הטירוף הוא דרך חד סטרית המובילה לפחיתות החיים. 

כוכב הסרט הוא משפך השקייה לעציצים, בגוון כתום בוהק, בעל צורה מזמינה.  בבית כנסת ירושלמי אנשים מתפללים ושרים, מחכים לפתיחת ארון הקודש (שהוא בעצמו חקוי לארון הקודש בבית המקדש). מגיע הרגע המיוחל והדלתות נפתחות, אור מתפשט בחלל ומשפך ההשקייה מתריס אליהם כמו שאגה.  הכל מרכינים את הראש ומתפללים בהתרגשות.  אבל אני לא רואה בסצינה הזו כפירה בכלל!  להיפך, הוידאו אומר, ספר התורה העטוף זה חפץ. אתם יכולתם להחליף אותו במשפך השקייה כתום, עדיין הייתם גועים בהתרגשות בתפילות שלכם?  והקהל המתפלל אומר, כן.  למה ? המעבר הזה בין המשפך או הספר העטוף, לבין השם אליו מופנית תשומת הלב, המעבר הזה מתברר באמונה, שמוצאת בטוי מעשי בתפילה. ומטרת התפילה?   לחלוק בחברה את הרגע הכי אינטימי שלך כשאתה רוצה וצריך (וגם כשלא הכי בא לך) לדבר עם השם, עם מילה שאף אחד לא מבין עד הסוף,  ואתה מלביש את אי ידיעתך בחפצי קדושה שמייצגים אופנים שונים של החיים: ספר תורה, המקודש מתוקף האותיות שבו.  לשים שם משפך?  שימו שם משפך. זה לא ישנה את האהבה והרגש שהמתפלל רוצה לחלוק עם מילה שהוא לא מבין את פשרה.  הדבר היחיד שכן משמעותי במעבר, הוא שבמספר תורה יש אותיות ולהן יש משמעויות שבחפץ אילם אין.  ספר תורה שמוכנס לארון בבית כנסת לא מיוצר מתוך שכפול, אלא נעשה במיוחד.  אבל מעל לכל אילו האותיות.   אז מה אומר הרמב"ם בעניין? בכרך א', תוקף הרמב"ם את השפה.  כלומר, מברר אותה.  בתהליך ססטמטי עדין הוא מסלק או מברר את חשיבותן של המילים המשמשות את האמונה, כך שנבין שהן רק מילים. שהן לא קדושות.  אין מילה או חפץ (גם לא ספר תורה!) קדושים מעצמם אלא יש מקור אחד ויחיד לקדושה. מקור, אותו אי אפשר להבין או לדבר או להחפיץ עד הסוף.   יש דווקא נטייה אנושית ברורה לקדש חפצים, אבל אז זה נקרא עבודת אילילים.  בדור שלנו זה כבר לא קיים. 

 

 
                       
            

 

דבר נוסף מעניין שהוידאו מעלה זה מה ערכו של חפץ קדושה בעידן השכפול?  ובמיוחד בעידן המדפסות התלת ממדיות, מה ערכה של מזוזה ?  אלו שאלות מרתקות שההלכה מתייחסת וודאי עתידה ביתר שאת להתייחס אליהן.   כדאי לשים לב שוב לנושא של השפה, שביהדות האותיות הן שמקדשות את החפץ. והשפה היא אותו מוצג שכאשר קוראים אותו מבינים, כי אין ערך בדיו הנדפס בספר. הערך נמצא במה שהשפה מבטאת. דווקא תקופתנו, שבה הרבה משמושי השפה עברו להצגה דיגיטלית, הרעיון הזה מתעצם: הרי הפקסל הספציפי שהציג אות זו או אחרת מתחלף כל הזמן. אם כן, וודאי שאי אפשר לקעקע את המשמעות בבטוי פיזי מסויים.  גם חלק זה בוידאו עומד עם הלך המחשבה  של הרמב"ם במורה נבוכים.   הוידאו מסתיים בזעם, בקבוצת פושעים שמשתמשים בסמלי האמונה כדי לעשות מה שהם רוצים.  אבל זו לא כפירה אלא מציאת. אדם רשאי בכל שלב בחייו, יהיה דתי או חילוני, לעשות כפי שיראה לנכון.  הנסיון לקעקע את בחירתו של האדם, להפחית את החיים, היא הכפירה האמיתית היחידה שאני מכירה.  הרמב"ם מדבר על זה בחלק ב' של המורה נבוכים כאשר הוא דן בנבואה. ומהי הנבואה או לא הבטוי לזעם האולטימטיבי?   ניסיתי לתפור פה בקצות האצבעות שלושה עניינים לא קשורים בדברים הקשורים לדת, וידאו ביוטיוב ומורה נבוכים. רק הזמן יברר אם הם אמינים. כנראה, המשך יבוא

 

3 מחשבות על “כפירה ותפירה

  1. אבל במי אנחנו מאמינים כשאנחנו מאמינים באלוהים ?
    בטח לא בו, אנחנו לא מכירים ולא יכולים להכיר אותו. הרמב"ם דייק.
    גם לא בנו, אחרת למה שלא פשוט נגיד שאנחנו מאמינים בנו.
    אז במי ?
    נראה לי שבעיקר אנחנו מצהירים על חוסר האמונה שלנו בעצמנו על ידי הפניית האמונה למשהו, כלשהו, קלוש שהוא. 
    זה עצוב בעיני. זה מקומם בעיני. זה עלוב בעיני.

    אהבתי

    •  מה שצריך לשנות באמת זה אם האל מדבר או דיבר או התערב בעולמו.  כשלעצמו, לא רק שהוא מעל למושגי הקיימות שלנו, אלא שאין זו השאלה הנכונה. כי אם הוא אדיש זוהי שאלה ריקה. אולי אפשר לראות בכתבי הקודש ובמקורות, ובתשוקה של האדם לאל, עדות לאותה התערבות. אולי אפשר להסתכל פנימה ומתוך הצורך לפרוץ החוצה ולהבין שלפעול במישור שכולו אנושי זה לא נכון מבחינה מוסרית. כי, כמו שאמרת יפה, זה עצוב ומקומם.  אבל לכנות את התשוקה של האדם לדיאלוג עם האם מקומם?  זה התאכזרות שרק אתאיזם יכול ליצור. 

      אהבתי

      • אין ספק, האתאיזם הוא אכן אכזרי. את צודקת לחלוטין בזה.
        אבל האם זה הופך אותו למוטעה ? 
        אולי די לנו להסתפק באלוהים כאמצעי ספרותי. תני לאדם, בזמן יאוש גדול או שמחה, לדבר אל "אלוהים" במקום אל עצמו.
        אולי זה מספיק. למה ממש להאמין בקיומו ?
        אני לא מבין את זה. את מבינה את זה ? באמת ?
        אם כן, תעזרי לי להבין.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s