ראיתי מאמר של מישהי שכתבה על בעיית הדיסקלקוליה שלה. משמע, היא לא מסוגלת לתפוס היטב ידיעות שמערבות כמויות ומספרים.  אם היו מראים לי את הרשימה הזו בעבר הייתי חשה דוק של התנשאות. כיום, משהחכמתי, זה נראה לגיטימי שאדם נולד עם אי אילו מגבלות, בין היתר מגבלת מספרים.  יצא לי לקרוא דברים של אותה בחורה בעבר, היא מאוד אינטליגנטית ומעניינת. אני לא חושבת שחוסר הגישה שלה למספרים משנה משהו מהותי ביכולתה לתרום ידע לאחרים (שדווקא יש להם גישה למספרים).  צריך להתחשב במקרי קצה, בהחלט.  אני קבלתי נטייה נחמדה למספרים. וזה הגיע, כמו כל דבר חיובי בחיי, בהפתעה גמורה.  רק בדיעבד אני מבינה שהעובדה שאבי מדען הייתה קשורה גנטית לעניין. כילדה קטנה הייתי באמת חכמה ומוצלחת בחשבון (כך קראו לזה בכתות הנמוכות), אך עד מהרה אבדתי עניין בבית הספר. רק בגיל 12 קרה איזה קסם לא ברור; פתאום וללא כל הכנה, החומר במתמטיקה נהיה לי בהיר לחלוטין, וכל עניין כמותי או מדעי הפך גם קל וגם מעניין בו זמנית.  כתוצאה מהרמת המסך הזו, המוטיבציה שלי התגברה.  התחלתי לבלות ולהקדיש את רוב זמני לנושאים האלה. הייתי גם מוצלחת במקצועות ההומאניים, במיוחד הסטוריה ולשון, ואפילו תנ"ך וספרות (כל המורות שהיו לי לספרות שנאו אותי באופן ססטמטי). בסופו של דבר, משום מה, היו לי ציונים גבוהים גם בהם. אבל המקצועות המדעיים הם שפיתו במיוחד והם אלה שהחשבתי.  עדיין, תנאי מקדים להשקעה ולהתמסרות הוא שלא יהיה מדובר בקשר חד צדדי, שתהיה סוג של הדדיות. שהמקצוע יפתח בפני התלמיד באופן מעט "קסום".  כן, יש הדדיות גם בתקשורת עם ידע. אמנם לא כמו עם אדם, אבל עדיין. לבסוף סיימתי את הבגרות שלי במתמטיקה בגיל צעיר יחסית (אבל לא הרבה מדי).  ובכל זאת, כשהגעתי לאונ' קבלתי פרופרציות אמיתיות על הכשרון שלי ביחס לאחרים, גדולים באמת, והדבר ציער אותי.  וכאן גם נכנס ההבדל בין יחס של אדם לידע ובין יחס של אדם לאדם.

 יחס של אדם לאדם לעולם לא ניתן יהיה לכמתו באופן פשוט כמו היחס של אדם לידע.  ניתן לכמת בפשטות מעוררת תדהמה כשרון מתמטי; עד כמה המתמטיקה "אוהבת מישהו".  זה דבר כל כך פשוט, שמתברר בלא יותר משבועות מספר של לימוד.  לעומת זאת באינטרקציה עם חומר הומאני, גם מדובר באינטרקציה של אדם עם ידע אבל ידע שמערב דיבור וסובייקט, ויש במקצועות ההומאניים יותר מקום ויותר מורכבות גם בהערכת הכישרון.  הדואליות הזו או הרכות הזו בנושא ההערכה, יוצרת שני תהליכים: מחד, ביחס לתשקיף הכמותי, היא מציירת את המקצועות ההומאניים כקלים וניתנים למניפולציה (הרי כל אחד יכול לומר משהו חכם בהם). מאידך, היא למעשה מציבה את התחום מעל למקצועות הריאליים בדיוק בגלל אותה תכונה – כל אחד יוכל להוסיף משהו בהם, חוכמה.  רק בגיל 25, כשהתחלתי להתוודע למקורות, עמדתי במלואו על גדולתו של הדיבור, וממנו גדולתם של המקצועות ההומאניים שנסמכים על הדיבור ועל ידע המערב דיעות, רצון ואישיות. כפי שכתבתי כאן, גם היום אני סבורה שהדיבור והכתב עולים על הנוסחה בכל מדד אפשרי.  אבל רק אם יש מאחוריהם התכוונות מוסרית כלשהי, ולא רק רהב שמבטא פירוטכניקה ומניפולציה. אם יש הדדיות ואינטרקטיביות בין הדיבור למדבר ובין המדבר לשומע, שיכול להפוך אח"כ למדבר בעצמו. אז המצב הזה הוא עמוק ומתפרש למקומות יותר מעניינים מהמשוואה, אשר כל כולה ידע מעורטל ואובייקטיבי.  וכאלה הן גם ההשגות שהמדע והטכנולוגיה יכולים להן.   

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s