23.09.2007

 

אם יש דבר אחד שמעורר בי אימה עמוקה; אהבה או רגש עז חד צדדי
שמכוון כלפיי, בלי שארגיש חזרה. הג'ינג'י ששלחתי לחו"ל, ניסה לשלוח לי כמה
מכתבים . לכולם עניתי בלאקוניות. קיוויתי מאוד שיבין את הרמז. אבל כמו שקורה תמיד
במקרים האלה, הוא לא שמע או ראה דבר מלבד עשן כמיהותיו . כך שנאלצתי לשלוח לו מייל
אחרון במילים ברורות ככל האפשר. "אני מעדיפה שלא להמשיך את ההיכרות בינינו,
השנה או באופן כללי" כתבתי. כלומר ניקדתי, בין משפטים אחרים שהחמיאו ובטאו
אמונה בכישוריו והערכה למי שהוא כאדם. 
ששווים כמו הבטחות של פוליטיקאי טרום בחירות, בתגובה למכתב שבו פירט את
געגועיו, והציע שנשוחח בטלפון. כמובן מתעלם מכך שאמרתי לו בצורה הכי ברורה לפני שעזב,
שאינני מעוניינת להמשיך את ההתקשרות מעבר לשבועיים הקצובים עד הנסיעה. כי
לא התאהבתי. וכי, לעומת מה שחושב הצד השני, לעולם לא יתאהב אדם באדם שהוא מוותר
עליו. כי בוויתור יש מן הרצח. לוותר על מישהו זה להרוג את מה שיכל להיות .

לעולם לא אתאהב באדם שאני מרפה מידו בלב שלם כל כך. הלב הלא
אוהב, בעצם, שלם כמו הלב האוהב.

 

אבל למה הפחד אם כך?  אם הכול שלם
וברור כל כך, ממה את מפחדת? טעות לחשוב שזה שאינו אוהב פוחד לאהוב. כי אם הייתה
האהבה נובעת ממנו בדרך טבעית, תחושות כמו חרדה, פחד זעם וכאב, לא היו מתרוצצות על
הבמה בתכונה. געגועים, כמיהה, ותשוקה הן בנות הלוויה לאהבה. ברגע שאדם חש חרדה
מפני אדם אחר, הוא לא אוהב אותו . אבל הוא מפחד. ממה ? מהכוח שלו עלי.
מהמניפולטיביות של הרגש, מסדק בשריון הנחרץ של אי אהבתי אותו. והוא נחרץ. והוא
אמת. כי לולא אמת איך יכולתי לדמיין את עצמי בלעדיו מחר ומחרתיים ויום אחרי
מחרתיים? אבל לא רק שאני מדמיינת (גם אם היו שלושה ימים, לא יותר ולא פחות, לאחר
שעזב, שחשתי מחנק בגרון ואולי איזו דמעה סוררת של מחאה פנתה אנה ואנה על לחיי),
אני גם חשה תחושה קטנה של השלמה. השלמה עם לכתו, עם הריגתי את מה שיכל להיות.

השלמה שקטה, ועכשיו , אחרי חודש, גם מנחמת. כן, אין כמעט דמיון בין
הגיהינום שעובר האוהב לזה שעובר הלא אוהב. למרות שזה וגם זה סובלים. סובלים היטב. להתיר
את הצמח המטפס הזה, ענף אחרי ענף. בלי לפגוע בו יותר מדי. לא כל כך מתוך איזה טוב
לב, אלא כי מהומות רק גוררות עוד מהומות. וככל שהדברים נגמרים במתינות, בצדק, בדרך
נכונה והוגנת כלפי שני הצדדים, כך הם נגמרים נחרץ ושקט יותר.

ואני, בכל האמור בו, אינני רוצה לשמוע לא עליו ולא על רגשותיו ולא געגועיו
שכרגע מעבירים בי רק אי נוחות אחת גדולה ולא חתיכת רגש יותר, קצת זעם, וגם כמה
עצוב אבל כמה נכון, גם בוז. כן, בוז אני חשה אליו. ואיך לא אבוז לאדם שהרגע הרגתי?
ולא מדובר במי שהוא כלפי חבריו וידידיו כמובן אליו אין לי בוז כלל אלא הערכה וחיבה
כפי ששטחתי במכתב המגעגע הזה.

מדובר בפרסונה ההיא, שהייתה מועמדת להיות הדבר הכי קרוב  , בן זוג. אוהב. רע. חבר הכי טוב. איזה
"למה לי כל זה" קטן. ועל זה, רק גיחוך ובוז מר יש לי. ובעיקר , אל תתקרב
אלי , כי תיכף אירק בפניך. אל תתקרב אל הלב שלי, ואל תתקרב אל הגוף שלי ואל תתקרב
אל הזיכרונות שלי ואל הרגשות שלי. פשוט הנח לי, ותזיז את עצמך מהפאקינג חיים
שלי.  ואת זה כמובן לא אמרתי. כי אני לא רעה.
רק דרוכה.  אבל בנקודה העדינה הזו, בו אדם
אחד מתחיל לטפס על ההר הבלתי אפשרי הזה שנקרא "אהבה", בעוד השני מביט בו
באי נוחות הולכת וגוברת, בנקודה העדינה הזו יש אלימות שלא תתואר. ומכאן כל הכאב. הכאב
לא מגיע יש מאין . הוא מגיע מאנשהו. הוא מגיע מהבוז הדקיק הזה, שמלווה לרצח
שנקרא  "אני לא אוהבת אותך. צא לי
מהחיים. וצא מהם עכשיו". ואם אתה בנאדם, אתה מוביל החוצה את הבאנדיט , החוצה
מהבמה שנקראת החיים שלך, בלי לעשות מהומות ובלי לעורר סקנדלים ובלי שאף אחד יקפוץ
מאף מגדל או יענה את עצמו ימים על חודשים על שנים. פשוט החוצה. בלי אף פעם אף פעם
אפשרות לחזור חזרה.  

 

 

ומה חוץ מזה קורה עם my so called חיי אהבתי?
כלום . אני בחופשה , קוראת ברעב מטורף. כל השנה לא נגעתי בספר ועכשיו אני בבולמוס
סושי וספרים. קניתי היום את ההארי פוטר השביעי בהתרגשות אדירה. ואני קוראת את
אטמאטוב, וג'ין אוסטן, וסיימתי סוף סוף את הפרק על מרקסיזם בפופר שהתחלתי עוד לפני
שנה. ספר כל כך קולח, וכל כך ברור . הרעיונות ברורים, מנוסחים בפשטות, שום דבר לא
מטושטש. כך צריכה להיכתב פילוסופיה וספרות עיון. ורוצה גם לקרוא משהו של יהושוע
קנז. ואולי הספר הורוד של קירקגור שהביאו לי ליומולדת עוד לפני שנתיים ויושב על
המדף. וגם סרטים . חידשנו מנוי לספריית דיוידי . בינתיים לקחתי רק את סרטי הארי
פוטר,אבל הסרטים לא משו בכלל. טוב זה לא שלא ידעתי.

ככל שעובר הזמן כך קטן הרצון שלי לעשות ולו מאמץ מינימלי להכיר מישהו. אני
פשוט עייפה למעלה מכל אפשרות סבירה. אין לי כוח להרגיש ואין לי כוח לא להרגיש. אני
מעדיפה לקרוא. ואני מאוהבת בספרות פנטזיה. תמיד אהבתי. ככה אני, נשמה של ילדה. אם
יש משהו שנוגע אצלי במקום הכי עמוק, זו ספרות פנטסטית לילדים ובני הנעורים. כנראה
שהליבה שלי, נשארה שם. לא רוצה לשמוע על מין ומוות ואהבה. וכל ספרות למבוגרים רוויה
עד גועל בכל אלה. מוות מין אהבה ושררה.  הבעיה היחידה עם עייפות ארוכת הטווח הזו היא
שברור לי שאני מאוד רוצה משפחה, משפחה קלאסית. אבא אמא ילד ילדה. וצב. אני רוצה
משפחה בגיל צעיר, משפחה צעירה. כזו עם בית צנוע שעם השנים מתמלא בזכות עבודה
משותפת. וזיכרונות של טיפוס אטי ועיקש למעלה. כי ככה בונים אחווה אמיתית שהיא
הבסיס לכל.

אבל לא לנצח אהיה בת 23. ואני לא עיוורת . ככל שנוקפות השנים זה הופך ונעשה
קשה. בעיקר כי האדם באמת עץ השדה. וכמוהו הוא מתעטף בקליפות . ושואף למעלה.  הרצון לאהבה, , נשאר בעינו. חד, עמוק, נצחי.
הכוחות להפוך את הרצון הזה לחיים, הכוחות האלה הולכים וכלים. וכל אכזבה, רק
מפריעה. ומחלישה. לכן אני מנסה לשמור על עצמי נקייה, בלי זיכרונות מיותרים, ענפים
כבדים.

 

אולי השיטה של המסורתיים לא כל כך גרועה אני חושבת. שידוך מושכל בגיל צעיר.
לאהוב עד מוות. אצלם יש מובן אחר למה שאצלנו מתפרש כאיזו אהבה גדולה מהחיים. בדיוק
להפך. האהבה היא בחיים, ולכן היא עד המוות. איך אפשר לאהוב עד מוות בלי לאהוב
בחיים? ובחיים זה אומר שנה ושבע שנים ושבע עשרה שנים ועוד.

 

אחזור להארי פוטר השביעי. איזה יופי של ספרות. אולי אכתוב על זה בפירוט.
כמה זה גדול. ספרות ילדים זה דבר מופלא. אני רוצה לקרוא שוב את הנסיך הקטן , מארק
טווין. וכל אלה מהילדות.

 

ורציתי לברמן איפשהו,  אבל אין כ"כ
זמן וגם מצחיק העניין. ובכל זאת,  ב-to do list  שלי לשנים הקרובות.

 

אה כן, וקבלתי בקורס ההיפר קשה על – 97  🙂  
והממוצע הכללי היה ממש נמוך (לא במפתיע). 
למה על אנשים שטובים במספרים נגזר להיות גרועים עם בני אדם? 

אני מרגישה כמו הכלאה של הרמיוני גריינג'ר והגיבור של המקרה המוזר של הכלב
בשעת לילה.  אולי אני צריכה להודות למתרגל באופן אישי. לשלוח לו מייל עם סמיילי או משהו
מעין זה. אהמ אהמ.

 

7 מחשבות על “

    • Lest the awe should dwell
      And turn your frolic to fret
      You shall look on my power at the helping hour
      But then you shall forget 

      Lest limbs be reddened and rent
      I spring the trap that is set
      As I loose the snare you may glimpse me there
      For surely you shall forget

      Helper and healer, I cheer
      Small waifs in the woodland wet
      Strays I find in it, wounds I bind in it
      Bidding them all forget

      אהבתי

      • אני יודע שזה מלפני שש שנים. אני מתכוון לבלוג כולו.
        הטקסט באנגלית הוא מתוך "הרוח בערבי הנחל", של קנת גרהם – אולי הקטע המפורסם ביותר שם.

        אהבתי

      • אז לא הבנתי אותך.  אם הכוונה לחלון התגובות,  אני אכן פחות מדגישה את הצד הדיאלוגי כאן. מבחינת רייטינג, אם זה משנה משהו, הבלוג הגיע ל’בלוגים הפעילים’ פעמיים,משום מה, בחודשים האחרונים. 

        אהבתי

  1. קטונתי מלחלק עצות אבל לחלוק מנסיוני אני יכול:
    זה לא בהכרח רע לגדל ענפים. זה נותן לצד השני משהו להאחז בו.
    הרבה שנים ניסיתי להיות שלם. לא מושלם, אני לא עד כדי כך יהיר, אבל שלם.
    בסוף גיליתי שלא רק שזה לא אפשרי, זה גם לא רצוי.
    דברים שלמים לא צריכים אף אחד אחר ואף אחד ממילא לא רוצה להשלים משהו שהוא כבר שלם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s