כפירה ותפירה

 

מה ראיית העולם שלי?   "רוח אחד לכל" כמו שאמר קהלת. אחרי כן, אם האל (המילה הזו שאנחנו אומרים) יצר הכל, אם האל יצר מתוך שפע של אהבה לא נתפסת בחלל הפנוי,  הוא אוהב ויצר לא רק את קבוצת האנשים הקטנה שמאמינה ועובדת אותו.  הוא יצר הכל,  מי שלא מאמין ולא חושב אפילו שהפולחן הדתי שייך אליו,  הוא יצר סלעי ענק שנתכים זה בזה מליוני שנים בכוכב לכת במערכת שמש שעדיין לא למדנו על קיומם.  הוא יצר את האקראיות שאיננו יכולים להבין עקרונית מתוך מערכות המדע שפתחנו, הרעש במערכות החשמליות שהמהנדסים מנסים, מהולדת מדע החשמל, למצע ולבטל ולשלוט בו.  הוא עשה הכל ולכן ראוי וצריך לנסות לא להשיגו לא רק בדרכים המואורות,  דרך מאמיניו. אלא גם דרך האדישות ודרך האקראיות. 

אחד הוידאוים היפים שביים וניה הימן, כנראה האמן המשמעותי בדור הזה, דור ילידי ה-80,90, נקרא ביוטיוב  The Crazy Watering Can.   אני רוצה להבהיר (לעצמי בעיקר) איך זה מחבר אותי לאמונה דווקא, ואפילו מתחבר ל"מורה נבוכים" של הרמב"ם. אותו רמב"ם שנתפס פעמים רבות כהוגה  המשמעותי הראשון ש'נחלץ מאשליית הדת'.   אם כן,  מה הוידאו אומר? קודם כל, ברקע נשמע :  I think you're crazy…possibly.  במעשה האמונה ובנסיון המערכתי חברתי לתרגמו לדת,  ישנה גם הליכה כנגד. המחשבה האמונית עומדת כגשושה זרה, שאין ממש להבין מאיפה היא באה ואי אפשר להסביר במלואו.   בניגוד למה שנאמר בשיר,  יש לה מערכת הגיון פנימית קונסיסטנטית סדורה מאוד, המבוססת על חוויה חברתית ולא יחידנית. להטרף פרושו ללכת לאיבוד.  בדת יש דרך דו סטרית ממצבים אקסטטיים, תוך שמוש במה שהם מאפשרים לנפש כדי להגביר את החיים. ואילו הטירוף הוא דרך חד סטרית המובילה לפחיתות החיים. 

כוכב הסרט הוא משפך השקייה לעציצים, בגוון כתום בוהק, בעל צורה מזמינה.  בבית כנסת ירושלמי אנשים מתפללים ושרים, מחכים לפתיחת ארון הקודש (שהוא בעצמו חקוי לארון הקודש בבית המקדש). מגיע הרגע המיוחל והדלתות נפתחות, אור מתפשט בחלל ומשפך ההשקייה מתריס אליהם כמו שאגה.  הכל מרכינים את הראש ומתפללים בהתרגשות.  אבל אני לא רואה בסצינה הזו כפירה בכלל!  להיפך, הוידאו אומר, ספר התורה העטוף זה חפץ. אתם יכולתם להחליף אותו במשפך השקייה כתום, עדיין הייתם גועים בהתרגשות בתפילות שלכם?  והקהל המתפלל אומר, כן.  למה ? המעבר הזה בין המשפך או הספר העטוף, לבין השם אליו מופנית תשומת הלב, המעבר הזה מתברר באמונה, שמוצאת בטוי מעשי בתפילה. ומטרת התפילה?   לחלוק בחברה את הרגע הכי אינטימי שלך כשאתה רוצה וצריך (וגם כשלא הכי בא לך) לדבר עם השם, עם מילה שאף אחד לא מבין עד הסוף,  ואתה מלביש את אי ידיעתך בחפצי קדושה שמייצגים אופנים שונים של החיים: ספר תורה, המקודש מתוקף האותיות שבו.  לשים שם משפך?  שימו שם משפך. זה לא ישנה את האהבה והרגש שהמתפלל רוצה לחלוק עם מילה שהוא לא מבין את פשרה.  הדבר היחיד שכן משמעותי במעבר, הוא שבמספר תורה יש אותיות ולהן יש משמעויות שבחפץ אילם אין.  ספר תורה שמוכנס לארון בבית כנסת לא מיוצר מתוך שכפול, אלא נעשה במיוחד.  אבל מעל לכל אילו האותיות.   אז מה אומר הרמב"ם בעניין? בכרך א', תוקף הרמב"ם את השפה.  כלומר, מברר אותה.  בתהליך ססטמטי עדין הוא מסלק או מברר את חשיבותן של המילים המשמשות את האמונה, כך שנבין שהן רק מילים. שהן לא קדושות.  אין מילה או חפץ (גם לא ספר תורה!) קדושים מעצמם אלא יש מקור אחד ויחיד לקדושה. מקור, אותו אי אפשר להבין או לדבר או להחפיץ עד הסוף.   יש דווקא נטייה אנושית ברורה לקדש חפצים, אבל אז זה נקרא עבודת אילילים.  בדור שלנו זה כבר לא קיים. 

 

 
                       
            

 

דבר נוסף מעניין שהוידאו מעלה זה מה ערכו של חפץ קדושה בעידן השכפול?  ובמיוחד בעידן המדפסות התלת ממדיות, מה ערכה של מזוזה ?  אלו שאלות מרתקות שההלכה מתייחסת וודאי עתידה ביתר שאת להתייחס אליהן.   כדאי לשים לב שוב לנושא של השפה, שביהדות האותיות הן שמקדשות את החפץ. והשפה היא אותו מוצג שכאשר קוראים אותו מבינים, כי אין ערך בדיו הנדפס בספר. הערך נמצא במה שהשפה מבטאת. דווקא תקופתנו, שבה הרבה משמושי השפה עברו להצגה דיגיטלית, הרעיון הזה מתעצם: הרי הפקסל הספציפי שהציג אות זו או אחרת מתחלף כל הזמן. אם כן, וודאי שאי אפשר לקעקע את המשמעות בבטוי פיזי מסויים.  גם חלק זה בוידאו עומד עם הלך המחשבה  של הרמב"ם במורה נבוכים.   הוידאו מסתיים בזעם, בקבוצת פושעים שמשתמשים בסמלי האמונה כדי לעשות מה שהם רוצים.  אבל זו לא כפירה אלא מציאת. אדם רשאי בכל שלב בחייו, יהיה דתי או חילוני, לעשות כפי שיראה לנכון.  הנסיון לקעקע את בחירתו של האדם, להפחית את החיים, היא הכפירה האמיתית היחידה שאני מכירה.  הרמב"ם מדבר על זה בחלק ב' של המורה נבוכים כאשר הוא דן בנבואה. ומהי הנבואה או לא הבטוי לזעם האולטימטיבי?   ניסיתי לתפור פה בקצות האצבעות שלושה עניינים לא קשורים בדברים הקשורים לדת, וידאו ביוטיוב ומורה נבוכים. רק הזמן יברר אם הם אמינים. כנראה, המשך יבוא

 

אנושי מדי?

 

  רק בשעה שש הצלחתי להגיע הביתה, כשחזרתי מירושלים.  ובירושלים, מנשבות הרוחות כאילו כלום.

התחלתי ללמוד יהדות כי רציתי להבין מה זה.  רציתי להבין את השקר בדת, השקר שגורם לאנשים לציית בלי לשאול עוד.  ויש בדת שקרים, אבל הם אוחזים באמיתות שפורצות החוצה – וזה תפקידם .  הבנתי שהספק כלול, כבר אלפי שנים, בשורש מחשבת האמונה. הבנתי שהדת היא עצמה רדוקציה לאמונה, שמילים יוצרות מציאות.  שהאדם לבד בעולם, חי על גרגיר אבק שמקיף כוכב מתכלה,  ומי יודע מה בכלל?  המדענים, אל תשלו את עצמכם, לא יודעים. הכלכלנים לא יודעים. ההורים שלנו לא יודעים.   המוני מסקנות של מנגנוני המחשבה המערבית נמצאות בספרים מעלי אבק, שאנשים זקנים גוהרים מעליהם, הופכים והופכים, אנשים זקנים בתלבושות מצחיקות, כמו מרן עובדיה יוסף זצ"ל.

 עד כאן הבנות. אבל היו דברים שלא הבנתי. כי קודם הרגשתי; הרגשתי שלאהבה שחשתי לאדם אחר, יש לה תוקף ממשי ביקום שחורג מגבולותיי, שחורג מגבולות התיאור הפסיכופיזי שלי (או שלו). שלאהבה יש תוקף מעל למציאות הנראית. הבנתי שאהבה רומנטית גם היא רדוקציה לאותו משהו, כפי שהדת היא רדוקציה לאמונה.  שאהבה היא השורש של כל הדברים אבל יש להתקדם הלאה, אל העץ. אל עץ החיים.  רציתי בסופו של דבר להבין אהבה במובן הרחב, התחלתי לעלות, הבנתי איך כל המסקנות הלוגיות (כמעט) יכולות להיגזר משיקולים מוסריים.  איך יש לוגיקה למוסר, שמוסר הוא בשורש המציאות שהוא מקיף את הכל כמו הילה בוערת. הבנתי שיש מילים שאין להן פשר כמו נשמה, אהבה, אמונה. ואנחנו מוסיפים לומר אותן. כי הן כמו חוטים שמתחברים למעלה למשהו שאנחנו לא יכולים להקיף. והנה שוב, דיבור משונה ומטושטש על מראות וחזיונות. כמה השפה מוגבלת וכמה שהשפה מרחיקה. וחשתי עוד מלא מלא דברים בצורה בלתי אמירה, והבנתי שצריך לעצור איפשהו שחייבים לעצור כדי לחיות. שהחיים הם בבינוני, באמצע.  שהדברים הכי חשובים הם בבלתי אמיר, בבלתי נראה, שחסד יש לעשות, והרבה, אבל בסתר. שענווה היא שער להשגות האמיתיות. ולגבי אנשים דתיים ופולחן, פתאום ראיתי שכולם כולם מציגים,  לא מבינים בדיוק את ההשלכות, מוקסמים מהקסם הזה. ואז בשישי בערב כשהולכים הביתה, בחלונות מוארים , ריחות חמים ונפלאים מלווים אותנו, מתפלאים, רואים שהעולם קורץ לנו, שחג בחיק המשפחות, שיש טוב. שאנחנו כאן, לכמה עשרות שנים אנחנו כאן בעולם, על גרגיר האבק הזה, מואר בתפילות שלנו ברגשות שלנו, באנושי שלנו, אנושי מדי?  אנושי עד בלא די. 

 

פ נו

 

 כי מצד אחד זה נורא ואיום ומצד שני יש בזה משהו כל כך מדוייק, אמיתי ונטול בולשיט.  אני מצטערת על עצמי שהדבר הזה, תיעוד של אנשים מוחלשים (נשים מוחלשות) במצלמה,  יוצר אצלי ואצל כל מי שצופה, את האקט שנוצר בעקבות ה דבר הזה. אבל הוא נוצר, והוא אמיתי.  מה זה אומר? זה אומר שיש שם איזו אמת מאוד מאוד עצומה שאי אפשר לטייח באמירות כמו "אוי זה נורא".  לפעמים פ  נו גורם לאנשים להרגיש שהם קיימים; בתקופתנו אפופת המסכים, זה לא הישג? 

 

חירות ותשוקה

 

קשה לי עם הרב שלי – כנראה מפני שהוא עלוי.  יש בהתוודעות לגאונות משהו משתק. נכון, זה שונה כי מדובר בלימוד המקורות ודבר תורה, אבל זה עדיין משתק.  כאילו שאם אדבר אחמיץ איזה משפט או איזו הבנה שהוא יכול לתת לי.   אני יודעת שחלק גדול נובע מהידענות שלו, כלומר הוא לא המציא בעצמו את הרעיונות, אבל הדרך בה הוא מאגד אותם וקופץ מחשבתית, בקלילות, הלאה נותנת גם לתלמידיו את אותה התחושה.  אני יודעת שהוא אבייקטיבית עלוי אבל לא כל תלמיד או כל מי שמאזין  חווה אותו בצורה קריטית כמו שאני חווה.  התחלתי ללמוד אצלו שנתיים אחרי שהכרתי את ההוא,  סוג אחר של עלוי. היה מאוד מאוד מאוד נחוץ והרה גורל בשבילי לפגוש אדם שמשתווה, שעולה עליו, בשכלו ובידענותו; גם אם הרב אדם אחר.  וכל זה אחרי שבנזוגי הראשון גם כן עלוי.  בקצור, מעלוי לעלוי עלינו. זה קשה, בגברים כאלה יש משהו מאוד סמכותי גם אם הם לא מחפשים את הסמכותיות ואפילו כופרים בה. אבל גולת הכותרת בשבילי אצל הרב זה הלימוד של המורה נבוכים והלימוד של ליקוטי מוהר"ן.  אלו שני כתבים (אפשר לקרוא לזה כך?) שכנראה שינו ועדיין משנים את חיי. שני טקסטים מלאים אש, אגומאניה יפה ואנרגיה,  ונורא נורא נחוצים.  במיוחד ליקוטי מוהר"ן, שהוא מודרני ונוגע בנפשו של בן המאה ה-21.  אבל אפשר ללמוד את זה בכל מיני אופנים ואני חושבת שהאופן בו הרב מלמד,  הוא הכי נאמן לכוונותיו של הרב נחמן והכי מדויק. וגם אם אין בלימוד את הנימה החסידית, כי זה לא הזרם של הרב,  הדיוק והסדר מפצים. כי במילא הרב נחמן מלא אש ואולי מוטב להתקרב לאש בזהירות.  יש משהו מקסים וגם מכאיב בלימוד של ליקוטי מוהר"ן עבורי:  מקסים כי זה באמת שורש עצום שמשקה הרבה אנשים ומעמיק עד לתהומות ולשפלות שקיימים בתקופתנו.  וזה מכאיב כי זה מניע אותך לשים סייגים לאותן התופעות, ברגע שנפגשים אתן דרך הלימוד ומבינים אותן ממקום מוסרי ובהקשר רחב,  אי אפשר להכנע להם באותה דרך. אי אפשר לחזור להיות בחורה בת 29 שהולכת בקלילות ברחובות העיר הגדולה, תיירת נצחית, אחרי המפגש עם התכנים האלה.  למשל, הכניעה לבשר.  למעשה אדם הופך הרבה יותר יצרי בעקבות הלימוד, אבל הוא גם מסתייג מאובדן שליטה על אותה תשוקה שהתעוררה בו. במקום פשוט לעשות מה שמתחשק,  השכל פועל ותובע להכריע האם נכון או לא נכון לעשות; זו התביעה לחירות שמתעוררת ביתר שאת.  תשוקה וחירות הם שני האלמנטים שמשתדכים לתת, לדעתי, את הבריאה. פשוט אי אפשר לחזור לאחור אחרי התוודעות לתכנים האלה, לא אם לוקחים ללב…למה לי לקחת ללב? 😉

 

i

 

מה הייתי רוצה להגיד לך אבל לא הזדמן ולא יצא:

שמת לב מה עושה i   כשמנסים לשים עליו
שורש?  לפני שבוע ישבתי על הספסל עם
כל מיני ספרים בסלסלה אני חושבת שהיית מתגאה בי. היה שם אמריקני ממושקף יהודון
שנון שכותב על מנעולים בניו יורק, והיה ניו אייג' שיט כזה של הסוד שאני מאוד אוהבת
לאהוב כי עדיף להראות מגוחך ממשונה, והיה 
מישל וולבק שהשמש לא הצליחה לחמם הוא פותח 
ב: הקיום הוא סבל. ואני רק חשבתי : גוד פאקינג מורנינג, כאילו מאיפה הבנאדם
נחת.  ואז הסתבר שהוא צרפתי. אז ביליתי את
כל הצהריים עם שני אלה ובכל מקרה מיד עברו שתי נשים עם שדיים מתפרצים, איכשהו בקיץ
הם יותר מתפרצים, אחת הידסה ולידה הלך גבר שבטוח דופק אותה על דרך קבע אך לא
הצלחתי לקבוע בביטחון.  אחר כך עברו
חוטפנים  לכיוונים מנוגדים ועשו כאב ראש
אבל בשלב זה התחילו לפול עלי בונקלעך מהעץ למעלה ,כנראה מרוב התרגשות קמתי ועזבתי
בהפגנתיות.

 

אני מתגעגעת אליך, ראיתי בחור שדומה לך מהעורף כמעט הנחתי עליו
יד והתחלתי ללטף אותו, רק את הצוואר הנחתי לעצמי שעם התדירות בה גברים חושבים על
סקס לא יהיה לו אכפת. בסוף לא .  

 

אני כל הזמן חושבת על הפנים שלך כשתקרא את הדברים והייתי נותנת
הכול אבל הכול לדעת מה אתה חושב, אף פעם לא הצלחתי לנחש ,זה מה שכל כך אהבתי אתך.
התחלתי לשבת כמוך תפסתי את עצמי היום באוטובוס משתקפת בחלון מקופלת עם יד על הפה
,בהיתי, מולי ישבו שלושה משוגעים , משוגעים באמת הם קיבלו יום חופש לבלות בעיר
הגדולה. האישה ישבה עם נעליים פשוט משגעות וכל הזמן שאלה בקול רם " הנעליים
שלי יפות? חדשות. גם התספורת  חדשה",
היא אמרה לגבר עם חולצה צמודה ומכנסי משוגעים אדומים, " מוטי אולי תשב  ? למה אתה לא יושב?" ומוטי הסתכל על המקום
, אני הסתכלתי במוטי במבט הכי מרתיע והסכמנו בשתיקה שעדיף שנשמור על מרחק זה מזו.

 

אני בשלבים להפוך למיסיונרית של "הסוד" .  הכי
אני אוהבת שהם אמרו שאם מדביקים שטר של מאה שקל על התקרה ומוסיפים לו שני אפסים אז
המשכורת תגדל בהמשך בשני אפסים.  אני גם מאוד אוהבת שה"מומחה לקוונטים"
מדבר בסרט על איך תורת קוונטים חזתה את הכול בעצם. תמיד אומרים את זה: הכול חזתה
תורת הקוונטים . כדאי לזכור את זה, למקרה שנשכח. הכול היא חזתה.

 

טוב,זהו. ונשיקה

 

6.2008