ורציתי להיות חלק מאותם אינטלקטואלים תל אביביים/ירושלמים. אלו שלומדים ספרות או פילוסופיה או הסטוריה, לובשים סוודרים ושיערם רך ומעט סתור. הם יושבים בבתי קפה מסוימים, מדברים אלה עם אלה, ויודעים משהו שאחרים לא. רובם, חלמו להיות סופרים/קולנועים מגיל 18, וחייהם מנותבים בהתאם. הם גם מצוידים בדרכונים זרים, או בשאיפה כזו, והדבר נותן להם תחושה של מזוודה ארוזה. לי אין אף אחד מהפרטים הביוגרפים הללו. מעולם לא חלמתי חלומות כאלה, להיפך. חלמתי להיות אסטרופיסיקאית (או ציירת), ומוקדם יותר מתעמלת אולימפית. החלום המוקדם הזה נכזב כשנקעתי את שריר הירך הפנימי בגיל 8. ובכל זאת, השאיפה נשאה אותי הלאה. אותם אינטלקטואלים מצוידים במשהו שחסר לי, וזו תשוקה. תשוקה ערומה לספרים, לחנויות ספרים, לשקיקי תה ולאוירה אירופאית מסויימת. כנראה קשור הדבר לפנטזיות של יהדות אשכנז, שנשאו עמם הסבים והסבתות והורישו לנכדיהם. אחרת אין לי הסבר אחר לעניין. הוריה של אמי הם ממוצא ספרדי, הוריו של אבי עלו מבריה"מ בתחילת שנות השבעים. אלו כמו אלו לא שייכים לאשכנזיות הארץ ישראלית שהולידה אותה ערגה לאירופאיות, ובהתאם, לתרבותה. אבל מיתוס הוא הכרח בכל הנוגע לאמנות; בכל הנוגע להתעמקות באמנות. ואולי דווקא כי הגעתי ערומה ממיתוסים, נפלתי בצורה כל כך קשה בגיל 24, לצווארו של אותו אדם. אולי אם היו לי קצת מיתוסים אינטלקטואליים, ערגות אינטלקטואליות, יכולתי לשמור על מרחק שבתורו היה שומר עלי. כל מיתולוגיה נולדת מתשוקה למוות. במילה מיתולוגיה כתובה מילה מוות. כי אותן ספריות ענק, עליהן פנטזים מושאי הכתיבה שלי, הן מטאפורה לקברים. גווילי הספרים הם רצון להבלע, לא להיות. הספרייה היא מקום נטול מפגש, היא מקום של עקרות, בו אדם נפגש עם רעיונות התלושים ממי שבטא אותם. מהותה של הספרייה היא חכמה, והחכמה היא תמיד תוצאה של נ ת ק. החכמה היא נסיונו של השכל לגשר על הנתק. ובדיוק מסיבה זו כל אותם אינטלקטואלים שבים ומייסרים. תשעים אחוז מהם מיוסרים כי אינם ממשים את פנטזיית הסופר שלהם. ועשר אחוז הנותרים, אלו שכן ממשו אותה, מיוסרים בדיוק מסיבה זו. האינטלקטואל במהותו כמו כלב מיוחם שלא מצליח לבוא על פורקנו. בסיסו של האינטלקטואל הוא מעצור מיני, הוא אוננות בלי יכולת לגמור. כלומר, שמוש בחוכמה באופן שלא יוצר, שלא יוצר חיים. עם דיעות כאלו, לא פלא שגם היום אני לא מצליחה להתחבר לאותם חוגים, לרכוש כבוד לאותם אנשים. אני כופרת במה שהם מאמינים בו, אני מזלזלת בעבודתם העדינה, המיניאטורית, לפרוש את החיים ליריעות של טקסט. אני בזה להם כאימפוטנטים. יתכן שהבוז נובע מחשש, פחד עמום מכוחם. יתכן. אולי אני פוחדת להיות כמותם, שומרת על עצמי רחוקה ובטוחה מערגותיהם המתוקות.
חוויות חשקניות 