מאוד חסרת אונים.  ההשתדלות להיות צנועה מחלישה אותי.  ביהדות, בדתות בכלל, פתחו במחמה נגד האגו. מדגישים שהאדם הוא יצור שכוחו לא בא ממנו, קיומו תודות לאל המחייה אותו. האדם הוא אין וכו וכו. אבל זה קשה להסתובב בעולם בתחושה שאת אין, לאפס את עצמך.  במיוחד שהמילייה שלי, ברובו, איננו דתי. וכיום במערב שם הקוד הוא "אני", וכולם מרכז העולם וכו.  אז ללכת נגד? להצהיר בפני עצמך שאת אפסית? להשפיל ולהצניע?  זה לירות לעצמך ברגל, קשה ופשוט…לא יודעת. לפעמים מרגיש לא טבעי.   אולי אם הייתי מוותרת על העבר וממהרת לאמץ תפיסת עולם דתית נטו, דברים היו יותר קלים.  הייתי חושבת שהחילונים טועים ולא היה לי צורך להתעמת עם תפיסת עולמם יום יום. אבל בגלל שזו לא הגישה שלי, בגלל שאני לא ממהרת או מסוגלת לבטל את ההסתכלות האתאיסטית, מפני שיש גם בה אמת, יוצא שעלי להתעמת גם עם התופעה התרבותית של "אני" אגוצנטרי,  בד בבד עם חתירה לא נתפסת להצנעתו.  פלא שיוצאת מדעתי?  זה כמעט סכיזופרניה, לנסות לנצח בכל כך הרבה חזיתות.  יש משהו כמעט מזוכיסטי בהצנעה. זה יוצר גם אשלייה של גדלות, כי מה שמנסים להמעיט או לבטל כמעט מיד מתעצם.  וכך,  להצניע את עצמך גורם לך דווקא להרגיש יותר גדול או חשוב.  אבל, וזה אבל גדול, בעולם שבו לכל דבר יש חלון ראווה,  העדרן של ראווה וגאווה היא סימן מבשר רעות. וכך אתה חי בחשש ובבטחון, ובמקרה שלי הם איכשהו נאבקים ולא מצליחים להכריע, לכאן או לכאן. 

 

2 מחשבות על “

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s