בחודש האחרון, מרגישה מאוד בחזקה אי אמונה.  מאז גיל 24, שהתחיל הפיקסל, לא היה לי משבר פנימי כזה .  לא יודעת למה זה קשור ואולי נכון, אולי זו התבגרות. אני בעיקר מרגישה את הסתמיות של הכל. והביטול חזק מאד, האיפוס.  עם רמה כזו של איפוס קשה מדי לטרוח רגשית על האמונה.  זה מאוד בנה אותי בחמש שנים האחרונות, אבל לא יכולה להמשיך על סמך זכרונות מגיל 24. צריכה לבוא התפתחות, צריכה לבוא איזו וודאות מהצד השני.  אמונה זו אהבה חד צדדית, כמה אפשר לאהוב חד צדדית?  כמה אפשר לחיות על סברות?  הדת שואלת את השאלות היותר נכונות, אבל מה בנוגע לתשובות?  חשבתי שאצליח לתפוס את החבל בשני קצותיו,  שאוכל להכיל אמונה ואפיקורסות. אפשר? אנשים דתיים לא חושבים כמו חילונים, הם לא חושבים על העניין בצורה תרבותית וכו. להפך, הם חושבים שהתרבות זו תוצאה אפשרית של האמונה.  הקשר בין האדם הפרטי לבורא לא קיים כיום בצורה ברורה. לא יעזרו הרבנים והטקסטים העתיקים, לא ספורי אלף לילה ולילה, אם אדם לא מרגיש את השם לצדו כאישה רואה את בעלה ישן לצידה, לא יעזור כלום. אתאיזם הוא תוצאה של העלמות הנבואה , האל כבר לא מדבר עם בני האדם ונמצא ביניהם.    אם האל יחזור מגלותו? מי יודע.  אבל אם הוא לא נמצא שם בשביל אנשים בנקודות הכי מובהקות ברצון, מה הוא שווה בכלל? 

 

 

 

            

 

 

קשת

 

רוצה להיות מזל קשת! למה אני לא 😦  קשתים עושים כיף, נהנים מהחיים, מטיילים וחיים את הרגע. אחי מזל קשת. גם חבר שלי.  ורק אני מזל דגים, מבאס. איזו החמצה לחיות את החיים במזל דגים.  אני רוצה להיות מזל קשת, למה לא נולדתי בדצמבר? אוףף.   הם מזל מתחלף ומיסטי אבל שפוי ושמח,  הם עושים מה שבראש שלהם ואגואיסטים ולא דופקים חשבון.  רוצה להיות מזל קשת ולא יכולה….

 

       

 

מאז המוות של נדב אני מרגישה שאין טעם
באמונה, שזה שולי. אני כל הזמן חושבת על השעות האחרונות שלו, שבקש נחמה ולא קבל אותה בשום דבר מסביבו.  האל לא עזר לו, כפי שלא עזר לאחרים.  האם אני או מישהו טובים מנדב?  מאז מותו אני מרגישה שולית בצורה מפחידה ממש. הוא אפס את כולנו. אני מפחדת להעלם.  אני מרגישה לא נחוצה באופן עקרוני, לא
מתוך איזה עלבון אלא אולי, כי כך אני בנויה. אני נעלמת.  רק אהבה יכולה לעשות שנוי כלשהו פנימה.  אבל אם אחכה לאהבה השלישית (או שלישית וחצי
תלוי אם סופרים את מ' ממש) יש סכוי רציני מאוד שלא אזכה לילדים ומשפחה.  אני לא מצליחה להרגיש באמת מאז גיל 24.   יש לי חבר, יש לי לימודים ועבודה ומשפחה וכו, אבל מה זה אומר? האם נדונתי לחיות
כך?אבל אהבה זה כמו לדרוש להיות בוב דילן באיזשהו
מקום. כמה אנשים, זמרים, נהיים בוב דילן? האם זה מוצדק להתנות הכל בלהיות בוב דילן?    אתמול
החזקתי תינוק קטן בידיים, הוא נתן לי חיוּת. 
הוא עזר לי לשכוח קצת את מה שקרה לנדב. 
בתינוק יש כוח חיים לא נתפס.  
באהבה יש גם מוות וגם חיים.  אני
אדם שולי בעולם הזה, בו הלכו המוני אנשים לפני וילכו אחרי. אני מבינה, אני תופסת
לעומק, את הארעיות שלי. אני והעלה שיוצא מהענף לא כל כך שונים, רק שאני
עצובה שאי אפשר לחיות לנצח, הוא לא.  אז אולי אנחנו כן
שונים.  

 

 

{ סליחה שאני כל הזמן מקטרת.  יש גם עגבניות מוצלחות שגידלתי בגינה, ודשא. וגם סרגתי צעיף לחברות שלי והן אהבו 🙂 ואני והחבר היינו בים המלח ושתינו קולה דובדבנים }

 

חבר שלי עלה בצעירותו מצרפת. הוא גדל בפריז. השמועות על גברים צרפתיים? נכונות.  בין היתר, טעם באסתטיקה ולבוש ועיצוב. קלילות. יש לו בארון עניבות שאיננו לובש (לקחתי אלי כמה), מן קלילות…שיק.  כשרון לאהבה. מן הנאה מהחיים, הנאה טבעית. מאוכל, מרגש וכו.  הלחיים שלי מלאות סומק עכשיו.   היום החזקתי תינוק קטנטן, בן של חברה.  כמו קרוסלה,  תינוק מניח את שפתיו על צווארי, אני מתעוררת.  שוכחת מההוא שמת, שוכחת.  החבר שאל אותי מה קרה, למה אני ככה? אולי ריח התינוק, לא יודעת. כל המעברים האלה בין מוות לחיים, אנשים מתחתנים, תינוקות נולדים והם באמת קטנים ומחיים.  ואנשים אינם. בין לבין, נסיונותיי להבין, מה משמעות החיים?   חחח

 

אדם תאורטי

 

 גיל 30 מתקרב ואנשים מסביבי מתעקשים למות.   סבתי נפטרה לפני יום, בגיל 89, נאספנו בני המשפחה ללוויה בשעת לילה בבית המנוחות בכניסה לעיר (אין מלינים מת בירושלים).  ואחרי כן, הלוויה בהר זיתים.  אבי הלך יחף בין האנשים, כמנהג האבלים בעיר.  

אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מפחדת מהמוות, זה כנראה מה שנוסף לכבוד העשור החדש.  ואני לא מתביישת להודות.  זה כל כך בסיסי, כל כך קמאי,  שאין שום אפשרות לדבר אל הפחד.  אני מפחדת שהדת היא אוסף פנטזיות שאנשים יצרו מסיבות אלו או אחרות, אני גם מפחדת שאולי הדת צודקת בדברים מסויימים.  אני מפחדת בצורה לא נתפסת מהיום שהוריי לא יהיו יותר, כי אני אוהבת אותם ומאושרת ששניהם מצליחים וטוב להם.  יותר חשוב לי שהם יצליחו מאשר אני אצליח.   האמונה עדיין מהדהדת בפקסל העקש. זכרונות של אהבה מוחלטת שהתקיימה בתוכי, אהבה מדוייקת ומוגזמת שהגיעה לאנדוקטיבי, רוח אחד לכל, וכך שנתה את נפשי לתמיד. נתנה לי תקווה. 

 אבל הפחד , כל כך נוקשה.  אני באמת אוהבים אנשים, למרות שקשה אתם, אני נהנית בארועים חברתיים (לפעמים),  אני מבינה את היוםיום. אני בזוגיות כעת.  אני נמצאת בחיים ומודה בכך.  אבל קשה לי  בתודעת הזמניות, עם הנוכחות של המוות בתודעה שלי כנראה חזקה מאחרים.   של התמודדות  עקרונית עם הזמני, עם עוצמות לא נתפסות של אהבה ושל נוסטלגיה לעתיד ולעבר ולהווה.   מי שאוהב מאוד חזק מפחד בחזקה מהמוות. מי שנאחז באהבה כך, וודאי רדוף יותר מאחרים. כולנו רדופים, יש כאלה שלא מצליחים להשלים עם זה. אני למשל,  אני לא מצליחה, שכן המוח מנסה להמנע מהמחשבה על הגוף הצנום ששכב על האלונקה בבית הלוויות לפני יומיים, מכוסה סדין לבן. ואבי מדבר ומספיד את סבתי.  ובראשי הזכרונות עם הוודע דבר מותו של נדב. שתי מיתות שונות, אבל התוצאה אותה תוצאה. וגיל 30 הארור בפינה.  אנשים אומרים, הם מתבאסים על גיל 30 כי לא השיגו מה שרצו.  מה עם אלו שהשיגו ומבינים לפתע שאין לכך חשיבות ?    ואומרים להוקיר את הרגע, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מה זה אומר.   גם אם יש הגיון מסויים במותה של אישה בת 89,  איך יש בכך הגיון נוכח הזכרונות?  שתינו הולכות יחד בירושלים,  לגן החיות התנ"כי,  שתינו מבשלות בדירתה הקטנה, מבקרות את חברתה האמריקנית במושבה הגרמנית.  והרי אינני יודעת לשכוח, והזכרונות מעמתים אותי בחזקה עם המציאות, עם עובדת היותה אינה.   אני לא בדיכאון, אני במועקה. אני בפחד.  המחשבה על גיל 30 מקדמת בלבי את ההבנה: אני, אדם תאורטי.  

 

מקרה מצער

היי,

סליחה שאני כותבת. קרה משהו טראגי ולא צפוי ואני נעה ונדה מכאב – הכתיבה עוזרת.   אני מתנדבת באופן שבועי במרכז למידה כלשהו באיזור xxx xxx xx. יש כל מיני אנשי צוות, חלקם צעירים וחלקם קבועים ויותר מבוגרים.  בחור אחד שבא למרכז, מועסק שם, אדם בשם נדב עם עיניים כחולות זורחות,  מאוד נחמד ונדיב (כשמו).  בד"כ הוא  בא בימי רביעי ואני לאחרונה באתי בימים אחרים, לכן פחות יצא לי לראות אותו. אבל כשיצא, אומרים שלום חם, ויושבים בד"כ כמה אנשי צוות ומתנדבים שותים קפה ומדברים וכו.   היום, אחרי הפסקה של שבועיים, באתי למרכז הלמידה.   התחלתי לדבר עם א האחראי על כל מיני דברים ואז הוא אמר לי, חסר לנו עכשיו מורה.  למה? שאלתי אותו.  את זוכרת את נדב…המורה?  כן ברור, עניתי.  ואז א אמר, נדב מת.  מה?!?!  אני לא מאמינה!  כן כן, אמר א שוב.  מה קרה לו? הוא עצר רגע ואז אמר, נדב התאבד.  משהו שקשור לאהבה נכזבת, חברה שעזבה אותו. לא בטוח וזה בגדר רכילות.  אני לא מאמינה! אמרתי ל-א.  ההלם היה מיידי.  אז הגיע מישהו נוסף לחדר ו-א היה צריך ללכת.  את רוב השיחה ו האינפורמציה  ך החלפנו כבר קודם.  אמרתי ל-א ביי בלאקוניות ויצאתי.  הרגשתי מוזר, צער קל  לא ברור.  הצלחתי לזכור את הפנים של נדב והעינים הכחולות שלו, הוא היה מאוד חד בזיכרון שלי.  העימות בין הזכרון לבין הידיעה ש-א מסר , בלבל אותי.   הלכתי ל-י האחראית, דברנו קצת.  היא אמרה שגם לה לא בדיוק ברור מה היה שם,  כנראה אהבה נכזבת, עזיבה נחפזת. משהו כזה.   יצאתי ממרכז הלמידה והלכתי הביתה. בתחילת הדרך ההלם הקל התחלף בהבנה, שזה מה שזה.  קצת הצטערתי, צער מנומס.  כשנכנסתי הביתה והסרתי את המעיל, פתאום ראיתי את הפנים שלו, את כל הגוף שלו, הג'ינס והחולצה הכחולה הארוכה. אז, כשדברנו לפני חודשיים. גם מ הייתה, וחשבתי שנדב קצת מתחיל אתי ועם מ. לא יודעת מה חשבתי, אולי שהוא מנסה.  סקרתי בראש את מה שידעתי עליו, שלמד מדעי המחשב איפשהו, שלימד איפשהו.  שהיה בעל משקל עודף קל,  אולי לא במשרה שבדיוק רצה. אני לא בטוחה. כל הדברים האלה רצו לי אז בראש.  התלמידים מאוד אהבו אותו, הוא היה חד וברור ונעים. היה בו משהו טוב. והעיניים הכחולות שלו, למרות שפניו ומראיתו הכללי היו רגילים.  סדרתי את העגבניות על השולחן ופתאום, התקפלתי בבכי על הרצפה. לא יכולתי לנשום אולי כמה דקות ככה.  התקשרתי לאנשים קרובים לי, ספרתי, כל אחד נסה לנחם בדרכו.  למרבה האירוניה, אחד הטלפונים ששב וחייג אלי היה של ד, חברה שהתחתנה לא מזמן, שהיינו בארוע והיה כל כך מקסים ויפה, אבל לא ידעתי איך לענות לשיחה. ולמרות זאת עניתי ודברנו, ותוך כדי השיחה הרגשתי אושר, כי הזכרון של החתונה והחופה היה אושר.  והרגשתי נבוכה, כמו ליצנית, כמו כעס.  בין האושר והעצב והמבוכה האלה, ולא אני מנהלת את העולם, ואנשים עושים תוכניות, ואנשים עולים לחופות, ואנשים מתאבדים. איש התאבד, איש בשם נדב, איש מן השורה. שאינו בשורה עוד.  שהיה , שאיננו. לא אוכל עוד להשיגו . 

 

קול וזעם

 

לא רוצה להיות יהודיה. נמאס לי לשמוע על אהבת השם, חסד וצדקה.  אני מרגישה זעם עולה מתוכי, תוצאה של הרצון להשתחרר מההגבלות ששמתי לי בגיל 25.  ובכלל לא מדובר על פולחן הדת היהודית, הליכה לבית כנסת, צום ביום כפור, שמירת שבת. אלו הם רק מחוות, מה שמשנה זה הפנים.  הפנים שלי מתמרד.  אני חשה זעם כל כך גדול, למה לא מדברים על הזעם שחש אדם שמנסה להתקרב לאל? אותו האל, שהשליך אותי לבור הזאבים הזה שקרוי החיים ואמר לי לאהוב אותם, לאהוב את עצמי על אף ולמרות.   אני כועסת עליו , שנתן לי אישיות כזו דביקה ודבקה בכל מיני אומללים וחושבת ומחשבת מה קורה להם, ורוצה שיהיה טוב  ממה שאפשר באמת.  אני מרגישה, מרגישה רצון עז שיתאפסו כולם, שיתבטלו כולם עם האומללות שלהם משעבדת אותי אליהם!   אני עבד של הרצון הטוב הזה.  אני עבד של הרצון שלי שהחיים יהיו טובים, שכולם יאהבו אותי בעבודה ומסביב. ואי אפשר! שימותו כל האנשים שלא אוהבים אותי, שלא נותנים לי את היחס לו אני מחכה. שימותו כל אותם האנשים שלא מתעניינים בי, שלא מעריצים אותי, שלא שותקים כשאני מדברת וזוכרים כל מילה כאילו נחרטה על לבם.  הלוואי ויכולתי להיות מי שברצוני להיות. לפעמים אתה מתעורר ומרגיש שהעולם מסביב הוא גיהינום, בית כלא ארור. ובמיוחד לכ הרבנים עם הזקנים שלהם, אתה רוצה לתפוס ולהעיף אותם, הם לא יותר קורצים לי מקבצן ברחוב שמקושש נדבות. אני מרגישה כל כך זעם. 

 

 

המציאות הבוגרת לא משאירה הרבה טווח
לחלום. הכל נעול ומאוד מפוקח בתקופתנו, כל דבר שיש בו התרופפות, מיד מזוהה כהזדמנות עסקית שיש לסגור, לעבור אוטומציה.  הכל, אם נסיעה במכונית ואם בחירת מסעדה
או נתיב לטיול.  העולם הדיגיטלי חונק, מתפוצץ אנשים, אם אמיתיים ואם וירטואליים. הכל צריך לדעת, הקבצים מסודרים שעוברים ממסך למסך. האדם זקוק לנשום כאוס, צללים, נסיעה ברכבת בין יעדים רחוקים ונדחים, פנסים חלשים ופנים זרות.  זה קשה; האפוליניות השתלטה על הכל. 

 

עלי לשתות יותר ויסקי איכותי. כוסית שתיים פותרות את רוב הבעיות האקזיסטנציאליות בצ'יק 🙂

 

 

 

       

 

 

אדם תאורטי

 

יש את המצב הזה אצל גברים, קרוב לגיל מסויים (כמו 40 או 50) שהאון המיני, וואטאבר, בדעיכה. והם מודאגים, מנסים לשכב עם יותר נשים, קונים אופנוע  ומתגרשים, ועושים עגיל? לא בטוחה.  אז אני עוברת דבר דומה. אני בנסיגה, הדרדרות ביכולת להתרגש, בעיקר מבחינה רומנטית.  היום נסעתי בקו ##  ובדרך  נקלעה לשם גווארדיה מסויימת; קודם, מישהו בשם שוקי שנפגשתי אתו לפני שנתיים. אחלה בחור, זה לא התאים. שנית, היה שם הוא. מי שעוקב, יודע שמדובר בדמות משמעותית שיצרה טראומה ושנוי רגשי פסיכולוגי בנפשי בשש השנים האחרונות.  ירדתי מהאוטובוס, הלכתי לענייני. בצהריים צעדתי לספרייה ולקחתי בהשאלה את "משה האיש ואמונת היחוד" של פרויד. לא משנה, בדרך נתקלתי באקס המיתולוגי.   שוחחתי כמה דקות ואז המשכתי הלאה. אחר הצהריים אני וחבר שלי הלכנו למסעדה אסייתית, אחרי כן קפצנו לגלריית אמנות, נסחנו יחד את הברכה לזוג חברים שמתחתן מחרתיים.  כמה שעות אחרי כן הוא נסע ואני הלכתי.   מה משותף לכל ההתרחשויות? הן עברו לידי. אנשים שפעם היו מוציאים ממני דמעות, דם , כיום מסתכמים במילה, הטיית ראש, שקט.  מדובר בדמויות הכי משמעותיות בעולם שלי .  מה קורה פה?!  זה מתחיל להפחיד, למה אני כל כך אדישה?  למה האטימות?  לעזאזל,  כמעט 30, מה זה משאיר לעשורים הבאים?  אני מתחילה להבין את המונח של טי.אס. אליוט  the hollow men.  

  משהו לא הוגן כשהחיים מתחילים להסתדר. פתאום, כל מי שאת פוגשת זה עוד אנשים שהחיים שלהם הסתדרו. לאיפה הלכו כל המעניינים? המעניינים מעדיפים להסתובב עם אנשים מסוגם.   החיים הפכו מוגנים עד אימה. עדר הנשים עם שמות  המשפחה הכפולים, עם הילדים והקריירה ? הן עשות חיל. אבל מי רוצה לעשות חיל? מתחשק לי  לכלוך, אוונגרד מסויים.  יש לי איזה ידיד ששותה פטריות הזייה, יש לי ידידות שנרשמו פעם לאתרי סטוצים, מישהי שישנה בגומחה של סלע, אחת אחרת הלכה למסיבה מחתרתית בירושלים עם אוזניות ומצת…איפה האנשים האלה? כל כך התרחקתי מזה.  וזה לא עניין של גיל אלא נשמה, מה מגמת הנשמה. שלי במהותה מבוגרת.  ובעבר היה פער בין החוץ (נעורים) לפנים (עול שנים).  אבל יש מחיר לגיל, לשנים הנוספות. אני מרגישה כמו אדם תאורטי.