שמועה

 

נכון יש את הפתיחה המפורסמת הזו מ"זכרון דברים" של יעקוב שבתאי?  ביום כזה וכזה הבין גולדמן שהוא הולך למות. שכולם הולכים למותם. ולא בגלל איזו מחלה או תקרית מיוחדת באה לו ההבנה.  מעצם החיים, מעצם המקום, הבין.   אני הבנתי בגיל 24.  לא הידיעה, ההבנה (שמשנה את המערך הרגשי) היא שהתחדשה לי בגיל 24, הגיל שהפכתי לאדם מבוגר – אדם מבוגר הוא מי שהשלים עם היותו לא נצחי.   היום הכנתי לי קפה והתכוננתי לכתיבת עבודה עבור התואר ה"לא מעשי".  בדיוק שהמים רתחו, קפץ הצ'ופצ'יק, בו ברגע ששפכתי כפית סוכר לכוס.  כשהרמתי את ראשי והבטתי בקומקום, אדי המים מסתסלים מעליו,  השתתקתי מפחד מוחלט, גמור, מהמוות שלי.  לא פחד ממחלה או תאונה, פחד מהמוות, גם אם מתבקש כבר בשלב מתקדם יתר בחיים.  והרי ראיתי את סבתי, בגיל 90, שכובה כמומיה לא מתקשרת אחוזה אלצהיימר. אני בטוחה שלו הייתה לה משאלה אחת הייתה מבקשת לסיים את הסיוט הזה שמשאיר אותה כך כבר 7 שנים.  אבל לא לזה התכונתי, לצירי הלידה של המוות שהולכים ומתארכים.  אני מתכוונת לעצם הנקודה הזו, בלת החזור, שעכשיו אני כאן ועוד זמן מה,  מצמוץ במונחי היקום, לא. ושם דבר, שום דבר שאעשה או לא אעשה לא ישנה את העובדה הזו.  הפחד שתק אותי, עמדתי עם כפית הסוכר מושטת לאויר ולא הצלחתי להזיזה.  רציתי לבכות אבל לא ידעתי בפני מי.  הבנתי את הצורך באל, הבנתי את הצורך לכפור בו גם.  את חוסר התוחלת בשאלה הזו, האם יש אלוהים. הבנתי שזו איננה השאלה הנכונה בשום פנים ורשמתי לעצמי לא להתעקש בה.  שאלה תפלה זו היא תוצאה של עיסוק בשאלת המוות. אסור לשאול את שאלת המוות, ואסור לענות.   במקורות מדברים על עולם הבא, אפילו מסכת אבות ואפילו הרמב"ם.  כבודם במקומם מונח, הם אינם יודעים מה הם שחים.  אני אדם מאמין כי, למרות הכל, מתוך האמונה נשאלות השאלות היותר הנכונות. לגבי התשובות – אינני יודעת.  חבל, זה (הראש שלי) יכל להיות מקום שופע חיים, מלא תנועה.  אני מתעסקת וכותבת כל כך הרבה דברים מרתקים, הכרתי אנשים מרתקים. ואני בוחרת להדיר אותם.  במקום לייצר זרם רון מייברג-י קסום, יצרתי מעבדה אפלה ואוטיסטית. אני יודעת, אני מודעת. וצר לי לא פחות. אבל זה קשור למה שחבר שלי אמר:  למה את לא מפנקת את עצמך בקטנות? למה את לא קונה לך סכו"ם חדש, פורקת את המזוודה הכחולה שעומדת בסלון כבר חצי שנה? למה את לא מחליפה את המפה במטבח למרות הכתמים?   ואני חושבת שהתשובה, מוזר ככל שיישמע, קשורה בפחד המוות שלי.   אני מרגישה שאם יישכח מצבי האמתי, מצבנו האמתי, בעזרת אותם פינוקים קטנים שהחיים מביאים, אז תאבד לי היכולת להאבק : הזיכרון.  בלי הזיכרון אין לי כלום.  הזיכרון משאיר אותי בחיים מול המוות.  אני זוכרת לאן אני הולכת ולכן אני יכולה להתמודד.  אם אשכח, אם אתמכר לחיים,  המוות יביס אותי באופן טראגי,… אני לא אוכל לחיות, חיי יעברו לבריחה חסרת תכלית שסופה צפוי.   אם אתה יודע שזה תיכף נגמר, מה נשאר חוץ מניהליזם טהור?   ולפנות לניהליזם זה להפוך לחיה, לחפץ, לברוח באופן אחר.  באחת הפעמים שאלתי את הרב שלי את השאלה, שאלת המוות, והוא ענה: עצם החרדה, סחף הכאב מהסוף, מרמז שמקור הנשמה באינסוף.  אין פה תשובה כי אין שאלה, אבל קבלתי את דבריו בהבנה.  נזכרתי באהבה הגדולה שחשתי ל-א ול-ש,  נזכרתי באמת המוחלטת של האהבה,  באמת המוחלטת של הפורקן המיני,  הנסיובים  שהחיים מציעים נגד המוות.  ועדיין, הזיכרון,  האם יש משהו מלבד זכרונות?   והאמונה, שהיא שכלול האהבה ושכלול היצר המיני (הפעם ברוח),  מהי האמונה מלבד שמועה?   

 

מחשבה אחת על “שמועה

  1. ההפרדה וההנגדה בין מוות לחיים היא מלאכותית ונובעת מקשיי היוריסטיקה של המוח האנושי ומשאיפתו המתמדת של האדם המודרני לטיהור. מדובר במערכת אחת. "אין מיתה אלא מעבר מקרן זווית אחת לקרן זווית שניה", והדבר נכון הן לגבי מי שמאמין בהישארות הנפש והן למי שסבור שאין אלא חומר.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s