קול וזעם

 

לא רוצה להיות יהודיה. נמאס לי לשמוע על אהבת השם, חסד וצדקה.  אני מרגישה זעם עולה מתוכי, תוצאה של הרצון להשתחרר מההגבלות ששמתי לי בגיל 25.  ובכלל לא מדובר על פולחן הדת היהודית, הליכה לבית כנסת, צום ביום כפור, שמירת שבת. אלו הם רק מחוות, מה שמשנה זה הפנים.  הפנים שלי מתמרד.  אני חשה זעם כל כך גדול, למה לא מדברים על הזעם שחש אדם שמנסה להתקרב לאל? אותו האל, שהשליך אותי לבור הזאבים הזה שקרוי החיים ואמר לי לאהוב אותם, לאהוב את עצמי על אף ולמרות.   אני כועסת עליו , שנתן לי אישיות כזו דביקה ודבקה בכל מיני אומללים וחושבת ומחשבת מה קורה להם, ורוצה שיהיה טוב  ממה שאפשר באמת.  אני מרגישה, מרגישה רצון עז שיתאפסו כולם, שיתבטלו כולם עם האומללות שלהם משעבדת אותי אליהם!   אני עבד של הרצון הטוב הזה.  אני עבד של הרצון שלי שהחיים יהיו טובים, שכולם יאהבו אותי בעבודה ומסביב. ואי אפשר! שימותו כל האנשים שלא אוהבים אותי, שלא נותנים לי את היחס לו אני מחכה. שימותו כל אותם האנשים שלא מתעניינים בי, שלא מעריצים אותי, שלא שותקים כשאני מדברת וזוכרים כל מילה כאילו נחרטה על לבם.  הלוואי ויכולתי להיות מי שברצוני להיות. לפעמים אתה מתעורר ומרגיש שהעולם מסביב הוא גיהינום, בית כלא ארור. ובמיוחד לכ הרבנים עם הזקנים שלהם, אתה רוצה לתפוס ולהעיף אותם, הם לא יותר קורצים לי מקבצן ברחוב שמקושש נדבות. אני מרגישה כל כך זעם. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s