מקרה מצער

היי,

סליחה שאני כותבת. קרה משהו טראגי ולא צפוי ואני נעה ונדה מכאב – הכתיבה עוזרת.   אני מתנדבת באופן שבועי במרכז למידה כלשהו באיזור xxx xxx xx. יש כל מיני אנשי צוות, חלקם צעירים וחלקם קבועים ויותר מבוגרים.  בחור אחד שבא למרכז, מועסק שם, אדם בשם נדב עם עיניים כחולות זורחות,  מאוד נחמד ונדיב (כשמו).  בד"כ הוא  בא בימי רביעי ואני לאחרונה באתי בימים אחרים, לכן פחות יצא לי לראות אותו. אבל כשיצא, אומרים שלום חם, ויושבים בד"כ כמה אנשי צוות ומתנדבים שותים קפה ומדברים וכו.   היום, אחרי הפסקה של שבועיים, באתי למרכז הלמידה.   התחלתי לדבר עם א האחראי על כל מיני דברים ואז הוא אמר לי, חסר לנו עכשיו מורה.  למה? שאלתי אותו.  את זוכרת את נדב…המורה?  כן ברור, עניתי.  ואז א אמר, נדב מת.  מה?!?!  אני לא מאמינה!  כן כן, אמר א שוב.  מה קרה לו? הוא עצר רגע ואז אמר, נדב התאבד.  משהו שקשור לאהבה נכזבת, חברה שעזבה אותו. לא בטוח וזה בגדר רכילות.  אני לא מאמינה! אמרתי ל-א.  ההלם היה מיידי.  אז הגיע מישהו נוסף לחדר ו-א היה צריך ללכת.  את רוב השיחה ו האינפורמציה  ך החלפנו כבר קודם.  אמרתי ל-א ביי בלאקוניות ויצאתי.  הרגשתי מוזר, צער קל  לא ברור.  הצלחתי לזכור את הפנים של נדב והעינים הכחולות שלו, הוא היה מאוד חד בזיכרון שלי.  העימות בין הזכרון לבין הידיעה ש-א מסר , בלבל אותי.   הלכתי ל-י האחראית, דברנו קצת.  היא אמרה שגם לה לא בדיוק ברור מה היה שם,  כנראה אהבה נכזבת, עזיבה נחפזת. משהו כזה.   יצאתי ממרכז הלמידה והלכתי הביתה. בתחילת הדרך ההלם הקל התחלף בהבנה, שזה מה שזה.  קצת הצטערתי, צער מנומס.  כשנכנסתי הביתה והסרתי את המעיל, פתאום ראיתי את הפנים שלו, את כל הגוף שלו, הג'ינס והחולצה הכחולה הארוכה. אז, כשדברנו לפני חודשיים. גם מ הייתה, וחשבתי שנדב קצת מתחיל אתי ועם מ. לא יודעת מה חשבתי, אולי שהוא מנסה.  סקרתי בראש את מה שידעתי עליו, שלמד מדעי המחשב איפשהו, שלימד איפשהו.  שהיה בעל משקל עודף קל,  אולי לא במשרה שבדיוק רצה. אני לא בטוחה. כל הדברים האלה רצו לי אז בראש.  התלמידים מאוד אהבו אותו, הוא היה חד וברור ונעים. היה בו משהו טוב. והעיניים הכחולות שלו, למרות שפניו ומראיתו הכללי היו רגילים.  סדרתי את העגבניות על השולחן ופתאום, התקפלתי בבכי על הרצפה. לא יכולתי לנשום אולי כמה דקות ככה.  התקשרתי לאנשים קרובים לי, ספרתי, כל אחד נסה לנחם בדרכו.  למרבה האירוניה, אחד הטלפונים ששב וחייג אלי היה של ד, חברה שהתחתנה לא מזמן, שהיינו בארוע והיה כל כך מקסים ויפה, אבל לא ידעתי איך לענות לשיחה. ולמרות זאת עניתי ודברנו, ותוך כדי השיחה הרגשתי אושר, כי הזכרון של החתונה והחופה היה אושר.  והרגשתי נבוכה, כמו ליצנית, כמו כעס.  בין האושר והעצב והמבוכה האלה, ולא אני מנהלת את העולם, ואנשים עושים תוכניות, ואנשים עולים לחופות, ואנשים מתאבדים. איש התאבד, איש בשם נדב, איש מן השורה. שאינו בשורה עוד.  שהיה , שאיננו. לא אוכל עוד להשיגו . 

 

2 מחשבות על “מקרה מצער

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s