אדם תאורטי

 

 גיל 30 מתקרב ואנשים מסביבי מתעקשים למות.   סבתי נפטרה לפני יום, בגיל 89, נאספנו בני המשפחה ללוויה בשעת לילה בבית המנוחות בכניסה לעיר (אין מלינים מת בירושלים).  ואחרי כן, הלוויה בהר זיתים.  אבי הלך יחף בין האנשים, כמנהג האבלים בעיר.  

אני מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מפחדת מהמוות, זה כנראה מה שנוסף לכבוד העשור החדש.  ואני לא מתביישת להודות.  זה כל כך בסיסי, כל כך קמאי,  שאין שום אפשרות לדבר אל הפחד.  אני מפחדת שהדת היא אוסף פנטזיות שאנשים יצרו מסיבות אלו או אחרות, אני גם מפחדת שאולי הדת צודקת בדברים מסויימים.  אני מפחדת בצורה לא נתפסת מהיום שהוריי לא יהיו יותר, כי אני אוהבת אותם ומאושרת ששניהם מצליחים וטוב להם.  יותר חשוב לי שהם יצליחו מאשר אני אצליח.   האמונה עדיין מהדהדת בפקסל העקש. זכרונות של אהבה מוחלטת שהתקיימה בתוכי, אהבה מדוייקת ומוגזמת שהגיעה לאנדוקטיבי, רוח אחד לכל, וכך שנתה את נפשי לתמיד. נתנה לי תקווה. 

 אבל הפחד , כל כך נוקשה.  אני באמת אוהבים אנשים, למרות שקשה אתם, אני נהנית בארועים חברתיים (לפעמים),  אני מבינה את היוםיום. אני בזוגיות כעת.  אני נמצאת בחיים ומודה בכך.  אבל קשה לי  בתודעת הזמניות, עם הנוכחות של המוות בתודעה שלי כנראה חזקה מאחרים.   של התמודדות  עקרונית עם הזמני, עם עוצמות לא נתפסות של אהבה ושל נוסטלגיה לעתיד ולעבר ולהווה.   מי שאוהב מאוד חזק מפחד בחזקה מהמוות. מי שנאחז באהבה כך, וודאי רדוף יותר מאחרים. כולנו רדופים, יש כאלה שלא מצליחים להשלים עם זה. אני למשל,  אני לא מצליחה, שכן המוח מנסה להמנע מהמחשבה על הגוף הצנום ששכב על האלונקה בבית הלוויות לפני יומיים, מכוסה סדין לבן. ואבי מדבר ומספיד את סבתי.  ובראשי הזכרונות עם הוודע דבר מותו של נדב. שתי מיתות שונות, אבל התוצאה אותה תוצאה. וגיל 30 הארור בפינה.  אנשים אומרים, הם מתבאסים על גיל 30 כי לא השיגו מה שרצו.  מה עם אלו שהשיגו ומבינים לפתע שאין לכך חשיבות ?    ואומרים להוקיר את הרגע, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין מה זה אומר.   גם אם יש הגיון מסויים במותה של אישה בת 89,  איך יש בכך הגיון נוכח הזכרונות?  שתינו הולכות יחד בירושלים,  לגן החיות התנ"כי,  שתינו מבשלות בדירתה הקטנה, מבקרות את חברתה האמריקנית במושבה הגרמנית.  והרי אינני יודעת לשכוח, והזכרונות מעמתים אותי בחזקה עם המציאות, עם עובדת היותה אינה.   אני לא בדיכאון, אני במועקה. אני בפחד.  המחשבה על גיל 30 מקדמת בלבי את ההבנה: אני, אדם תאורטי.  

 

2 מחשבות על “אדם תאורטי

  1. לחיות את הרגע זה לנסות ולהעריך את מה שיש לך עכשיו במקום להתחבא או לתת למשהו שאין לך שום שליטה עליו להכביד עליך.
    מה כבר יש לפחד מהמוות?
    כשהוא בא, אז זהו.
    לפחד או לא, כבר לא ישנה כלום.
    המוות עצמו הוא רק נקודת מעבר.
    אותי הרבה יותר מפחיד מה שקורה לפני.
    להיות לבד, להיות חלש.
    זה המקום שבו אני לא יודע להתעלות ולהיות רציונלי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s