מאז המוות של נדב אני מרגישה שאין טעם
באמונה, שזה שולי. אני כל הזמן חושבת על השעות האחרונות שלו, שבקש נחמה ולא קבל אותה בשום דבר מסביבו.  האל לא עזר לו, כפי שלא עזר לאחרים.  האם אני או מישהו טובים מנדב?  מאז מותו אני מרגישה שולית בצורה מפחידה ממש. הוא אפס את כולנו. אני מפחדת להעלם.  אני מרגישה לא נחוצה באופן עקרוני, לא
מתוך איזה עלבון אלא אולי, כי כך אני בנויה. אני נעלמת.  רק אהבה יכולה לעשות שנוי כלשהו פנימה.  אבל אם אחכה לאהבה השלישית (או שלישית וחצי
תלוי אם סופרים את מ' ממש) יש סכוי רציני מאוד שלא אזכה לילדים ומשפחה.  אני לא מצליחה להרגיש באמת מאז גיל 24.   יש לי חבר, יש לי לימודים ועבודה ומשפחה וכו, אבל מה זה אומר? האם נדונתי לחיות
כך?אבל אהבה זה כמו לדרוש להיות בוב דילן באיזשהו
מקום. כמה אנשים, זמרים, נהיים בוב דילן? האם זה מוצדק להתנות הכל בלהיות בוב דילן?    אתמול
החזקתי תינוק קטן בידיים, הוא נתן לי חיוּת. 
הוא עזר לי לשכוח קצת את מה שקרה לנדב. 
בתינוק יש כוח חיים לא נתפס.  
באהבה יש גם מוות וגם חיים.  אני
אדם שולי בעולם הזה, בו הלכו המוני אנשים לפני וילכו אחרי. אני מבינה, אני תופסת
לעומק, את הארעיות שלי. אני והעלה שיוצא מהענף לא כל כך שונים, רק שאני
עצובה שאי אפשר לחיות לנצח, הוא לא.  אז אולי אנחנו כן
שונים.  

 

 

{ סליחה שאני כל הזמן מקטרת.  יש גם עגבניות מוצלחות שגידלתי בגינה, ודשא. וגם סרגתי צעיף לחברות שלי והן אהבו 🙂 ואני והחבר היינו בים המלח ושתינו קולה דובדבנים }

מחשבה אחת על “

  1. די מאוחר (ואולי מדי) תפסתי כמה יקר הזמן שלנו כאן. כמה חד פעמי הכל.
    פשוט תמשיכי לעשות מה שאת עושה. גם צער וגם קולה דובדבנים. וסליחה אם זה נשמע כמו קלישאה 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s