בחודש האחרון, מרגישה מאוד בחזקה אי אמונה.  מאז גיל 24, שהתחיל הפיקסל, לא היה לי משבר פנימי כזה .  לא יודעת למה זה קשור ואולי נכון, אולי זו התבגרות. אני בעיקר מרגישה את הסתמיות של הכל. והביטול חזק מאד, האיפוס.  עם רמה כזו של איפוס קשה מדי לטרוח רגשית על האמונה.  זה מאוד בנה אותי בחמש שנים האחרונות, אבל לא יכולה להמשיך על סמך זכרונות מגיל 24. צריכה לבוא התפתחות, צריכה לבוא איזו וודאות מהצד השני.  אמונה זו אהבה חד צדדית, כמה אפשר לאהוב חד צדדית?  כמה אפשר לחיות על סברות?  הדת שואלת את השאלות היותר נכונות, אבל מה בנוגע לתשובות?  חשבתי שאצליח לתפוס את החבל בשני קצותיו,  שאוכל להכיל אמונה ואפיקורסות. אפשר? אנשים דתיים לא חושבים כמו חילונים, הם לא חושבים על העניין בצורה תרבותית וכו. להפך, הם חושבים שהתרבות זו תוצאה אפשרית של האמונה.  הקשר בין האדם הפרטי לבורא לא קיים כיום בצורה ברורה. לא יעזרו הרבנים והטקסטים העתיקים, לא ספורי אלף לילה ולילה, אם אדם לא מרגיש את השם לצדו כאישה רואה את בעלה ישן לצידה, לא יעזור כלום. אתאיזם הוא תוצאה של העלמות הנבואה , האל כבר לא מדבר עם בני האדם ונמצא ביניהם.    אם האל יחזור מגלותו? מי יודע.  אבל אם הוא לא נמצא שם בשביל אנשים בנקודות הכי מובהקות ברצון, מה הוא שווה בכלל? 

 

 

 

            

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s