אחרי 500 שנה

עניין מוזר; משפחתי מצד אמי ספרדים, ספרדים אותנטיים שהיו מדברים לאדינו וכל זה.  הם הגיעו מערים באיזור קורדובה (ככל הנראה) וכן, שמות המשפחה של הורי אמי ( ממוצא בולגרי טורקי) נמצאים ברשימה שפורסמה על ידי ממשלת ספרד היום.  יש הבדל בין עדות המזרח לעדות ספרד:  לא כל ספרדי הוא מזרחי, לא כל מרוקאי/אלג'יראי הוא ספרדי ולא כל הולנדי הוא ספרדי. ועדיין, ברשימות נמצאים גם שמות כ"שפינוזה", שמזכירים לנו את הפילוסוף הנודע, בן למשפחת אנוסים מפורטוגל, גירוש שהתבצע כמה שנים אחרי 1492, ועקרו להולנד.  רוב מגורשי ספרד ופורטוגל נדדו לבלקן, חלק התקבלו בהולנד, דאז כלכלה רופפת ששוועה ליהודים (קצת כמו ספרד של היום). חלק ממגורשי ספרד נדדו למרוקו וצפון אפריקה. אך רוב יהדות צפון אפריקה הייתה שם קודם לגירוש.  יהדות בבל/עירק למשל, ברובה הגדול, לא שייכת לספרד. כמו גם רוב יהדות אשכנז ששורשייה נמצאים עוד מימי בית שני והמאה ה-2, בין אם יהודים ממערב אירופה ובין אם מזרח אירופה ובריה"מ לשעבר.  אני מניחה שכל הבירורים האלה ייעשו, כי קשה להאמין שממשלת ספרד רוצה לעניק אזרחות לשבעה מליוני יהודים. אבל המשפחה שלנו, עקב הזיקה הברורה לתרבות הזו (עד כדי כך שאמי ובני דודה מבינים לאדינו) נמצאת גבוה בעדיפות לקבל מסמכים כאלה.  נכון שאמי לא התלהבה, אבל אלצתי אותה להתחיל לחפש את התעודות של סבא וסבתא ז"ל.  בכל זאת, כשעלה רעיון לטיול שורשים נחמד בספרד ופורטוגל, למקומות מהם הגיעו בני משפחתה הרחוקים,  נניח עוד שנתיים שלוש, זה יוכל להיות מן טיול אם ובת,  בין ברצלונה לקטלוניה וליסבון, וזה יכול להיות באמת מגניב. תמיד חשבנו על טיול שורשים אבל עניין האזרחות האפשרית רק העמיד אותו בסדר גבוה יותר.  ובכל זאת, כמה מילים על עדת ספרד.  רוב היהודים הספרדים בעלי טמפרמנט נעים, חם משפחתי ולבבי. סבי וסבתי מצד אמי, בניגוד לחלק האשכנזי מצד אבא, ובהתאם לכל הסטריאוטיפים, היו מסורתיים חמים נעימים ומשפחתיים יותר.   הדת בעדות אלו תמיד נטתה להיות מתונה.  רבנים גדולים וחשובים יצאו מעדות ספרד,  רובם חתרו לשילוב הדת במסחר ובמחשבה בת זמנם. זאת בניגוד לעדות אשכנז ורבניה, שחתרו יותר להקפדה ולפלפול, להיבדלות או להיפך, רבני עיראק שהקצינו את נושא הידענות (אך דמו לרבני ספרד בשאר הדברים).  יהודים ספרדים חשים גאווה מסויימת במוצאם, בלי צורך מיוחד להתהדר בו, להתעסק בו. אלו יהודים שנקלטו בערים וארצות שונות לגמרי, טורקיה יוון בולגריה, איטליה הולנד ומעט אפילו רומניה. אך בכל אותם ארצות, אם בודקים, רואים שחיי הקהילה היהודית עם שכניה היו טובים באופן יחסי.  זו עדה שיתר העדות, לפי דעתי, יכולות ללמוד ממנה בנושאים הקשורים לאדם וחברו.   נחיה ונראה איך ימשיכו ההתפתחויות בנושא האזרחות. 

שמועה

 

נכון יש את הפתיחה המפורסמת הזו מ"זכרון דברים" של יעקוב שבתאי?  ביום כזה וכזה הבין גולדמן שהוא הולך למות. שכולם הולכים למותם. ולא בגלל איזו מחלה או תקרית מיוחדת באה לו ההבנה.  מעצם החיים, מעצם המקום, הבין.   אני הבנתי בגיל 24.  לא הידיעה, ההבנה (שמשנה את המערך הרגשי) היא שהתחדשה לי בגיל 24, הגיל שהפכתי לאדם מבוגר – אדם מבוגר הוא מי שהשלים עם היותו לא נצחי.   היום הכנתי לי קפה והתכוננתי לכתיבת עבודה עבור התואר ה"לא מעשי".  בדיוק שהמים רתחו, קפץ הצ'ופצ'יק, בו ברגע ששפכתי כפית סוכר לכוס.  כשהרמתי את ראשי והבטתי בקומקום, אדי המים מסתסלים מעליו,  השתתקתי מפחד מוחלט, גמור, מהמוות שלי.  לא פחד ממחלה או תאונה, פחד מהמוות, גם אם מתבקש כבר בשלב מתקדם יתר בחיים.  והרי ראיתי את סבתי, בגיל 90, שכובה כמומיה לא מתקשרת אחוזה אלצהיימר. אני בטוחה שלו הייתה לה משאלה אחת הייתה מבקשת לסיים את הסיוט הזה שמשאיר אותה כך כבר 7 שנים.  אבל לא לזה התכונתי, לצירי הלידה של המוות שהולכים ומתארכים.  אני מתכוונת לעצם הנקודה הזו, בלת החזור, שעכשיו אני כאן ועוד זמן מה,  מצמוץ במונחי היקום, לא. ושם דבר, שום דבר שאעשה או לא אעשה לא ישנה את העובדה הזו.  הפחד שתק אותי, עמדתי עם כפית הסוכר מושטת לאויר ולא הצלחתי להזיזה.  רציתי לבכות אבל לא ידעתי בפני מי.  הבנתי את הצורך באל, הבנתי את הצורך לכפור בו גם.  את חוסר התוחלת בשאלה הזו, האם יש אלוהים. הבנתי שזו איננה השאלה הנכונה בשום פנים ורשמתי לעצמי לא להתעקש בה.  שאלה תפלה זו היא תוצאה של עיסוק בשאלת המוות. אסור לשאול את שאלת המוות, ואסור לענות.   במקורות מדברים על עולם הבא, אפילו מסכת אבות ואפילו הרמב"ם.  כבודם במקומם מונח, הם אינם יודעים מה הם שחים.  אני אדם מאמין כי, למרות הכל, מתוך האמונה נשאלות השאלות היותר הנכונות. לגבי התשובות – אינני יודעת.  חבל, זה (הראש שלי) יכל להיות מקום שופע חיים, מלא תנועה.  אני מתעסקת וכותבת כל כך הרבה דברים מרתקים, הכרתי אנשים מרתקים. ואני בוחרת להדיר אותם.  במקום לייצר זרם רון מייברג-י קסום, יצרתי מעבדה אפלה ואוטיסטית. אני יודעת, אני מודעת. וצר לי לא פחות. אבל זה קשור למה שחבר שלי אמר:  למה את לא מפנקת את עצמך בקטנות? למה את לא קונה לך סכו"ם חדש, פורקת את המזוודה הכחולה שעומדת בסלון כבר חצי שנה? למה את לא מחליפה את המפה במטבח למרות הכתמים?   ואני חושבת שהתשובה, מוזר ככל שיישמע, קשורה בפחד המוות שלי.   אני מרגישה שאם יישכח מצבי האמתי, מצבנו האמתי, בעזרת אותם פינוקים קטנים שהחיים מביאים, אז תאבד לי היכולת להאבק : הזיכרון.  בלי הזיכרון אין לי כלום.  הזיכרון משאיר אותי בחיים מול המוות.  אני זוכרת לאן אני הולכת ולכן אני יכולה להתמודד.  אם אשכח, אם אתמכר לחיים,  המוות יביס אותי באופן טראגי,… אני לא אוכל לחיות, חיי יעברו לבריחה חסרת תכלית שסופה צפוי.   אם אתה יודע שזה תיכף נגמר, מה נשאר חוץ מניהליזם טהור?   ולפנות לניהליזם זה להפוך לחיה, לחפץ, לברוח באופן אחר.  באחת הפעמים שאלתי את הרב שלי את השאלה, שאלת המוות, והוא ענה: עצם החרדה, סחף הכאב מהסוף, מרמז שמקור הנשמה באינסוף.  אין פה תשובה כי אין שאלה, אבל קבלתי את דבריו בהבנה.  נזכרתי באהבה הגדולה שחשתי ל-א ול-ש,  נזכרתי באמת המוחלטת של האהבה,  באמת המוחלטת של הפורקן המיני,  הנסיובים  שהחיים מציעים נגד המוות.  ועדיין, הזיכרון,  האם יש משהו מלבד זכרונות?   והאמונה, שהיא שכלול האהבה ושכלול היצר המיני (הפעם ברוח),  מהי האמונה מלבד שמועה?