אנשים דתיים חושבים שכולם עסוקים בשאלות שלהם. אבל אנשים פשוט מנסים לשרוד את החיים על הצד הטוב.  אני לא בטוחה שהשערת האל נחוצה לי, בהתחשב שהוא לא מדבר ולא מתערב ולא נמצא…אני משתדלת להשאיר את עצמי במסגרת השיח הדתית יהודית, לפעמים זה הולך ולפעמים לא.  אפילו חבר דמיוני הוא לא יכול להיות, כי חבר דמיוני אפשר לדמיין. את אלוהים – לא.  כל מיני אנשים כמו משה רבנו, יוסף, האבות. ?  הם לא נחוצים למערכת האסוציאציות שלי. אני יכולה בדוחק להכניס אותם למחשבותיי, אבל הם לא נחוצים.  אולי כי לא גדלתי בבית דתי.   

אמנות היא דבר כל כך מדוייק. יש הבדל תהומי בין שיר או יצירה מעולים לבין יצירות אמנות בינוניות.  מדובר במאית האחוז, ולכן זה מפתיע שיש כמות אדירה של אנשים שרוצים לעשות אמנות.  מה משך את כל האנשים לתחום ? 

 

אורגניות

 

מרגישה לכודה.  אני חושבת שלא מעוניינת בילדים. מצד שני, רוצה להיות נשואה ולסגל תבנית משפחתית. כמה גברים מוכנים להתחתן עם מישהי שלא רוצה ילדים?  החבר שלי, וובכן, הוא כן רוצה ילדים. בינינו יש רגש, אנחנו מסתדים, יש לו רגש אליי… זו לא אהבה עצומה.  ולא כי אין אהבות גדולות בעולם – יש.  אלא שאין זה אומר שהדברים הנדירים בחיים, כמו אהבה גדולה, יהיו חלק מהחיים שלך. בכל מקרה העובדה הזו גם מורידה מהמוטיבציה שלי.  לרצות ילד עם אדם שאת אוהבת מאוד זה אחר מאדם שיש לך רגש אליו אבל…  בא לי להפסיק להיות קיימת כבנאדם, אלא כמן תוכנה שמאזינה למוסיקה. אני רק רוצה להאזין למוסיקה כל הזמן, להתחבר לאיזה ענן עם עשרות ג'יגה או טרה של מידע, ולשמוע מוסיקה כל החיים.  לא בא לי את הדילמות האורגניות של הגוף, שמייצר או לא מייצר, חיים. 

דבר נוסף,  מפחיד אותי שהחיים נשאבים לילדים מרגע שהם קיימים. כי אמא שלי (לשמחתי הרבה) לא הקריבה את חייה עבורי,  והייתה אם טובה. גם אבי. לא צריך לעשות את זה, נשים בוחרות לעשות את זה לעצמן.  אני מתקשה עם הנשיות, במיוחד שעם השנים המהות של הנשיות, שזו נתינת החיים, תובעת לה מקום.

 

 

משהו בגבר עדין, נוגע בנפשי בצורה ששום דבר אחר לא. גבר שמחזיקים את כף ידו ומרגישים שהיא כמו נשברת.  יכול להיות שיש לי מן משהו על הגבול, מן ניואנס גברי נשי כזה שבא לידי בטוי בפנטזיה הזו דווקא. אבל זה משהו ששום מערכת יחסים עם גבר, לא יכולה לתת. אלא עם גברים מהסוג הזה, שהם עדינים. שנמשכים לנשים אבל יש משהו אמביוולנטי בגבריות שלהם. כפי שיש משהו אמביוולנטי בנשיות שלי.  וכל עוד אני במערכת יחסים עם גבר סטנדרטי שרגיל שהוא חודר ואני נחדרת וכו, על כל מה שזה אמר, אז חלקים שלמים באישיות שלי נדרסים. וזה מדכא אותי ומצער אותי. אני צריכה לקרוא את הספר "אורלנדו" של ורג'יניה וולף, אולי כדי להסביר לעצמי את מה אני מדכאת כשאני מתעקשת על מערכת יחסים רגילה עם גבר כשאני מתפקדת כל הזמן באותו התפקיד, הנשי וכל זה.  אני מתאבלת על חלקים שלמים בנשיות שלי שלא באים לידי בטוי מול גבר, כמו שהייתי רוצה.  וזה רק גברים מאוד מסויימים שנוגעים בצד הזה, אבל הצד הזה כנראה יותר עמוק אצלי מאחרים. 

 

 

געגועים לאקס….

לשבת על המיטה ולשמוע ג'ימי הנדריקס, או קרים,פרנק זאפה או בוב דילן יחד,  להעביר יד בשיער הגלי,  להרגיש אותו מחבק אותי.  מתגעגעת למה שהיה לנו.  למה הוא נפרד ממני לפני שנה (היו לנו בעיות זה נכון)?  ולמה התעקש לכתוב לי לפתע ברכת יומולדת שמח? ואחרי שעניתי, השיב בעוד הודעה משעשעת. ועכשיו אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, מתגעגעת.  לקח לי חצי שנה להתגבר, ועוד שלושה חודשים עד שהצלחתי למצוא את בנזוגי הנוכחי.  ויש ביננו משהו נכון יותר. אבל הרגש שהיה לי ל-א …  מתגעגעת לא רק אליו, אל מי שהייתי לצדו.  יפה קלילה חברתית.  נכון, היו דכאונות אחרי שהיה הולך. ונכון, כשהיינו עם חברים (הוא מאוד מאוד חברתי) הרגשתי שאנחנו שונים בטירוף. מצד שני, הוא נתן לי גישה חברתית קלילה וזה היה נפלא. מצד שלישי, הייתה בו נמיכות רוחנית וזה הקשה .   הוא לא שומר מסורת וכו.  אני מתגעגעת לשנינו, הולכים על יד הים בג'ינס, מתווכחים על מוסיקה, צוחקים על רון מיברג.  ונכון, למרות שלא דתי ישר אחרי שהיה אתי בשיעור אמר, "הרב הוא עלוי".  הוא היה נורא חכם אבל לא עשה מזה ביג דיל. כאילו, לא אינטלקטואל.  אבל בעצם כן. אני זוכרת בדייט הראשון, חשבתי שהוא בטח בחור רגיל אבל חתיך כזה, לא מישהו שיצא ביננו משהו. ואיך תוך כדי השיחה קלטתי כמה האינטליגנציה שלו גבוהה, ואיך זה הרשים והפתיע אותי לגמרי. והידע שלו במוסיקה, והכשרון החברתי שלו, שכמעט כל סיטואציה בה ישבנו היו אנשים מתחילים לדבר וכו.  אני מתגעגעת אל הימים היפים שלנו עם הרמקול הקטן שלו, שנקרא החללית.  ואיך היינו צוחקים ורוכבים יחד על האופניים.  ואיך הוא היחיד שגרם לי לא לחשוב על ההוא.  כי יש בו גם וייבים דומים וזה הקל עלי.  למה הוא היה צריך לכתוב לי? אני נמצאת בקשר רציני עם מישהו, ויש ביננו משהו יפה שמתפתח, אז למה לפתוח את לבי מחדש בקלילות אדישה ?

 

אין זמן, צריך לחיות

 

 אני כועסת על החיים שלא מאפשרים את היותי.  מצד אחד נכפיתי לחיות, מצד שני לא מאפשרים לחיות.  אז יש כאן הונאה נוראית, ועליה אני כועסת.  רוב הזמן שעובר הוא הסחת דעת. אבל הזמן עובר, וממה הדעת מוסחת?   מכך שאין זמן בעולמינו.דבר מאוד מפחיד להרגיש כך, אבל זו התחושה שלי מה לעשות: אין זמן, צריך לחיות!

קשה לי מאוד מאוד מאוד עם הנשיות, ככל שעוברות השנים. הפערים בין גברים לנשים מתחדדים, נשים מתקבצות במקצועות נשיים.  מעטות מאוד מצליחות במובהק במונחי העולם הזה, השפעה כוח מעמד. מעטות.  קשה להמנות על מחנה המופסדות, המופשלות, וכו וכו. עם אלו הרוכנות בחצאית ומרגישות מאחוריהן גבר ש"בא לו" עליהן או משהו. וזה לגיטימי. אלו החוקים, שאין שוויון ולא יהיה.  ואני אגיד משהו די קיצוני: לחיות את החיים כאישה זה לא לחיות אותם עד הסוף. זה לחיות עם רגל אחת בחוץ. זה לחיות קצת מחוץ לזמן מרחב שהוא העולם.   אני מרגישה יותר ויותר שאולי וישנה השגחה (מה זה אומר?) על העם שלי, על קבוצת היהודים או הישראלים. אבל על יחידים? לא. אולי מי שמחזיקים בפונקציות מרכזיות, מבחינה זו או אחרת.  אבל על היחידים אינני חשה השגחה, לא מבט השומר אותם. כמו שאמר עמיחי, על המבוגרים האל לא מרחם כלל.   ובכך אני שוב מוצאת את עצמי בדברי הרמב"ם, שסבר כמוני. אבל איפה הוא ואיפה אני.   הכל מתכנס לנקודה שבה אדם מבין שהוא זמני.  ובדיוק ברגע זה, הוא הולך ועושה ילדים.  ואני לא רוצה ילדים, לא באמת.  אני באמת באמת רק רוצה שיניחו לי לנסוע ברכבת, בנסיעה שאין לה גבול, בנסיעה שתקח אותי לעתיד , בלי חששות, לעתיד העתידים , ברכבת שאינה עוצרת, רק נוסעת. עד שאתעורר. 

 

שיט מיסטי

 

 קורים לי דברים סופר מוזרים עם הזיכרון. אני אפילו לא יודעת איך להתחיל להסביר, אבל אעשה מאמץ. כי זה כדאי, אולי מישהו יעזור לי להבין את עצמי. 

יש לי
זיכרון רגשי מאוד חזק, ומצבים בהווה מזכירים לי לעתים מצבים בעבר. ומתוך הזדהות, יוצא שאני מביטה בהווה דרך התחושה מהעבר וזה נותן לי תחושה של ראיית הנולד.  זה שוב חוזר לשאלה ההיא של ג'ואנג דזה: האם זה חכם דאו  שחולם שהוא פרפר, או פרפר שחולם שהוא חכם דאו?   הרמב"ם אמר פעם, בחלק א' במורה נבוכים, כשאתה
משיג שכלית משהו בפועל אז המשכיל והמושכל (והשכל) הם אחד.  ואז הרב שאל, תוך כדי השיעור, מה זה אומר על
השגת השם?  משהו מוזר נוסף, כשקראתי עכשיו
שוב את הפרק המסויים הזה של המורה נבוכים (כדי לדייק בדברי הרמב"ם),  נזכרתי
במחשבה שהייתה לי בדיוק כשלמדתי אותו אז.  וזו הייתה מחשבה על סדרת טלוויזיה, אולי משחקי הכס, משהו
כזה. בכל מקרה, למה לעזאזל אני זוכרת מה חשבתי אז בדיוק?  זה לא הזוי? ומה שקורה אח"כ זה שפתאום
הזכרון מוביל אותי לחוויה, ואז אני לרגע בחוויה, וכשאני מסתכלת מתוך החוויה אל היום, מתקבלת תופעה סופר מוזרה
שנושאת תחושה של ראיית הנולד.  וזה רק ניאונס ממה שקורה לי כל כמה זמן בערך.  

מעניין
אותי מאוד אם התחושות שלי, שנוגעות לאחרים, גם מתגשמות מאוחר יותר בחייהם.  אני יודעת שעם ההוא שהיתה לי אליו אהבה
ומעורבות רגשית עזה, זה התרחש. כשלמדתי על כך הייתי בהלם.  מעניין אם הרגש ומידת המעורבות שלי לגבי אדם אחר
היא משמעותית ביכולת לדייק.   למשל נדב, לא היה לי מושג
שיתאבד.  לא מושג אינטואיטיבי על כל
פנים.  ראיתי שהוא קצת מסכן ומנסה למצוא אישה ולא קל לו. אבל לא ראיתי מבחינת תמונה נפשית שיעשה דבר
כזה לעצמו. אולי זה גם קשור לכך שלא הייתה לי מעורבות רגשית אליו?  ונכון שבחודש וחצי האחרונים של חייו, שאולי בהם
חלה ההתדרדרות,  לא יצא לי לראות אותו. אבל זה לא
משנה כי התחושות המקדימות יכולות לנבוע שנים קודם. אני ממש שונאת לקרוא את
המשפטים האלה כי זה נשמע כמו שיט שבחורות אומרות.  אני שונאת מיסטיקה, אז למה אני נשמעת כמו מיסטיקנית?  אולי זה מפלטם של אנשים שנכשלו להסביר את העולם, ורוצים לחיות באשליה של שליטה. כן, דרך הזיכרון יש לי השפעה על מה שיקרה. דרך לבי אני מעורבת בגורלם של אנשים, בעיקר אלו שאכפת לי מהם.  אבל מה על המציאות? המציאות אטומה לכל זה. והנצח אדיש. 



דילמת האסיר

 

אני בדילמה. למצביעים יש דילמות שקשורות בפלישה או אי פלישה לחבל ארץ, לפוליטיקאים יש דילמות הנוגעות לקואליציה וזכייה נוספת בבחירות. לי אין אלא את הדילמה המסכנה שלי –  נתעסק בה ודי.   ישנה בחיי זוגיות שיכולה, בסבירות טובה, להתפתח עד הסוף וכל מה שאנשים רוצים מזוגיות וכו. טקס וכל זה.  יש רגש, יש משיכה.  לא מרגישה אהבה (שלי או שלו) נכון לעכשיו אבל קשה לדעת אם לייחס את זה לטיב הכימיה שלנו או למצב בו אני נמצאת מגיל 24.  ברור שהיכולת למצוא בן זוג ראוי למטרת משפחה יורדת משמעותית עם כל שנה. אלו החיים, ומוטב להכיר בהם. גבר רוצה צעירה למטרת נישואין. וככל שמתבגרים כך הפער שגבר רוצה באישה לצדו גדל.  וכשאני מדברת על גבר ראוי זה מישהו עם דירה ורכב, עבודה קבועה, משכיל אקדמית, משפחה נורמלית פחות או יותר.  עם ירושה/ רכוש כלשהו.  אינטלינגנציה גבוהה.  ומאז שאני מסורתית, אז גם בנאדם עם השקפת עולם אמונית דומה.  החבר שלי ואני, לגבי היכולת שלנו להיות חברים טובים?  פה אנחנו לא כל כך חזקים.  לא מרגישה שנוצרה חברות. כן נוצרה זוגיות, לא חברות. יש לו מנטאליות אחרת משלי, הוא גדל במדינה אחרת ועלה לארץ בגיל 23.  הוא מוחצן ואני מופנמת, הוא אוהב לקום מוקדם ואני מאוחר…ממש הפוך.   החלטתי לתת עוד חודשיים ולהכריע.  הוא אמר לי לברר עם עצמי, למה אני אתו?  ומה עניתי לעצמי?  שאני לא יודעת אם אמצא מישהו אחר, שיהיה מוכן ללכת אתי להתחייב, שאנחנו מצליחים להסתדר. כי אני בנאדם די קשה ולא סטנדרטי. נראה לי 99% מהגברים לא היו רוצים בי פשוט בגלל האופי.   אבל השאלה אם אלו סיבות לבנות חיים עם בנאדם או שבדיוק לא הסיבות?   שאלה נוספת שנשאלת לאחרונה היא אם אני רוצה ילדים? לא בטוח.   ואז היום טיילנו באיזור הבית שלו, וראינו בנאדם גלמוד שהיה לבוש בחליפה די יפה. הוא התחיל לדבר אתנו, ספר שיש לו רק אחות אבל הוא עצמו לא נישא ולא הקים משפחה. רק מאיך שהאיש הזה מדבר ומתנהג עמדו לי דמעות בעיניים.  ככה נראים חיים בלי ילדים?   כי הרי מי מבטיח לי שתיאורטית, אם אתחתן, אני ובעלי נשאר לנצח יחד? ואם יקרה משהו לבעלי המשוער, אתהלך ברחוב כמו הבנאדם בחליפה?  מדברת על גבול השפיות,  בולשת אחרי זרים/ות ?  מבהיל. האם פחד הוא מניע נכון לקבל החלטות?  כולם נועדו למצוא את הנפש התאומה שלהם ולהקים משפחה?  והנפש התאומה, מי אמר שאפשר לחיות איתה ?  בניגוד לאנשים אחרים שמחפשים את מה שאי אפשר,  היתה לי בעבר זוגיות ארוכה עם אדם שאהבתי ואהב אותי.  זה נגמר בצורה לא טובה, למרות שאהבנו.  אהבה היא מכרעת אבל היא לא מספקת.  ובכל זאת,  החודשיים הנוספים האלו שהחלטתי עליהם, מה יקרה בהם ויתחדש שטרם קרה?   

 

קצת סדר

 

 יום מלא מחשבות עלי. חורף. שבת. סופו הקצר של פברואר. הייתי לבד בדירה והתעוררתי מאוחר, שכבתי במיטה עד הצהריים בחדר אפל מאוד, עסוקה במחשבה – תחושה – לרגע היא כאן, לרגע היא אינה.  הנה תוכן והנה ריק. הנה אינדבדואל חשוב, כוח, קיום הכרחי…ולפתע לא כלום. מסגרת ללא תמונה וכו, ראי שחסרה בו זגוגית.  תחושת הקיום ההכרחי היא כנראה אותה התחושה שחולקים עם קוף או כלב. או צב.  ההבדל טמון ביכולת להצהיר 'אני'. וזה נוסף על המקבילה הבלתי נמנעת 'אינני'.  ובתכלס, לא הייתי מרוצה מההיות יותר מההפוך.  חשבתי שהולך להתחיל עידן של איזון. איזה יופי! בכל מקרה, לא היתה לי תוכנית להשליט סדר הגיוני בעולם, ובלי סיבה קמתי מהמיטה בסוף.  שטפתי פנים עייפות אך לא זקנות במי ברז קפואים, ששינו את גוונן למשהו נעים יותר. צחצחתי שיניים, עמדתי זקופה, שתקתי. אחרי זה מלאתי את האמבט הישן , ואחרי כל זה התנגבתי בכותונת שלבשתי יום לפני כן, מטעמי חסכון.  בלאו הכי יועדה לכביסה.  איזו עייפות. 

כנראה כל אדם תרבותי מטפח היום ניתוק עצמי לא בריא. לומד מאמנות את ההתבוננות העצמית המשעשעת והאובייקטיביות. או אולי זה הפוך, כי נדרש שעשוע כדי להתבונן, יש צורך באמנות בהתנהגות של כל אדם. א משהו.  בקצור, הייתי עצובה מתוך הרגשה שייעשה שמוש מופרך באמנות, באמונה של מסורות גדולות. נזכרתי בסמול טוק מיותרים שנוהלו בארועים שונים. איך אנשים נגררים כמו זנבות עפיפונים ב"ארועים".  והלאה הלאה, בדרך למטבח המסודר שלי, נהניתי ממערכות הכלים (המערכת ההולנדית הכחולה החדשה, הספלים התלויים, הצלחות). רחרחתי את פחית הקפה החדשה שנפתחה, פרסתי לחם לטוסטר, לעסתי תפוז, ראיתי מהחלון את השמיים…וגיליתי רגש מתקרב.  זה עייף אותי. כנראה הפכתי לממוצעת רגשית.  הרגש הזה, כששתיתי מהקפה, התייחס לארבעה אנשים. מתוכם שלושה כבר מתו. נועם נדב סבתא והוא. נועם מתה ראשונה. אחרי כן מת נדב. בהפרש של יומיים. ויהיו מה שיהיו התועלת או המשמעות שעשויות להיות לעובדה הזו במערכת המיוחדת של אור,תנועה, מגע וכלון שבה ניסיתי למצוא משמעות.  כלפי נועם היו הרגשות שלי ברורים פחות. בהתחלה עזים יותר, אבל עכשיו מנוכרים.  לגבי נדב העניין אחר בתכלית. האם אהבתי את נדב יותר משום שהוא מת? היה בזה משהו.  במהלך ההיכרות שלנו גילה נדב חביבות ונדיבות אל כולם.  וזה, בתורו, גרם לגלות אותם רגשות כלפיו.  הוא לא היה יפה תואר, אפילו רחוק מזה.  היו לו פני איש מבוגר. נולד להיות גבר, מורה, כמו שהצפור ההיא על העץ נועדה לנקר. כשהכרנו היה הכל אחר עדיין.  עיניים כחולות, פנים בהירים, פני ביצה שהתנפחה, שיערו חסר על הראש, וידיו מושטות לעזור.  ואולי בבקשת עזרה?  המחשבות התחילו לעייף אותי. 

מה יש לומר על סבתא?  היא הייתה אישה קודרת, מסורקת בחומרה,  שערה מתוח לאחור מהמצחה, קו השער היה כמו מחסום. היא הייתה רודנית כלפי עצמ וכלפי אחרים.  אבל בלב הייתה אישה טובה.  בשמלה של מזרח אירופאיות, ועל האצבע תכשיטים שחטפה מסבתה כשנאלצו לברוח מהנאצים.  אנשים מהסוג שלה, לא רק נשים, פתחו חן אישי. אבל היא התעקשה שלא למצוא חן, שלא יהיה בה שום קסם.  שאיפתה כנראה הייתה מלכותיות, אבל על סמך מה?  לעיניים היתה הבעה של עלבון, מבט נבון ונאה, היתה להן כל ההבעות, אפילו ארשת החביבות שמקורה בבנה, באבא שלי, שהיה הדבר היחיד בחייה.  לכל מי שמנסה לפרש את המין האנושי דרך עיניו מצפה מבוכה. 

בקצור, חבל אבל יאללה יאללה.  אבל נועם, באמת הצטערתי שהלכה.  הרהרתי המון, הרהורים חנוקים בעפר. לבקר בבית הקברות לכבוד השלושים, להניח פרחים או משהו. להתפלל לאלוהי הרחמים .  ולהתחיל לחשוב על התוצאות הכלכליות של כל המיתות הללו. וההוא הארור, שאין כל הקשר למחשבותיי בו. ובכל זאת מחשבה אחת התעקשתי לחשוב, שלמעלה בשמים, מעל העננים, מעל האטמוספירה, אתה יודע הכי טוב שאתה לא מלאך.    וזהו, אין פואנטה.