קצת סדר

 

 יום מלא מחשבות עלי. חורף. שבת. סופו הקצר של פברואר. הייתי לבד בדירה והתעוררתי מאוחר, שכבתי במיטה עד הצהריים בחדר אפל מאוד, עסוקה במחשבה – תחושה – לרגע היא כאן, לרגע היא אינה.  הנה תוכן והנה ריק. הנה אינדבדואל חשוב, כוח, קיום הכרחי…ולפתע לא כלום. מסגרת ללא תמונה וכו, ראי שחסרה בו זגוגית.  תחושת הקיום ההכרחי היא כנראה אותה התחושה שחולקים עם קוף או כלב. או צב.  ההבדל טמון ביכולת להצהיר 'אני'. וזה נוסף על המקבילה הבלתי נמנעת 'אינני'.  ובתכלס, לא הייתי מרוצה מההיות יותר מההפוך.  חשבתי שהולך להתחיל עידן של איזון. איזה יופי! בכל מקרה, לא היתה לי תוכנית להשליט סדר הגיוני בעולם, ובלי סיבה קמתי מהמיטה בסוף.  שטפתי פנים עייפות אך לא זקנות במי ברז קפואים, ששינו את גוונן למשהו נעים יותר. צחצחתי שיניים, עמדתי זקופה, שתקתי. אחרי זה מלאתי את האמבט הישן , ואחרי כל זה התנגבתי בכותונת שלבשתי יום לפני כן, מטעמי חסכון.  בלאו הכי יועדה לכביסה.  איזו עייפות. 

כנראה כל אדם תרבותי מטפח היום ניתוק עצמי לא בריא. לומד מאמנות את ההתבוננות העצמית המשעשעת והאובייקטיביות. או אולי זה הפוך, כי נדרש שעשוע כדי להתבונן, יש צורך באמנות בהתנהגות של כל אדם. א משהו.  בקצור, הייתי עצובה מתוך הרגשה שייעשה שמוש מופרך באמנות, באמונה של מסורות גדולות. נזכרתי בסמול טוק מיותרים שנוהלו בארועים שונים. איך אנשים נגררים כמו זנבות עפיפונים ב"ארועים".  והלאה הלאה, בדרך למטבח המסודר שלי, נהניתי ממערכות הכלים (המערכת ההולנדית הכחולה החדשה, הספלים התלויים, הצלחות). רחרחתי את פחית הקפה החדשה שנפתחה, פרסתי לחם לטוסטר, לעסתי תפוז, ראיתי מהחלון את השמיים…וגיליתי רגש מתקרב.  זה עייף אותי. כנראה הפכתי לממוצעת רגשית.  הרגש הזה, כששתיתי מהקפה, התייחס לארבעה אנשים. מתוכם שלושה כבר מתו. נועם נדב סבתא והוא. נועם מתה ראשונה. אחרי כן מת נדב. בהפרש של יומיים. ויהיו מה שיהיו התועלת או המשמעות שעשויות להיות לעובדה הזו במערכת המיוחדת של אור,תנועה, מגע וכלון שבה ניסיתי למצוא משמעות.  כלפי נועם היו הרגשות שלי ברורים פחות. בהתחלה עזים יותר, אבל עכשיו מנוכרים.  לגבי נדב העניין אחר בתכלית. האם אהבתי את נדב יותר משום שהוא מת? היה בזה משהו.  במהלך ההיכרות שלנו גילה נדב חביבות ונדיבות אל כולם.  וזה, בתורו, גרם לגלות אותם רגשות כלפיו.  הוא לא היה יפה תואר, אפילו רחוק מזה.  היו לו פני איש מבוגר. נולד להיות גבר, מורה, כמו שהצפור ההיא על העץ נועדה לנקר. כשהכרנו היה הכל אחר עדיין.  עיניים כחולות, פנים בהירים, פני ביצה שהתנפחה, שיערו חסר על הראש, וידיו מושטות לעזור.  ואולי בבקשת עזרה?  המחשבות התחילו לעייף אותי. 

מה יש לומר על סבתא?  היא הייתה אישה קודרת, מסורקת בחומרה,  שערה מתוח לאחור מהמצחה, קו השער היה כמו מחסום. היא הייתה רודנית כלפי עצמ וכלפי אחרים.  אבל בלב הייתה אישה טובה.  בשמלה של מזרח אירופאיות, ועל האצבע תכשיטים שחטפה מסבתה כשנאלצו לברוח מהנאצים.  אנשים מהסוג שלה, לא רק נשים, פתחו חן אישי. אבל היא התעקשה שלא למצוא חן, שלא יהיה בה שום קסם.  שאיפתה כנראה הייתה מלכותיות, אבל על סמך מה?  לעיניים היתה הבעה של עלבון, מבט נבון ונאה, היתה להן כל ההבעות, אפילו ארשת החביבות שמקורה בבנה, באבא שלי, שהיה הדבר היחיד בחייה.  לכל מי שמנסה לפרש את המין האנושי דרך עיניו מצפה מבוכה. 

בקצור, חבל אבל יאללה יאללה.  אבל נועם, באמת הצטערתי שהלכה.  הרהרתי המון, הרהורים חנוקים בעפר. לבקר בבית הקברות לכבוד השלושים, להניח פרחים או משהו. להתפלל לאלוהי הרחמים .  ולהתחיל לחשוב על התוצאות הכלכליות של כל המיתות הללו. וההוא הארור, שאין כל הקשר למחשבותיי בו. ובכל זאת מחשבה אחת התעקשתי לחשוב, שלמעלה בשמים, מעל העננים, מעל האטמוספירה, אתה יודע הכי טוב שאתה לא מלאך.    וזהו, אין פואנטה. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s