עבדות

 

 לא באמת יצאתי מעבדות לחירות – אני שפחה לתאוות שלי.  כי לא לי קל בזוגיות ארוכטווח, זוגיות שהיא גם חברות וכבוד והתחשבות ויחסים אינטימיים אבל גם בנייה מערכתית ותכנונים. ולמה? כי יש לי צורך רציני לגוון ולרדוף אחרי ריגושים ולהסתיר/לשחק באינפורמציה ו…אם גבר היה כותב ככה כולם היו מהנהנים בהבנה. אם אישה מרגישה ככה?  ולא בא לי להביא את הרחם שלי לאחרים. אז כן אני אעשה בסוף ילד, אולי, אבל יש לי צורך לשמור על הגיזרה והיופי, ולא מוכנה שהם ידהו בשביל לידות או מה שלא יהיה.  בלי התאווה, בלי הנחשקות והיופי שלי, בלי מבטים עורגים, אני לא מרגישה בחיים.  זה קצת עצוב מה שקורה לי; הייתי תלמידה מצטיינת של הרב 4 שנים, למדתי וקראתי כל מה שיכולתי. הדירה נקייה וממורקת לפסח, אני באמת עם פקסל אמונה בלב. אך לא מסוגלת נפשית להתמסר לאורך חיים שחלק מבני משפחתי חיים בו, של התמסרות לעבודה הדתית וכו.  סממני הדת וכו.  במידה מסויימת כן, לקחתי לי, אבל במידה אחרת לא.  ככל שאני יותר מעמיקה ביהדות התאוות שלי מתחזקות, והמאבק בהן הופך חסר סכוי. 

 

 

 

פתחתי חרדה ממשמעות. אני מפחדת מתחושות שאינן מושגות בשתיים שלוש מילים.  ערה לתקופתי; אדם שיש לו יותר משמעות לא יכול להתחברת כמו שצריך, הופך בסוף לשונה, לאחר. אז אנשים כמהים לאמנות כמו דגים שנפלטים אל החוף, משוועים לנשום קצת מעמקים. אבל האמנות של התקופה היא חלק בתקופה, וזו תקופה מהירה ותכליתית מאי פעם.  אמנות שאיננה נמכרת היטב, שאיננה מוגדרת, אין לה קיום רציני.  אין עדיין אפשרות לייצג היטב עומק רגשי, הסתעפות, שהות (אולי בהמשך יפתחו).  והתוצאה, או סיבה, אין זמן ואין רצון בדברים כאלה.  נוסטלגיה היא כמיהה למשמעות – אני נשמעת כאחד הזקנים עם הסוודר – אבל בשביל זה קיימים אמני עבר. אמנים בני זמננו נאלצים לייצג את תקופתם, לטוב ולרע, מה שאומר שהם צריכים להציע סחורה שתהיה טובה ונמכרת ומדוייקת.  ומעבר לזה אין הם מעניינים לאיש.  וזה נכון אפילו לאמנים המובילים. לא יודעת למה בעצם גורל האמנות או האמנים נוגע כל כך ללבי? כנראה כי אמנות היא עדיין משהו גדול מסכום חלקיו.  

 

נ.ב  הנקיונות לפסח היו מתישים, אבל עכשיו הכל נקי ויפה 🙂  וחג שמח וכו

מצב רוח נוכחי

 

אנחנו עדיין כאן? 

אני לומדת עכשיו כתיבה אצל הסופר הכי חשוב (לא אחד הזקנים אלה עם הסוודר).  בשיעור האחרון אנשים לא הגישו בזמן את התרגיל שהוא נתן, וכתוצאה יצא לנו פגישה שבה הוא דיבר על כתיבה .  בגלל שאנחנו קבוצה קטנה נוצרה קירבה, דבר נדיר עם אותו סופר גם כי הוא מצליח ומוקף וגם כי הוא לא בנאדם של קירבה.  נדמה לי.  יש בו משהו גברי ואגואיסטי,  והאגואיזם והאלימות הגלומים בו מתבטאים באופן האובססיבי והמובלט בו הוא תופס את המציאות.  מאחר ולי אין זהות מוגדרת, אז עכשיו אני בפאזה של להיות מושפעת ממנו רגשית. לא חלילה לכתוב כמותו אלא על מהדרך שבה הוא חווה את העולם. ורציתי את זה, רציתי מאוד את הדומיננטיות שלו שתסיט אותי מהעבר.  לאנשים כמוני, שאין להם כ"כ זהות, הדבר הכי טוב זה אנשים אגואיסטים שירשמו את שמם על גבם ויגידו להם מה הם באמת רוצים.  הוא דיבר הרבה על הרצון.  ומה שכל כך טוב בללמוד אצל אותו סופר זה ההתבררות, אני מרגישה שכאסיים ללמוד אצלו יהיו לי פחת סימני שאלה על כתיבה. אני אבין אם זה לא מסתדר או אם, לחילופין,  יקרה איזה משהו, הלם חשמל שישחזר על מה שארע לי בגיל 24.   כשהייתי ילדה קטנה רציתי להיות פיסיקאית תיאורטית. אבל היום אני כבר אישה ואני לא פיסיקאית תיאורטית. זה משמח אותי? לא. אבל אני שלמה עם זה כי, כמו שהסביר לי פעם פיסיקאי תיאורטי (חתיך), אם אתה נורא אוהב משהו ולא כזה טוב בו אתה לא באמת אוהב אותו. כי זו אהבה חד צדדית, שבה אתה רואה חלק.   רק באהבה הדדית אפשר להפגש באמת עם מה שאוהבים ולומר, בשלמות, אני אוהב.  וככה עם כתיבה. אם אגיע לכתיבה מהסוג שיצרתי בגיל 24 ,25,  אוכל להגיד שזה מה שאני אוהבת. אם לא אצליח להגיע למקום הזה, כשהברשתי סוג של greateness אז בצער קל אצעד הלאה.  ויש לי דברים בחיים, כמו המוסיקה, והתחלתי לנגן על גיטרה אקוסטית, כי רציתי ממש להרגיש  שירים שאני אוהבת (בעיקר רוק קלאסי) ולנגן אותם זאת הדרך היחידה. לשמוע זה רק…כששמעתי את gimme shelter של הרולינג סטונס, פעם ראשונה הבנתי מה רוקנרול יכול לעשות לבנאדם.  ולא, בוב דילן זה לא.  אז אחרי הרולינג סטונס פתחתי בלמודי גיטרה. אולי אנסה גם סיטאר.

 

 

אני לא יודעת מה קורה, נדמה לי שאני מאבדת את זה. מצד שני, אלו סוג המשפטים שאנשים שאבדו את זה לא יאמרו.  אני בתלת חיפוש, עבודה ודירה ומשמעות. מינוס המשמעות.  לא ברור אם הדירה לקנייה או קודם לשכירה ואז קנייה.  נכסים מרגיעים, העיסוק בהם. נותן משמעות לחיים האלה אה?  אולי אתמסר לנדל"ן? עם החבר מרגישה ספקות לגבי הקשר, אבל אנחנו יחד אז כנראה משהו שם עובד.   שני אקסים מהשנתיים האחרונות התקשרו, רוצים לנסות שוב.  למה אנשים נעים בלולאות סגורות? די, עברו הלאה, הניחו לזה.  עכשיו אני צריכה להזכר למה נפרדנו, מה אמרנו…  להתחרט. גברים נוטים לפשפש בקשרים מפוספסים יותר מנשים אני חושבת.  להתקשר או לצוץ פתאום וברוב חוצפה לבקש לחזור.  ואני בכלל יוצאת עם מישהו, אז מה אתם אומרים ?

כתבתי פוסט מטורף על הרולינג סטונס והחלטתי לא להצטרף לקרקס .  ברור שאני מפסידה את להקת הרוק הקיימת הגדולה ואולי אחת הגדולות שאי פעם היו.  לא רוצה לתת כסף לבנאדם שחברה שלו מעדיפה להתאבד מלשתף אותו בקשיים, שנכשלה כלכלית עם העסק. שיש לו 200 מליון ולה מינוס 6 מיליון.  כן אני מתייחסת להתאבדות חברתו של מיק ג'אגר,  אישה שלא הכרתי ואין לי זכות לגבש דעה בעניין. אבל מה זה משנה?  כל הלהקה הזו היא בגדר שמועה.  הדירה שלי היא כמו קבר ענקי, אני מבינה,  ממתינה למוות מגיל 24.  בעסה.  אולי הממון והנכסים אם יתווספו יעזרו לשנות את זה. אני רוצה נכסים, הבו לי נכסים! גברים רוצים בחורה עם נכסים, שנראית טוב.  אם יהיו לי נכסים אף פעם לא אהיה ממש לבד.  מחשבות מסוג זה מרגיעות אותי מאד. 

 

דילמה

 

האם לקנות כרטיס להופעה של הסטונס ב-1700 ש"ח? (אם כבר ללכת אז למקום טוב). אני מאוד מאוד אוהבת אותם, אבל פאקינג 1700 שקל?  וזה לא הכסף כמו שקשה לי עם האישיות של מיק ג'אגר, מנוול רציני.  מצד שני, הסטונס, הלהקה שלוותה אותי כנערה, שכל כך קרובה ללבי.  ממש בא לי להיות שם,  להרגיש בגוף את הריפים של הגיטרה של ריצ'רדס ב-sympathy for the devil,  כי אין מה לעשות, הסטונס זה רוק נ רול ב-100 אחוז.  

 

   
             

 

---

בנוגע לסגירת האתר:  אני אשמח כל כך אם יישאר פתוח, זה היה אתר מקסים שליווה אותי 10 שנים. כאן עשיתי את הצעדים הראשונים בכתיבה. כיום, למי שמתעניין, אני לומדת (במקביל לחיי המקצועיים) ספרות באחת האונ'  וגם כותבת וכן הלאה.  מקווה שבעתיד זה יתכנס כאשר אבשיל כיוצרת.   אז…יש משהו בלהמשיך הלאה לא?  אולי הפורמט שייך לעבר.  מצד שני, אולי לא.  מה שיהיה יהיה 🙂