פתחתי חרדה ממשמעות. אני מפחדת מתחושות שאינן מושגות בשתיים שלוש מילים.  ערה לתקופתי; אדם שיש לו יותר משמעות לא יכול להתחברת כמו שצריך, הופך בסוף לשונה, לאחר. אז אנשים כמהים לאמנות כמו דגים שנפלטים אל החוף, משוועים לנשום קצת מעמקים. אבל האמנות של התקופה היא חלק בתקופה, וזו תקופה מהירה ותכליתית מאי פעם.  אמנות שאיננה נמכרת היטב, שאיננה מוגדרת, אין לה קיום רציני.  אין עדיין אפשרות לייצג היטב עומק רגשי, הסתעפות, שהות (אולי בהמשך יפתחו).  והתוצאה, או סיבה, אין זמן ואין רצון בדברים כאלה.  נוסטלגיה היא כמיהה למשמעות – אני נשמעת כאחד הזקנים עם הסוודר – אבל בשביל זה קיימים אמני עבר. אמנים בני זמננו נאלצים לייצג את תקופתם, לטוב ולרע, מה שאומר שהם צריכים להציע סחורה שתהיה טובה ונמכרת ומדוייקת.  ומעבר לזה אין הם מעניינים לאיש.  וזה נכון אפילו לאמנים המובילים. לא יודעת למה בעצם גורל האמנות או האמנים נוגע כל כך ללבי? כנראה כי אמנות היא עדיין משהו גדול מסכום חלקיו.  

 

נ.ב  הנקיונות לפסח היו מתישים, אבל עכשיו הכל נקי ויפה 🙂  וחג שמח וכו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s