הגלים כבר לא נשברים אל החוף.  זה ככה להתגבר?  אין
בעולם אהבה כמו אהבה של אמא.  כשהייתי
אצל סבא וסבתא וחיכיתי שהיא תחזור הביתה. האושר של האהבה, מצד שני הזעם על אובדן
החירות שלי, כי אני קטנה ואנשים אחרים, מבוגרים, מתנשאים מעלי ואומרים לי מה
לעשות.  אבל האושר…בכל זאת. לשחק גומי עם חברות בשכונה.  והחירות שנוספת עם הבגרות, האם היא
שווה את זה ?   כולנו שבורי לב בצורה זו או אחרת, מורחקים מאמותינו, מורחקים ממקורותינו.
נאלצים להסחף לחופים זרים, קבצנים, לפשוט יד לאהבה, …  אומרים לי אלוהים, אלוהים אף פעם לא לטף לי את
השער.  מה, הוא כמו אבא ואמא? הוא כמו מאהב? אני לא יודעת איך להתייחס, אולי
למרות מה שנדמה לי כל הזמן, אני לא באמת חוויתי אהבת השם. רק רסיס. או אשלייה. 

 

לא אכפת לי כלום בעולם זה, לא כסף, כלום. רק ערגה לאהבה.  המדורה כבתה, החוף ריק . אפילו הגלים כבר לא נשברים.  אהבה רומנטית לא יכולה להחליף את האוקיאניות של האהבה שאני חווה בתוכי. שאני זוכרת, אולי מחיים אחרים, אולי אלו גלגולים שעברתי. לא יודעת, לפעמים בערבי שישי אני מדברת שטויות…  האוקיאנוס הזה? זה אומר שאני צריכה להיות אמא בעצמי?  לא מרגישה רצון לתת חיים.  חושבת שאוכל להיות אמא טובה, אבל לא מרגישה רצון.  כנראה שאני בת התקופה אחרי הכל.  חיה בדירה גדולה ויפה, לא רוצה לחלוק אותה. חרדה לפרטיות שלי, לחירות שלי. קמצנית, לא רוצה לתת מעצמי עד הסוף. יש לי בנזוג ועדיין הספקות שוכנים בלבי.  מה, להצטרף לגדודי רווקות הצללים?  הנשים האלו, מה לומר, כולם יודעים וכו.  כולנו מלגלגים עליהן בנימוס.  אני לא מסוגלת לגזור על עצמי כזה דבר.  מה אני רוצה?

 

 

לא קל לי בקשר.  אני מרגישה שהחבר ממהר לקנות לי מתנות ולשפוך כסף, במקום לנסות לתקשר בצורה עמוקה. כי זה קל יותר, כי זה שטחי והוא מעדיף את זה ככה. לא  יודעת. אף בנאדם לא שטחי אבל לפעמים האינטרקציה שטחית. חלקים רבים ממני (וממנו) לא מצליחים לבוא לידי בטוי.  אתמול נפגשתי, לפגישה מקצועית, עם מישהו אחד, שאמר לי כשנכנסתי לחדר: "יש כאן יותר ספרים מהפעם האחרונה שהיית". משפט פשוט שהעלה על פני חיוך ענק.  משפט ששווה מאה זוגות נעליים ובשמים ובגדים ושטרות כסף.  ומשהו ש,אינני יודעת אם חבר שלי היה מסוגל לומר.   התאהבות לא מעניינת אותי היום, אבל כימיה אנושית כן. ולפעמים אני מעלה ספקות לגבי הכימיה האנושית שלי ושלו.  נכון, שהוא עשה הרבה בשבילי, במיוחד בדירה החדשה שלנו. הוא הוציא הרבה כסף על כלים ומכשירי מטבח וכו. הוא הביא מהאוסף שלו כמה תמונות ששוות די הרבה. אבל חומר לא קונה אותי, מה לעשות? אני לא מהבנות האלו שקונים בכסף.  זה כיף לאללה שיש רהיטים יפים ושהדירה (שהיא שלי, למעשה) נראית יפה ומשקיפה לגינה והמרצפות נוצצות….אבל מה לזה ולהקשרות הלבבות?  אני מתפללת לטוב.  לגור יחד, לכל זוג, זה לא קל. זה מאתגר את הזוגיות ואני מקווה ש,אם אנחנו צריכים להיות יחד, נלמד לעמוד באתגרים. 

 

 

פגיעוּת

 

הבעיה, אני חושבת, המקור לפיצול האישיות או ריבוי האישיות שלי, כפי שאחרים חווים את זה, הוא שקשה לי בצורה בלתי נתפסת להודות בפגיעוּתי כפי שהיא באמת. אני יכולה רק לזייף הודאה בפגיעות – לא להציג את זו האמיתית.  יש לי מערכת רגשית אגומניאקית שמשתוקקת  לכוח עצמה והערצה.  והפגיעוּת היא מכשול גדול בדרך. כי פגיעות אמיתית היא לא כלי רווח, היא אמת. וזה מה שבאמת משגע אותי, שאני לא יכולה לתעל ממנה כלום לטובת כלום. מאחר שהיא אמיתית, היא כשלעצמה.   אני לא מדברת רק על דברים שטחיים, אם כי הדברים השטחיים הם פתחים לדברים העמוקים, וזו אחת הסיבות שאנשים סובלים מהם;  הפגיעות היא ממלכה שלמה של סימני דיבור שמובילים למקומות מוזרים, למסדרונות ולרחובות שרק הצל מושל בהם.  שאין   אז זו לא התחושה המרה שצצה  אם בחור סרב לי פעם כי חשב שלא נראיתי מספיק טוב בשבילו… מסוג הדברים שאחרים יסתפקו בהם ויספרו לחבריהם  ויעברו הלאה. לא. אצלי זה פתח מיידי לדברים, לסופות ציקלון שחודשים על חודשים, אולי שנים, לא ישאירו אבן על אבן.  אני חושבת, אצלי הפגיעות היא בכלל אשליה. לא כי אני נטולת פגיעות, אני מאוד מאוד פגיעה, אלא שהאמת מאחורי החוסר אונים שלי היא אחרת;  נתיב לחציית גבולות ביני לבין הזולת. היא…דרך למסמס את החיצים ביני לזולת.   כמו פתח לחוויה מיסטית (שונאת את המילה הזו).  כשאני מסתכלת לאמת בלבן של העיניים,  אני לא רואה מה שאנשים אחרים רואים.  זה גם טוב וזה גם רע. זה טוב כי יש פה פוטנציאל גדול להפוך רע לטוב. וזה רע כי אם לא מצליחים לעשות את המהפך,  מסתכנים מאוד.  עוברים משהו שבנאדם לא צריך לעבור בגלל ניואנס.  ניואנס שכבר נשכח, אצלי עוד לא סיים לעלות לבמת ההסטוריה. ותהיה פה הסטוריה.  אז הנה, לפגיעות יש תוצאה, יש רווח.  אבל זה  תוך סיכון גבוה מדי. ולכן, ברוב מוחלט של המקרים, אעדיף לא להגיע מלכתחילה.  התוצאה, עבור אנשים סופר רגישים (כמוני) זה שעטפתי את עצמי כל כך בניילונים, כמו כמו איזו גופה מ"דקסטר", רק לא להסתכן.  לא כדי שאני לא ארגיש, אלא בעיקר כדי שלא אעבור מהמצב הרגשי הלאה…  אבל ככה אני לא יכולה להתקדם כי, מה לעשות, הפוטנציאל שלי הוא בנתיבי הרגש.  ואנשים כמוני פגיעים שיש.  

 

הפתעות

 

עברתי לדירה ענקית, דירה אמיתית כזו של מבוגרים.  דירה עם כמה חדרים וסלון וכו. בקצור, אני מסתובבת ברחבי הבית ולא מבינה איך זה קשור אלי.  המטבח ענק, מקלחת וכו. הול.  איך זה קשור בי?  לא הייתי אמורה לגסוס מהרואין באיזו סמטה? לא הייתי אמורה לקפוץ מאיזה סלע בהרי ירושלים?  אני כל כך מופתעת, מסתובבת ומופתעת. גיל 30 נחת כחתיכת צומת אצלי בחיים. גם מבחינה מקצועית אקדמית, גם מבחינה אישית. ועכשיו, הבית הזה.  מקווה שיהיה טוב 🙂

 

   
                         

 

רגש 0

 

כשאני עוברת בפייסבוק אני נזכרת שאני כלום.  הכל כל כך אדיש וגדול וגדול. כולם עסוקים ומארגנים פרוייקטים ומחייכים.  ואפילו המרד נגד החיוכים האלה הוא כבר לא מרד.  אפילו ההליכה נגד מאוגפת בסמיילי עצוב צהוב.  אני מרגישה שהאינטרנט הפך לכלא במקום מה שהיה בשנות התשעים: נקודת חירות. מן חור שחור ענק ולא ברור.  העצבות שלי היא נסיון למצוא חירות בעולם מאוגד ומדוייק מדי.  קשה, קשה להיות אנושית מדי ואורגנית בעולם אנאורגני.  ואני עייפה.  כל החברים שלי קנו סמארטפון ומרגע שקנו סמארטפון הם אינם חברי אמת. משהו בהם השתנה. כך אני חווה את זה לפחות. 

אני לא אזכה להצלחה משמעותית בגלגול הזה, בגיל 30 הגיע הרגע להביט במראה ולומר את האמת.   ובשבילי, ליצור בלי להצליח זה להשאר צמא תמיד. לא, זה יותר אכזרי. זה להתאכזר אל עצמי בלי יכולת להפסיק.  אני לא אוהבת את העולם, גם לא את מקומי בעולם.   אני לא אוהבת אנשים אבל זקוקה לתשומת לבם.  כמו גבר ששונא נשים אבל רוצה לגמור בתוכן. אני מבינה את כל הגברים הזועמים, אלה שלא יקבלו את הנשים שהם היו רוצים.  גם אני כזו, שונאת אבל אוהבת. 

 

דעה על העצבות

 

 

גילאי 23-17 היו השנים האפלות של חיי.
למי שראה אותי מבחוץ, נראיתי בדיכאון.  אבל
אני לא מאמינה במונח הזה.   המשכתי הלאה
בכוחותיי אנשים נשארים בסיטואציה כי היא עדיפה על אחרות.
ובתקופתנו, סיטואציית הדיכאון משתלמת יחסית.  
מה שכן, היציאה לא קלה כמו הבחירה. 
יש שבחרו בדיכאון אבל לא הצליחו לצאת כי לא הבינו את שרשרת הארועים שתתרחש
בעקבותיה  (קצת כמו לקיחת סמים).      את
זה אני מקבלת. כידוע, מערכות נוטות להנציח את עצמן במצבים נמוכי אנרגיה ודיכאון
הוא מצב בעל אנרגיה נמוכה, כמו הקפאה, שמדמה מוות.   הסבל שאנשים חשים בדיכאון הוא נסיונותיו של
הגוף לדחותו. לסבל יש תפקיד חיובי בדיכאון, ולכן הנסיון להפסיק אותו הוא שקרי ורק
יכול להחמיר את המצב. להיפך, ייתכן שהגברת הסבל של המדוכא למקסימום  תסייע לגוף לצאת מההקפאה.  מה שכן, האדם, ברגע שייצא מהפריזר ויחזור
לטמפרטורה הרגילה, ייפגש בבעיות שהביאו אותו להקפיא את עצמו.  אני זוכרת שקראתי מחקר על נשים שיצאו
מהזנות.  חלק גדול חזר לזנות, מפני שלא
הכירו אלטרנטיבה והתרגלו למוכר.  הרגלים הם
דבר חזק גם כי הם ,שוב, מצב של אנרגייה נמוכה. 
המצאת ותרגול מנגנון חדש דורשים עמל.  

לפעמים, אנשים דכאוניים מגיעים למצב "צמח",
כמו אדם שמחובר למכונות החייאה. כביכל אתנו אבל כבר לא (בגיל 91, סבתא שלי במצב
הזה) ואני בעד המתות חסד כשהפיסיולוגיה של הגוף כושלת. רוב רובם של המדוכאים לא
מגיעים למצב הזה, כמו שרוב החולים לא מגיעים למצב "צמח". אבל חשוב להכיר
שזה ריאלי. המדוכא חושש להגיע לזה ולכן אסור לבטל את פחדיו אלא לכבדם. אפשר להיות
מת-חי כתוצאה ממחלת הדיכאון, אבל אפשר, אם פועלים נכון, שלא להגיע לזה.  על מנת לצאת מדיכאון,  צריך להתקרב לאותה נקודה, להריח אותה, אבל
ממרחק נכון.  במילים אחרות, הדרך לוותר על
הדיכאון הוא להצביע על אותה נקודת אמת המשאירה את המדוכא בתוכו. להכיר באותה נקודת
אמת, במדוייק. אז אפשר להמשיך הלאה.  זו
עבודת פרך. אותה עבודה שהמדוכא העדיף שלא לעשות כאשר "הקפיא" עצמו, היא העבודה שייאלץ להשקיע כדי להחלץ משם. בדיוק כמו חברה שנסתה לרמות את
משקיעיה ובסוף צריכה להחזיר חובות לנושים ובעלי המניות, בריבית דריבית. אין ארוחות
חינם בעולמנו.  המדוכא לא נמצא, לדעתי,
במצב " מיוחד" או "עמוק" או "בלתי מובן" . הוא עושה
את אותם שיקולים רציונאליים שאנשים עושים. הוא רוצה מה שאנשים רוצים: כבוד אהבה
שייכות ומעמד. אבל הוא אולי רוצה אותם בצורה חסר פרופורציה.  וזה מה שדוחף לדיכאון, כמו אותו אדם שמתאווה
להגיע לאיזו עיר ולא מוכן לנסוע בדרך הראשית, הוא חייב להגיע מהר יותר, דרך קיצור
דרך, יהא המחיר אשר יהא.   בסופו של דבר,
שורש הדיכאון היא העצלות.  אדם מדוכא אוהב
את החיים מאוד, וחושק מאוד במה שהחיים יכולים להציע. לדיכאון יש נופך אסתטי,
מסתורי – לעצלות לא. אבל העצלות היא שורש הדיכאון.  היא גורמת ל"הפסדים" של אותם דברים
שהמדוכא רוצה, מה שדוחף לקחת את דרך הקיצור שגורמת, מאוחר יותר, לעוד הפסדים.  דיכאון הוא סוג של חמדנות.  תאווה מרה לחיים.  

מבחינה עקרונית, אין סיבה
לדיכאון אם משיגים שחיינו זמניים: 80, 100 שנה ואדם עובר מהעולם.  אפילו שאלתו של המלט פקטיבית: להיות או לא להיות
?   אבל אין  שאלה, כי אנחנו הווים ואז אנחנו לא. השאלה היא
מסך. אבל זו שאלה יפה מאוד כמובן.  מתוך
עמדת היהדות, פעם הרב שלי אמר  שהאינסופי
שהנשמה חשה, שהגוף אולי צר עליה, היא עדות למקור האינסופי ממנו באה; מי שאמר והיה
העולם. 

 

צללית

 

בסופו של דבר אני בנאדם של שוליים, שנמצא בצל – צללית. זה נמצא בנשמה, לא משנה כמה אנשים חזקים אפגוש שיגידו לי שאני סופר אינטליגנטית או יעגבו עליי, בנשמתי בתוכי אני בנאדם נדח, בנאדם של שוליים.  אני מגוננת על האנדבידואליות המאויימת שלי בפראות.  אני מרגישה את ההאחדה שהאנושות עוברת, דרך כל הסמארטפונים  וזה דוחה אותי.  ואני מגנה על עצמי, פשוטו כמשמעו.  

רציתי חבר, רציתי דירה, תואר מתקדם (ולא בפאקינג מנהל עסקים וכל השטויות האלה), רציתי חיים טובים ונורמליים…  והשגתי את זה.  לומר שזה לא חשוב? זה חשוב.   בלי שמשיגים משהו אי אפשר לאפס אותו, או את עצמי.  אני מבינה בנות שרוצות להיות יפות וחושבות שאם היו כוסיות הכל היה מסתדר. הן לא יודעות אחרת, הן לא יודעות שאפשר להיות כוסית ולהמשיך להיות צללית.

הצורך הנואש שלי בכך שגברים חזקים בעלי מעמד ירצו לזיין אותי. רק הרצון שלהם מספיק, זה כל מה שאני צריכה.  להרגיש שמישהו כזה שואף לזיין אותי (לא להתאהב בי או משהו, פשוט היצר) , כמו אישור לעצמי שאני קיימת. שאני עדיין בעולם הזה, שלא עברתי לעולם הבא.  ההאחזות שלי בחיים כל כך חלשה שאני זקוקה למנגנונים פרימיטיביים קמאיים ביותר.  גבר חזק ששואף לזיין אותי. זה אומר…את נחוצה. יהיה בסדר.  לא מפריע לי שאני אינסטרומנט, להיפך. האינסטרומנט מייצר משהו פרקטי ומובן במציאות.  למשל, צלחת משמשת לאכילת פשטידה. כורסא משמת לישיבה.  מספריים משמשים לגזירה. כוסית משמשת לפורקן היצר. זה אפילו מרגיע אותי, לדעת שאני כל כך מוגדרת. 

אני לא מצליחה להרגיש מגיל 24, נשבר לי הלב בצורה כל כך קשה שאני לא מצליחה למצוא שם רגש. רק חלל .  וזה לא רק מה שקרה בגיל 24, זה כל מה שקרה לפני גיל 24, בגילאי 17-24.  אולי אלוהים רצה אותי קרוב, שלא אוהב אף גבר כמו שאני אוהבת אותו. אולי למצוא קצת משמעות בכאוס .  אני לא מוכנה לוותר על מי שהייתי פעם בשביל מי שאני עכשיו, חייבת לחיות עם כל הזהויות שלי כל הזמן.  וזה אומר גם לחיות עם כמה שיותר רגעים מהחיים בו זמנית.  גם הקשים, אלו שאנחנו מדחיקים כי אי אפשר יותר? למדתי לחיות אתם. איך שאמרו לי ש-נדב התאבד. או כשבנזוגי הראשון ואני נפרדנו, עניין שמעולם לא התגברתי עליו כמו שצריך.  שנאמר לי שלא אוכל ללמוד את מה שאני רוצה ואוהבת כי אין לי כשרון מספיק…  וכו וכו. 

 אין לי באמת פואנטה (כרגיל).  איך אמרה פה איזו בלוגרית? רק לפרוק.  שלחתי לרב מכתב מעומק לבי, על דילמות האמונה שלי.  והוא השיב, ועכשיו אני מפחדת לפתוח את המכתב ולקרוא. 

 

 

טוב זה הבלוג שלי ומותר לי לשפוך פה פנטזיות, דגש על פנטזיות. אני לא רוצה שזה יקרה באמת.  

גברים בעלי מעמד, כוח כוח כוח, עם זיקה לתחום האמנויות לסוגיו./ אני נמשכת לכוח, חד וחלק.  אוקי מה ההתייפיפות?  בא לי בטירוף לשכב עם ההוא מהפוסט הקודם.  הוא נמשך אלי להרגשתי, הוא עמד כל כך קרוב שכבר לא היה לי מקום לזוז, בפינת מתחם החדרים. פחדתי שאחת הדלתות תפתח ויראו אותנו. מרחוק אנשים עברו ונכנסו לאולמות שלהם.  לא פלירטתי בכלל, גם הוא לא ממש…רק כשאמרתי שלעשות אמנות זו עבודה קשה ואז הוא אמר, גם סקס זו עבודה קשה, מזיעים וכו (התחיל קצת לתאר)…וזה הדליק אותי.  אוקיי הוא תפוס וגם אני תפוסה, ולמרות העובדה שיש לי תת מודע של נערת ליווי, בחיים לא התקרבתי לגבר תפוס (עם חברה או אישה ).  בקצור, הוא דיבר ודברנו על איזה אדם בכיר בתחום, והוא אמר לי, גם אם ההוא יעזוב את אשתו בשבילך…בלה בלה. בגדול הוא לא יעבוד אתי על מה שרציתי וזה כאילו באסה, אבל מתח מיני כשלעצמו זה מקור אושר עבורי. לאו דווקא מימוש, פשוט התחושה באויר, התחושה הזולה של יצרים.  נניח לחשוב שאולי בערב במקלחת הוא חשב עלינו שוכבים…וכו וכו. נניח אם היה עוזב את זוגתו בשבילי…נניח לדראמה האנושית, זה עדיין די מדליק. אוקי אבל יש לי חבר. אבל נניח כאמור לדראמה זו או אחרת.  אני חושבת שמה שמדליק אותי זה שלגברים עם כוח יש חולשות כי אז, המצב האנושי שלי מולם מתהפך, בגלל התשוקה שלהם. זה די פשוט ואווילי.   איך היינו עושים את זה?  הייתי מזמינה אותי אלי, לשכונה שכוחת האל בה אני גרה.  על המיטה ה-1.5 שלי וכו.   הייתי מתלבשת יפה, עם השמלה הלבנה הקצרה שקניתי בתחנה המרכזית ב-30 שקל. כן, שמלה ב-30 פאקינג שקל זו השמלה הכי פצצה שיש לי בארון. עם גרביוני רשת שחורים ונעלי עקב שחורות .  ומתחת, הלנז'רי שקבלתי לא מזמן. אז הוא היה דופק על הדלת והייתי מוזגת לשנינו יין מוסקט מתוק, שותים קצת, הוא מספר בדיחות כי יש לו חוש הומור די טוב.  אחרי ההומור הייתי קצת 'מראה את הדירה'  וכשהינו מגיעים לחדר השינה הייתי נעצרת רגע,  נשענת על הארון, והוא היה מבין יפה את הרמז ושותק. ואז הייתי מתיישבת על המיטה הפשוטה שלי בעייפות ובוהה באויר. ככה מפתים, עושים מהלך ונותנים לאדם השני להמשיך. הוא היה מתיישב על ידי, מהוסס. הייתי שותקת, כמו בובה ממוכנת שכיבו לפתע. הייתי נותנת לו את השליטה, כביכול. למעשה ברגע שנכנס לדירה איבד אותה.  ואז היה שם על ידו את ידי, מחכה לאות שזה בסדר. לא הייתי זזה בכלל, הייתי מושכת בכתפיי במבוכה. הוא היה ממשיך ללטף את היד והייתי מתנשמת, כאילו זו הפעם הראשונה שלי עם גבר.  גבר רוצה להרגיש שהאישה מולו לא יודעת מה הולך לקרות, שהוא מחליט, שזו פעם ראשונה שלה.  ואז הוא היה מעלה את היד , מלטף את הצוואר שלי ומושך אותי לנשיקה.  מהאופן בו היינו מתנשקים היה מבין איך אני רוצה שזה יהיה, שזה יהיה אינטנסיבי, עד הסוף . הוא היה מבין שאני אעשה כל מה שירצה.