דעה על העצבות

 

 

גילאי 23-17 היו השנים האפלות של חיי.
למי שראה אותי מבחוץ, נראיתי בדיכאון.  אבל
אני לא מאמינה במונח הזה.   המשכתי הלאה
בכוחותיי אנשים נשארים בסיטואציה כי היא עדיפה על אחרות.
ובתקופתנו, סיטואציית הדיכאון משתלמת יחסית.  
מה שכן, היציאה לא קלה כמו הבחירה. 
יש שבחרו בדיכאון אבל לא הצליחו לצאת כי לא הבינו את שרשרת הארועים שתתרחש
בעקבותיה  (קצת כמו לקיחת סמים).      את
זה אני מקבלת. כידוע, מערכות נוטות להנציח את עצמן במצבים נמוכי אנרגיה ודיכאון
הוא מצב בעל אנרגיה נמוכה, כמו הקפאה, שמדמה מוות.   הסבל שאנשים חשים בדיכאון הוא נסיונותיו של
הגוף לדחותו. לסבל יש תפקיד חיובי בדיכאון, ולכן הנסיון להפסיק אותו הוא שקרי ורק
יכול להחמיר את המצב. להיפך, ייתכן שהגברת הסבל של המדוכא למקסימום  תסייע לגוף לצאת מההקפאה.  מה שכן, האדם, ברגע שייצא מהפריזר ויחזור
לטמפרטורה הרגילה, ייפגש בבעיות שהביאו אותו להקפיא את עצמו.  אני זוכרת שקראתי מחקר על נשים שיצאו
מהזנות.  חלק גדול חזר לזנות, מפני שלא
הכירו אלטרנטיבה והתרגלו למוכר.  הרגלים הם
דבר חזק גם כי הם ,שוב, מצב של אנרגייה נמוכה. 
המצאת ותרגול מנגנון חדש דורשים עמל.  

לפעמים, אנשים דכאוניים מגיעים למצב "צמח",
כמו אדם שמחובר למכונות החייאה. כביכל אתנו אבל כבר לא (בגיל 91, סבתא שלי במצב
הזה) ואני בעד המתות חסד כשהפיסיולוגיה של הגוף כושלת. רוב רובם של המדוכאים לא
מגיעים למצב הזה, כמו שרוב החולים לא מגיעים למצב "צמח". אבל חשוב להכיר
שזה ריאלי. המדוכא חושש להגיע לזה ולכן אסור לבטל את פחדיו אלא לכבדם. אפשר להיות
מת-חי כתוצאה ממחלת הדיכאון, אבל אפשר, אם פועלים נכון, שלא להגיע לזה.  על מנת לצאת מדיכאון,  צריך להתקרב לאותה נקודה, להריח אותה, אבל
ממרחק נכון.  במילים אחרות, הדרך לוותר על
הדיכאון הוא להצביע על אותה נקודת אמת המשאירה את המדוכא בתוכו. להכיר באותה נקודת
אמת, במדוייק. אז אפשר להמשיך הלאה.  זו
עבודת פרך. אותה עבודה שהמדוכא העדיף שלא לעשות כאשר "הקפיא" עצמו, היא העבודה שייאלץ להשקיע כדי להחלץ משם. בדיוק כמו חברה שנסתה לרמות את
משקיעיה ובסוף צריכה להחזיר חובות לנושים ובעלי המניות, בריבית דריבית. אין ארוחות
חינם בעולמנו.  המדוכא לא נמצא, לדעתי,
במצב " מיוחד" או "עמוק" או "בלתי מובן" . הוא עושה
את אותם שיקולים רציונאליים שאנשים עושים. הוא רוצה מה שאנשים רוצים: כבוד אהבה
שייכות ומעמד. אבל הוא אולי רוצה אותם בצורה חסר פרופורציה.  וזה מה שדוחף לדיכאון, כמו אותו אדם שמתאווה
להגיע לאיזו עיר ולא מוכן לנסוע בדרך הראשית, הוא חייב להגיע מהר יותר, דרך קיצור
דרך, יהא המחיר אשר יהא.   בסופו של דבר,
שורש הדיכאון היא העצלות.  אדם מדוכא אוהב
את החיים מאוד, וחושק מאוד במה שהחיים יכולים להציע. לדיכאון יש נופך אסתטי,
מסתורי – לעצלות לא. אבל העצלות היא שורש הדיכאון.  היא גורמת ל"הפסדים" של אותם דברים
שהמדוכא רוצה, מה שדוחף לקחת את דרך הקיצור שגורמת, מאוחר יותר, לעוד הפסדים.  דיכאון הוא סוג של חמדנות.  תאווה מרה לחיים.  

מבחינה עקרונית, אין סיבה
לדיכאון אם משיגים שחיינו זמניים: 80, 100 שנה ואדם עובר מהעולם.  אפילו שאלתו של המלט פקטיבית: להיות או לא להיות
?   אבל אין  שאלה, כי אנחנו הווים ואז אנחנו לא. השאלה היא
מסך. אבל זו שאלה יפה מאוד כמובן.  מתוך
עמדת היהדות, פעם הרב שלי אמר  שהאינסופי
שהנשמה חשה, שהגוף אולי צר עליה, היא עדות למקור האינסופי ממנו באה; מי שאמר והיה
העולם. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s