כשאני עוברת בפייסבוק אני נזכרת שאני כלום. הכל כל כך אדיש וגדול וגדול. כולם עסוקים ומארגנים פרוייקטים ומחייכים. ואפילו המרד נגד החיוכים האלה הוא כבר לא מרד. אפילו ההליכה נגד מאוגפת בסמיילי עצוב צהוב. אני מרגישה שהאינטרנט הפך לכלא במקום מה שהיה בשנות התשעים: נקודת חירות. מן חור שחור ענק ולא ברור. העצבות שלי היא נסיון למצוא חירות בעולם מאוגד ומדוייק מדי. קשה, קשה להיות אנושית מדי ואורגנית בעולם אנאורגני. ואני עייפה. כל החברים שלי קנו סמארטפון ומרגע שקנו סמארטפון הם אינם חברי אמת. משהו בהם השתנה. כך אני חווה את זה לפחות.
אני לא אזכה להצלחה משמעותית בגלגול הזה, בגיל 30 הגיע הרגע להביט במראה ולומר את האמת. ובשבילי, ליצור בלי להצליח זה להשאר צמא תמיד. לא, זה יותר אכזרי. זה להתאכזר אל עצמי בלי יכולת להפסיק. אני לא אוהבת את העולם, גם לא את מקומי בעולם. אני לא אוהבת אנשים אבל זקוקה לתשומת לבם. כמו גבר ששונא נשים אבל רוצה לגמור בתוכן. אני מבינה את כל הגברים הזועמים, אלה שלא יקבלו את הנשים שהם היו רוצים. גם אני כזו, שונאת אבל אוהבת.
חוויות חשקניות 
יכול להיות שאת לוקחת כמובן מאליו את היכולת לדייק את עצמך כל כך? בגיל 30 לא ידעתי שום דבר שלא רציתי לדעת.
אהבתיאהבתי