הגלים כבר לא נשברים אל החוף.  זה ככה להתגבר?  אין
בעולם אהבה כמו אהבה של אמא.  כשהייתי
אצל סבא וסבתא וחיכיתי שהיא תחזור הביתה. האושר של האהבה, מצד שני הזעם על אובדן
החירות שלי, כי אני קטנה ואנשים אחרים, מבוגרים, מתנשאים מעלי ואומרים לי מה
לעשות.  אבל האושר…בכל זאת. לשחק גומי עם חברות בשכונה.  והחירות שנוספת עם הבגרות, האם היא
שווה את זה ?   כולנו שבורי לב בצורה זו או אחרת, מורחקים מאמותינו, מורחקים ממקורותינו.
נאלצים להסחף לחופים זרים, קבצנים, לפשוט יד לאהבה, …  אומרים לי אלוהים, אלוהים אף פעם לא לטף לי את
השער.  מה, הוא כמו אבא ואמא? הוא כמו מאהב? אני לא יודעת איך להתייחס, אולי
למרות מה שנדמה לי כל הזמן, אני לא באמת חוויתי אהבת השם. רק רסיס. או אשלייה. 

 

לא אכפת לי כלום בעולם זה, לא כסף, כלום. רק ערגה לאהבה.  המדורה כבתה, החוף ריק . אפילו הגלים כבר לא נשברים.  אהבה רומנטית לא יכולה להחליף את האוקיאניות של האהבה שאני חווה בתוכי. שאני זוכרת, אולי מחיים אחרים, אולי אלו גלגולים שעברתי. לא יודעת, לפעמים בערבי שישי אני מדברת שטויות…  האוקיאנוס הזה? זה אומר שאני צריכה להיות אמא בעצמי?  לא מרגישה רצון לתת חיים.  חושבת שאוכל להיות אמא טובה, אבל לא מרגישה רצון.  כנראה שאני בת התקופה אחרי הכל.  חיה בדירה גדולה ויפה, לא רוצה לחלוק אותה. חרדה לפרטיות שלי, לחירות שלי. קמצנית, לא רוצה לתת מעצמי עד הסוף. יש לי בנזוג ועדיין הספקות שוכנים בלבי.  מה, להצטרף לגדודי רווקות הצללים?  הנשים האלו, מה לומר, כולם יודעים וכו.  כולנו מלגלגים עליהן בנימוס.  אני לא מסוגלת לגזור על עצמי כזה דבר.  מה אני רוצה?

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s