אני כל הזמן מוקפת ב גברים/בחורים שלא יודעים זה על קיומו של זה…לא ברור לי למה.  נניח גבר, הוא מקיף את עצמו בבחורות כי הוא רוצה מין מגוון. אבל אני לא עושה כאלה דברים, אז בשביל מה כל הבחורים האלה? מתוכם יש אחד שאני די אוהבת, א' שבערך חזרנו להיות יחד (כרגע בנסיעה לחו"ל). אז למה כל שאר הבחורים מסביבי בעצם? מ', האקס, עוד לא יודע סופית שהוא אקס.  התחלתי את תהליך הפרידה וקראתי לזה "הפסקה". אני מקווה שהוא מספיק חכם להבין אבל אני לא בנאדם רע ולא מונעת ממקום רע… 

 יש לי שתי חברות טובות, שתיהן חמימות  ונשואות (אחת מהן נשואה+2).  לפעמים גם שולחים לי חברים הזמנות לארועים ומסיבות יומולדת וכו, זה לא שאין הזמנות. אבל אני מרגישה שכל האנשים האלה בכלל לא קשורים אלי.   מרגישה מאוד חזק שלא ממש משנה לאותם אנשים אם אני נמצאת או לא באירועים שלהם.  כשאני באיזשהי מסיבה, אני תמיד חושבת, הרי אם אני פתאום אסתלק מהמסיבה מי ישים לב? אף אחד. אז בשביל מה להגיע בכלל?  השטחיות באינטרקציות החברתיות מקשה.  למרות שאנשים באמת נחמדים ומנומסים, פשוט לא אוהבת את צורת התקשורת הזו.  החברה הופכת להיות יורת ויותר אמריקאית, אי אפשר לומר שום דבר אמיתי והכל רק נימוסים והעמדת פנים.  

אצל המבוגרים הכל אינטרסים וכו. וגם אני מוצאת את עצמי באינטרסים הנוראים האלה, בהעמדת הפנים והצביעות. משתמשת וכו באנשים.  בתכלס אני לא אוהבת שאנשים מגלים פגיעוּת ולכן מאוד מנסה להמנע מלגלות את הרגש הזה בעצמי. אבל כבת מזל דגים אני די פגיעה, אז זה מה שהכי מקשה עלי. הפער בין הרצון הפנימי להפגין בטחון עצמי ועצמה , לבין הרגשות והתחושות שהם מאוד פגיעים וחלשים.

 

אני מרגישה שאלוהים זרק אותי לקלחת הזו של העולם ומסתכל, כמו בידור. וכל המבוגרים שמנסים לקדם אחד את השני, אחד את עצמו,  והוא מגחך עליהם כי עוד זמן מה הם יזדקנו ממילא ויוחלפו.  נדמה לי שאלוהים ברא את העולם כדי לברר לעצמו משהו.  זו התחושה שלי. שהחיים הם דרך לברר, והאנשים הם דרכים שונות לבירור אותו דבר בדיוק.  הלוואי שיכולתי יותר לראות את העולם כמו שבוב דילן רואה אותו, כחפיסת קלפים. כמשחק קלפים.  ולפעמים יש את הג'וקר השטותי שמגלה לכולם שמאחורי הקלעים יש צחוק. צחוק.  אני לא מספיק צוחקת.

 

 

       
   

גישוש

 

אני ו-א', האקס היקר לי, מגששים את דרכנו חזרה.  אחד הדברים שלמדתי לקבל זה ש-א' הוא בחור חברתי, יש לו הרבה חברים והרבה אינטרקציות חברתיות 'על הדרך'.  לפעמים אני לוקחת בהן חלק, לפעמים לא.  מצד אחד אני אוהבת את זה, מצד שני לעתים זה מאתגר אותי.  בסך הכל זה טוב עבורי להיות קרובה לאדם כל כך חברתי, קליל ושמח יחסית.  הוא מזל דלי ואני מזל דגים. מה זה אומר? שיש לא מעט הבדלים להתגבר עליהם.  אבל הוא יקר לי באמת והמפגש ביננו טוב. מוקדם לדעת אם הנסיון יעבוד, למרות שכרגע זה מרגיש לשנינו נכון.   בכל זאת, למדתי מהטעויות שעשינו בסיבוב הקודם.  אני יותר משחררת, פחות עצובה ולחוצה.  יותר פרקטית ופרגמטית, נעימה ועצמאית. וזה עוזר כי זה מה שהוא צריך מאישה. למדתי לעשות הפרדה בין הצרכים הרגשיים שלי לבין הצרכים הרגשיים שלו. ומתוך ההפרדה להבין איפה להתעקש ואיפה לשחרר כדי לאפשר לזוגיות לזרום.  ולא מעט מהדברים האלה נלמדו בקשר שליווה אותי בחצי השנה האחרונה, שהוביל למגורים משותפים (כמעט חודש).  לפעמים אנחנו משתמשים באנשים ובאינטרקציות אתם בצורה מודעת. לפעמים לא. אני צריכה להיות יותר סלחנית לאנשים מסויימים שהשתמשו בי. הנה, גם אני השתמשתי באדם אחר. לא ידעתי את זה אבל השתמשתי.  לפעמים אנחנו נותנים שישתמשו בנו וזוכים לתמורה, לפעמים אדם אחר זוכה בה.  לא צריך לקנא, צריך לקבל.   אני לא יודעת מה יהיה אבל את א' הלב שלי באמת רוצה, ונדמה שגם הלב שלו . וזה המון המון . וזה מעבר למילים ומעבר לרגש. זה המציאות, שהיא תמיד קלילה יותר מהפנטזיות שלנו, גם אם לעתים היא עולה על עכבותיהן.  נחיה ונראה .

 

נסיונות להבין את הרגש הדתי

 

אני רוצה להבין יותר את מהות הרגש הדתי. מדוע באמונה יש כוחות בלתי נתפסים?  אנשים מפחדים מדת כמו שהם מפחדים מחולי, פיזי או נפשי ויש לזה סיבה מעניינת. אני לא פוחדת. אני מסורתית, קצת דתייה.  אני גם קצת חילונית כי כשבא לי בשבת לעשן ג'וינט ולשמוע מוסיקה אני עושה את זה. בלב יש לי פיקסל אמונה. אמונה היא מקום של חירות עצומה שמאפשרת אהבה וחום ושמחה. הדת היהודית היא נתיב אפשרי לאמונה (יש כמובן עוד נתיבים). דת היא משהו לא מושלם, שמתפתח. מפעל סמי אנושי, תגובה. כי הפולחן הדתי הוא הודאה בשתיקה שאנחנו אפסיים.  ההבנה הקולקטיבית האנושית שהאדם הוא קצת בדיחה, יצור שמרגיש את עצמו מי יודע מה אבל יודע מעט, ואז מתפוגג לו.  האמונה היא אומץ לומר: אני צנועה כי אני לא יודעת.  העולם עצום וריק אז אמלא אותו מעט.  אעשה טוב כי יש מעט מדי טוב. ויש מעט מדי זמן.  מה הקטע?  פחד המוות הופך למפעל של טוב. מניע לאהוב, לוותר על שטויות לאנשים.  לוותר על שטויות לעצמך. לא להיות רע אל עצמך ואל אחרים, להתנדב. לשים את עצמך בצד ולעבוד בעשיית הטוב. לבחור שוב ושוב ושוב בטוב עד שזוכרים מתוך הרגל.  מה משמפחיד את האדם באמת זה החלק שהוא יכול לשנות. 

 

האם אפשר להסביר מה זה להיות נצולה ממשהו נורא? ואז לחזור במלואו אל העולם השמח, דירה יפה וגוף די יפה, אל חיבוק וריח של גבר שאת

אוהבת, מציאת עבודה כמעט מיידית, לימודים, ישיבה בבית קפה…האם הנפש מסוגלת להשלים את המעבר?  מה זה להביט בתהום ואז להניח לזיכרון  ופשוט לחיות בשפי?  לא לחשוב בדרמה מיותרת,  כי הדרמה המיותרת היא בעצמה שקר? הפחד שלי נובע מכך שיש אנשים שרע להם ואין ביכולתי לעזור. וגם שיום אחד הורי לא יהיו בין החיים. ומכך שיום אחד אני לא אהיה…   במקום לענות את עצמי על שיש אנשים שאין ביכולתי לעזור להם והם סובלים, לומר, אני מוגבלת ולכן אתפלל עבורם. וכשיש לי זמן גם לעזור ולהתנדב. ואם תפילותיי הן בדיחה, אתפלל ואצחק מהבדיחה תוך כדי.  אם המוות מפחיד, אתפלל שיש משמעות לחיים אף שכל דבר בעולם מצביע נגד.  אאמין באלוהים אפילו שיש לו 70 שמות והוא מתעצבן כל הזמן ומתנהג באופן לא ברור, ואפילו שהוא רחוק וכל נסיון לדבר אליו זו בדיחה?  

 

הדבר שהיה לי הכי קשה זה לקבל שיש באמיתות הגדולות יסוד עקרוני של אשליה.  אהבה למשל; זכיתי לאהבת אמת הדדית בגיל 16. היא נגמרה בגיל 20 בערך. הפעם השניה שידעתי אהבה באותו שיעור הייתה כמעט בגיל 24.  היא הייתה קטסטרופה, חד צדדית, שקר.  כל כולה היה שקר.  היא פרקה כל מה שאי פעם ידעתי והאמנתי על עצמי ועל העולם. אבל היא הייתה חשובה וחיונית רק מפני שקדמה לה אהבת אמת.  האמת חייבת להקדים את האשליה כדי לתת לה תוקף. אני לא פוסט מודרניסטית אחרי הכל, וגם האמונה איננה פוסט מודרנית. זה לא נכון שאין אמת ויש רק סברות.  יש אמת, והאשלייה שומרת אותה.  כמו קירות המקדש שומרים את קודם הקודשים. כמו שהמילים שומרות את החלל ביניהן.  האשלייה חשובה כי היא אמצעי לאמת. היא לא האמת, היא אמצעי משמעותי ועמוק. אנשים רבים נפגשים באשלייה, מזדעזעים וחדלים להאמין באמת. אבל זו טעות. אני רוצה להבין יותר לעומק את הקשר בין האשלייה לאמת, את הקשר בין האהבה השנייה לאהבה הראשונה.   

 

לפני כמה ימים נסעתי במכונית עם החבר בשעת חצות.  טעינו בדרך, הגענו למקום כלשהו אליו לא רצינו להגיע.  נבהלתי בצורה בלתי נתפסת. מיד הסתובבנו ונסענו משם, עלינו על איילון והגענו למחוז חפצנו. האימה נשארה אתי.  במקום למחוק את הזיכרון, להדחיק, החלטתי להתמודד. לקרא על הדבר הזה, להכנס ולהכיל את זה. לאט לאט להבין מדוע ההגעה בטעות לאותו מקום החרידה אותי כך.  להבין שגם מקום זה הוא חלק מהעולם, מהמציאות.

 

הכי קשה היה בנעורים. שם הרגשתי את השקר בצורתו החזקה ביותר. הילדות הייתה די נהדרת, אם כי סבלתי מכך שלא הייתי אדון לעצמי, תלויה ברצון המבוגרים וכו.  ובכל זאת, הילדות הייתה יופי.  משחקים, חברות, סדרות עם שיר פתיחה נפלא. אבל הנעורים היו מלאים שקר; הפכתי פתאום אישה צעירה ומושכת. אנשים התחילו להתעטף, לשקר לעצמם ולאחרים.  לצבור ידע, ללמוד לטינית וג'אווה ולהרשים זה את זה. היה פשוט נורא. עכשיו שאני קצת יותר מבוגרת, הוטב לי. אני חושבת שהגילאים המבוגרים דווקא יטיבו אתי. אני מחכה להם. מקווה, כמו אורי זוהר, לשבת בדירה קטנה וצנועה,  ללמוד 10 שעות ביום.  לעלות, ללמוד ולתת דרור לנפשי שצמאה כל כך.  להבין שאני מבוגרת ואין עוד דבר להוכיח, נותרה הנשמה. מצד אחד יהיה לי קשה בזקנה, אולי אהיה בודדה. מצד שני אם אחיה בשכונה כמו זו, עם שכנות חמימות ואנשים טובים… ואז יהיה לי בסדר. ילדיי יבואו לפעמים לבקר אותי… ואכין להם סלטים ומטעמים.  ואקדיש 10 שעות ביום ללימוד נגד הזמן, לבדי או בצוותא,  ולהיות סוף סוף, לא להוכיח כלום לכלום.  אריח את המוות שיתקרב, ולדעת שאין שום טעם להציג הצגה, פשוט להיות אני עצמי. הלוואי הלוואי שאזכה להגיע למצב הזה,  זקנה מאושרת ושכל צלול. הדבר הכי נפלא היא זיקנה מאושרת. 

 

עם חיוך

 

אוקיי, עשנתי ג'וינט פעם ראשונה בחיים 🙂  היה ממש כיף ומרגיע..למה חיכיתי כל כך הרבה זמן?!  עשיתי את זה בעזרתו של א, האקס היקר שלי מלפני שנה, שאנחנו סוג של בודקים אפשרות לחזור…אני ממש מקווה, כי הוא עושה לי טוב ואני רוצה להיות אתו. בקצור, אני די בטוחה שהייתי רק 30% מסטולה כי אני לא יודעת לעשן, אבל גם ה-30% פלוס אוירה היה מספיק. ואחרי זה ללכת לישון מחובקים עם חיוך . האם יש יותר לבקש מזה בחיים?

ערגה

 

אנשים דתיים מאמינים בביאת המשיח, הם
מאמינים בחזרת הנבואה ובחזרת השכינה לבית המקדש. 
הם מאמינים, כמו שאני מאמינה באהבה. 
אני גם קצת מאמינה ביהדות ובעיקריה. יש לי פקסל, פקסל אמונה.  אני מתפללת כל כך הרבה, גם כשאני לא יודעת שאני
מתפללת. אני מתפללת. כל פרידה ,כל לב שנשבר, כל זה גורם לי להתפלל.  כשאני מתפללת, בין אם בבית כנסת או בבית או
בשינה או בכתיבת היומן, כשאני מתפללת אני מפנטזת שיש מישהו שמקשיב ואכפת לו
ממני.  שזה אלוהים. שהוא גם האחראי על הכל.
אני מדמיינת שהוא אוהב אותי ואת כולם, אני מדמיינת שיש לו קשר לכל מה שחוויתי
ועשיתי וכל מה שאחווה ואעשה. זה דמיון, וזה נשאר רק בגדר דמיון כי אין לי ולו
יכולת להפגש בשום אופן. אם נפגש אני אמות. מצחיק…מצחיק.  היום קראתי שיר של יונה וולך והיא אומרת, "לעולם לא אשמע שוב את קולו המתוק של אלוהים".  
כשהייתי בערך בת עשר הייתי לי פנטזיה מאוד מאוד חזקה וחוזרת, שאני אשתו של
אלוהים שהוא אוהב אותי ועומד לשאת אותי לאישה. הייתי מסתובבת בירושלים בבית של הקרובים,  ומפנטזת שאני אשתו של אלוהים. שאנחנו
מאורסים.  ממש חשבתי עליו במונחים רומנטיים
(כמה שילדה בת 10 יכולה לחשוב).  לא חשבתי
בכלל על המיתוס של מריה והנצרות, לא שהוא יפרה אותי או משהו. פשוט שאני אשתו והוא
אמור להתחתן אתי, ומה כל זה יעשה לאנשים אחרים ומה זה אומר עלי ועליו.  ומצד אחד הביך אותי שאני חושבת דבר כזה, מצד
שני זה בדיוק מה שרציתי. פנטזתי שאני אשתו של אלוהים. הזוי למצוא את ההזיות של עצמך אצל בנאדם
אחר. ושהיא כתבה על זה שיר והשיר נחשב שיר או משהו.    לפעמים אני רואה מחשבות שלי אצל אנשים
ידועים.  לפעמים זה בדיוק המחשבה ולפעמים
זה נורא נורא קרוב.  פעם הייתי מתלהבת,
היום אני מבינה שזה לא מספיק לתהילת עולם. 
צריך סיסטמה, אישיות.  צריך איזה
מבנה שמנתב את הכוח אליך, רעיונות ונצנוצים זה רק תוסף.   יש לי אישיות חלשה ולב שבור. האמונה היהודית נתנה לי כמובן את הכוחות, את התזונה הרוחנית. והרב. אבל אני זו
שעשיתי, שבחרתי, שעמלתי. עמלתי להציל את עצמי. 
עמלתי והצלחתי אני חושבת.   רק הלב
שלי נשאר שבור. הוא קצת התאחה אבל הוא גם קצת שבור.  זו הסיבה האמתית, העמוקה, שאני לא נעשית דתייה: אני לא אעמוד בערגה לשם. אני לא אעמוד בצמאון ובסבל לאהוב ולערוג אליו וכל הזמן
לריק לריק לריק.  אני לא אצליח לאהוב כל כך ולעמוד בפרידה. כי מה זה אהבת השם? זה אהבה אמא ואבא וכל הגברים שאהבתי
והחברות ועצמי ומוסיקה ופיסיקה ושינה ואוכל ו…הכל. איך בכלל אפשר להתחיל לגשת
לזה?  וכמובן, גם ההפך.  אני מוצאת את עצמי מתנחמת בשנאה של ההוא אלי,
כאילו השנאה היא לפחות משהו קונקרטי, משהו ארצי שאפשר לעבוד אתו. גם ההיא
שונאת אותי, גם עוד כמה.  אוקי, אז הם
שונאים אותי. לא רוצים שאצליח ולא רוצים שאופיע ברדאר שלהם. זה כואב, משפיל. אבל
זה לפחות מובן.   כמה אגוצנטרי לבקש את מה שבקש משה רבנו עליו השלום? הוא בקש להפגש עם השם פנים מול פנים. ואין דבר שאני רוצה יותר מזה. 

 

חום יוני

 

אני מסתובבת בדירה ואומרת לעצמי, זה שלך.  באותה מידה שאני מודדת שמלות מול המראה ומסתכלת על הגוף ואומרת, זה שלך. הדירה, הגוף, אותו דבר. לפעמים החומריות של החיים היא המשמעות שלהם. הנשמה יכולה בלי זה אבל בעולם, זה עולם של חומר.  אני נותנת כבוד עצום לכסף ולמראה אבל הם לא מגדירים את מי שאני.  קשה במונוגמיה, קשה מאוד. יש כל כך הרבה גברים מדהימים, עם חיוכים מדהימים.  וככל שאת בקשר ומצבך טוב ואת נראית טוב, ככה הם יותר רוצים להכיר אותך.  אני באמת לא אישה נשית כל כך, אצלי הרגש והמשיכה המינית די מנותקים. אני יכולה לאהוב בנאדם ולהימשך לגבר אחר ולרצות לשכב אתו. אני יכולה  להימשך לגבר ולרצות לשכב אתו ולא להרגיש אליו משהו רומנטי.  זה די גרוע אבל ככה אני.   וזה קשה. כשיש ניתוק בין מין לרגש הצורך לגוון יותר חזק.  אני מנסה לחשוב על עצמי בקשר של 20 שנה עם אותו גבר, שוכבת עם אותו גבר , וזה ממלא אותי עצב.  אני מסתכלת על נשים מבוגרות וזה ממלא אותי אפילו יותר עצב.  אישה מתבלה כל כך מהר.  לפני כמה ימים בקשתי מחבר שלי לצלם אותי בכמה סטים של תלבושות על הסלון ועל הרצפה, כשהתעוררנו. אמרתי לו, היופי הנשי חולף מהר ואני רוצה שישארו לי זכרונות.   יצאו תמונות יפות. 

נשים חושבות שהיכולת של גברים לנתק מין מרגש היא עדות לכוח. להפך, זה עדות לחולשה.  כשמין ורגש מאוחדים, אז אהבה היא כבר לא עניין מיני או רגשי, היא עניין אחר בתכלית.  כנראה שהניתוק הוא תוצאה של כשלוני לאהוב. אני לא מצליחה לאהוב כמו שצריך מגיל 24.  קשה לי להרגיש.  כל הניתוקים האלה הם כשלונות.   ואני לא עומדת בפני גברים עם מעמד, עם כוח.  הנשיות שלי מתעוררת לחיים, כמו מלכה שנקראה לכס המלכות, לשבת ליד המלך. גברים כאלה הורסים אותי. אבל הם לא נוגעים לי בלב.  בלב נוגעים בי גברים מבריקים ופגיעים.  גברים שהם כמו צללית.  יורשי עצר שויתרו על הכתר בשביל לנדוד בדרכים, בני מלך שהוחלפו בינקותם וגדלו בשוליים, בשדות.  מלכים מודחים,  סלעים שבורים וכו.  אחח רומנטיקה  

 

Satan's fashion

 

5.4.14

איך זה לשמוע את gimme shelter בפעם הראשונה בחיים?    כמו גבר שהתגרש מאשתו אחרי 20 שנות נשואים ועכשיו יש לו מישהי צעירה.  מסתבר שלא שמעתי בחיי רוק, לא באמת.  אני סופרת את השטרות עכשיו, תשע פעמים מאתיים יוצא אלף שמונה מאות שקל;  זה המחיר שאני עומדת לשלם על כרטיס להופעה של הרולינג סטונס ביוני, למקום בגולדן רינג. כמו שזה נראה כרגע, אף אחד מחבריי המעפנים לא יצטרף. כולם לא יכולים לשלם כזה סכום על הופעה חד פעמית של אגדות רוק מזדקנות. עד היום אני שומרת את הכרטיס מההופעה של דילן ב-2011, אז שלמתי אלף שקל על מקום בשורה 13, מוקפת זקנים אנגלוסכסים עשירים. איך היה?    אלף השקלים הכי טובים שהוצאתי בחיים.  וכל זה עוד לפני שקניתי גיטרה אקוסטית+שיעורים, כשהחלטתי לקנות וללמוד לנגן. בעברי נגנתי פסנתר, אבל תמיד הייתי יותר נערה של פופ/רוק מקלאסית.  לפני שבוע סיימתי להוריד את כל האלבומים של הרולינג סטונס למחשב ומשם לנגן, מה יש לומר?  אני רוצה למות מחוברת בוריד למוסיקה שלהם.  אז לא, לא ידעתי מה זה רוק עד עכשיו. ובוב דילן זה לא…  מה לעשות, הגויים יודעים לעשות את מה שהם יודעים.  גם הביטלס. כלומר, כן, אבל במובן אחר כל כך. אחרי שרואים את הסרט של סקורסזי על הסטונס, shine a light , הופעה של שעתיים מ-95 בניו יורק,  לא נותר לעשות כלום חוץ מסקס.  המוסיקה, כשהיא מובאת על במה, מובילה ישירות לסקס.  וזו מהות כל יצירה, ולכן הם גדולים מכולם.  מעניין, חברי הלהקה מזלות אש (ג'אגר אריה, ריצ'ארדס וווד קשת) והביטלס אויר (לנון מאזניים ומקרטני תאומים).  זה לא מקרי, כי הביטלס גאוניים ופונים למחשבה או לרגש – הסטונס פונים לאגן. הביטלס גאוניים יותר, הסטונס יוצרים גדולים מהם במובן שיצירה=>יצר=>סקס.  היום גם קלטתי לראשונה שאלכס של ה"תפוז המכאני" של קובריק מבוסס קלות על מיק ג'אגר, הרבה אסימונים נפלו וכל זה.  טוב, אני מנסה ליישב עם עצמי את השעתיים הכי יקרות בחיי, עם קצת מזל 😉 

 

 

 

         

 

 

8.6.14

סוף דבר, לא הלכתי להופעה של הסטונז מטעמים אתיים.

 

רגש ומשמעות 2.0

 

מהי בשבילי אהבה?  אני מרגישה שהעולם הזה הוא מקום שנועדתי לא להבין.  ככל יצור חי,  אחלוף מפה במהרה. עוד כמה עשרות שנים, הרף עין במונחים יקומיים.  אז צריך לבטל איכשהו את הזמן כדי להבין, כי הזמן הוא אוייב ולא ידיד.  ולכן אהבה היא משמעות החיים, כי זו הדרך להלחם בזמן על ידי האשלייה שהיא גורמת.  לאהבה אין פונקציה זולת עצמה. נכון, החיים. אבל לחיים אין פונקציה זולת עצמם, וכך הלאה. ולכן אהבה היא המעשה הלא מעשי והאמתי היחידי בעולם.  כשאנשים נכשלים באהבה, הם כופרים בה. עם מות האלוהים לבסוף מתה האהבה. אבל הם נכונו לחזור;   כשקוראים  ב"שיר השירים" לפעמים נחשפים הקשרים בין האמונה לאהבה ולתשוקה.  אמונה היא מעשה בין האדם לאלוהים. אהבה היא מעשה בין אדם לאדם. אבל מיהו אדם? יצור בר חלוף. גם האהבה הרומנטית היא מעשה בין אדם לאלוהים, בשפה אנושית. אהבה, לכן, היא השפה שבה אלוהים מדבר עם מי שמעז לפנות אליו.  אנשים אומרים, איפה האהבה?   אנחנו לכודים בחיים.  אבל החיים הם אשלייה.  והדרך היחידה להבין אשלייה, להתמודד עם אשלייה, זה להתעטף באשלייה עקרונית יותר. אהבה היא האשלייה המוחלטת והטוטאלית שהחיים יכולים להציע. ולכן זו הדרך היחידה שאני מכירה לאמת.   אדם כותב או מדבר כדי לומר דבר מה, תכף ומיד אפשר לבטל את דבריו. האמת תחלוף, או הוא יחלוף. אבל באהבה הזמניות, האי נוכחות, במקום שיעוררו אימה, מעוררים עונג. באהבה הפחד מהסוף, מהאין, מומר לאושר.  לא רק הפחד מן הסוף, הסוף בעצמו. באהבה מתגלמים החיים כי התהום מתחוורת להיות פסגה. מי שכובש פסגה צריך לצעוד אלפי ק"מ. מי שנופל אל תוך תהום נופל מיד,בלא מאמץ, בפה פעור.  מה ההבדל בין תהום לפסגה?   אני משתמשת באהבה רומנטית כמקפצה,  היא נגישה לי. כי הפלסטיות שלה מאוד מאוד נגישה לי. יש שכנות בין תשוקה למתמטיקה או תשוקה למוסיקה לבין אהבה רומנטית. אבל באהבה רומנטית ההסתכנות היא מוחלטת, היא אישית. היא מביכה. במתמטיקה ומוסיקה אין מבוכה,  יש מגע באמת ותשוקה יוקדת לאמת.  באהבה יש הכל, ולכן היא איכשהו גבוהה יותר.  כשאדם שוכב עם מי שהוא אוהב, הוא משמעות החיים של עצמו.  המוחלטות של המין יכולה לייתר את הצורך לדעת משהו, ללמוד משהו. לעשות משהו.   המין הוא האמת המעשית של האמת התאורטית.  בגלל זה כולם משתוקקים למין, אבל בד"כ הוא טיוטה.  לכן התשוקה לא מפסיקה. המעשה הוא תמיד לא מושלם, לכן העולם נחוץ. כי אם יש שלמות היא נופלת מיד מחוץ לזמן. אנשים משתוקקים לשלמות כי בתוך תוכם הם משתוקקים למוות, מפני שהם משתוקקים לאמת. החיים הם אשליה והינפצות האשלייה היא אמת עצומה. אבל הפחד…ולכן נתנה לאדם האהבה כעדשה קעורה, כאשלייה מתוקה, להתמודד עם האמת דרך סופיותו. 

 

רגש ומשמעות

 

מה זה רגש רומנטי? אני מנסה להבין, לברר עם עצמי.  רגש רומנטי זה להבין למה חדר מיטות היה המקום הכי קדוש בבית המקדש.  זה כל כך ספציפי,  מדוייק, כמו טעם של שמן קוקוס בפעם הראשונה.  ישנם הרבה רגשות, והם עקרים. רגש רומנטי הוא נצחי כי הוא מניח את המשכו.  כי הוא לא אחד.  רגש רומנטי מכיל בתוכו את כל שאר הרגשות, אחרת לא יכל להביס אותם.  " מים רבים לא יכבו את האהבה". ואם כך, יש בו גם הרסנות והרס, מצדו השני.  זה משחק שאי אפשר לנצח, אבל האשלייה מחזיקה אותנו בו.   רגש רומנטי זה להבין שאנחנו נמות, זה להשלים עם הסוף, לעכב אותו. אהבה זו הדרך היחידה לעכב את המוות.   נכון, אהבה היא גם אשלייה. אבל החיים הם אשליה.  אהבה זו הדרך המדוייקת לעבור בין האשלייה למציאות ולקבל את שניהם. להבין את האמת שבאשלייה ואת האשלייה במחשבה שיש לנו את האמת.  ולעבור למרחב גבוה יותר של אמת.  כי יש אמת אחת, יש רק ידיעה אחת בעולם. אהבה היא נטף מאותה ידיעה, אהבה היא השפה של האמת.  משמעות החיים היא הרגע של גבר בתוך אישה, הטוהר של שני גופים זרים ואדישים שמוותרים על גבולותיהם. אבל היא גם אפשרות של הרג וסוף. המעשה המיני אלים כי האמת היא אלימה. המעשה המיני כה מענג כי העולם מענג.  אהבה ומין, כשנפגשים,  זה להשיג את משמעות החיים; ולצחוק על זה.