ערגה

 

אנשים דתיים מאמינים בביאת המשיח, הם
מאמינים בחזרת הנבואה ובחזרת השכינה לבית המקדש. 
הם מאמינים, כמו שאני מאמינה באהבה. 
אני גם קצת מאמינה ביהדות ובעיקריה. יש לי פקסל, פקסל אמונה.  אני מתפללת כל כך הרבה, גם כשאני לא יודעת שאני
מתפללת. אני מתפללת. כל פרידה ,כל לב שנשבר, כל זה גורם לי להתפלל.  כשאני מתפללת, בין אם בבית כנסת או בבית או
בשינה או בכתיבת היומן, כשאני מתפללת אני מפנטזת שיש מישהו שמקשיב ואכפת לו
ממני.  שזה אלוהים. שהוא גם האחראי על הכל.
אני מדמיינת שהוא אוהב אותי ואת כולם, אני מדמיינת שיש לו קשר לכל מה שחוויתי
ועשיתי וכל מה שאחווה ואעשה. זה דמיון, וזה נשאר רק בגדר דמיון כי אין לי ולו
יכולת להפגש בשום אופן. אם נפגש אני אמות. מצחיק…מצחיק.  היום קראתי שיר של יונה וולך והיא אומרת, "לעולם לא אשמע שוב את קולו המתוק של אלוהים".  
כשהייתי בערך בת עשר הייתי לי פנטזיה מאוד מאוד חזקה וחוזרת, שאני אשתו של
אלוהים שהוא אוהב אותי ועומד לשאת אותי לאישה. הייתי מסתובבת בירושלים בבית של הקרובים,  ומפנטזת שאני אשתו של אלוהים. שאנחנו
מאורסים.  ממש חשבתי עליו במונחים רומנטיים
(כמה שילדה בת 10 יכולה לחשוב).  לא חשבתי
בכלל על המיתוס של מריה והנצרות, לא שהוא יפרה אותי או משהו. פשוט שאני אשתו והוא
אמור להתחתן אתי, ומה כל זה יעשה לאנשים אחרים ומה זה אומר עלי ועליו.  ומצד אחד הביך אותי שאני חושבת דבר כזה, מצד
שני זה בדיוק מה שרציתי. פנטזתי שאני אשתו של אלוהים. הזוי למצוא את ההזיות של עצמך אצל בנאדם
אחר. ושהיא כתבה על זה שיר והשיר נחשב שיר או משהו.    לפעמים אני רואה מחשבות שלי אצל אנשים
ידועים.  לפעמים זה בדיוק המחשבה ולפעמים
זה נורא נורא קרוב.  פעם הייתי מתלהבת,
היום אני מבינה שזה לא מספיק לתהילת עולם. 
צריך סיסטמה, אישיות.  צריך איזה
מבנה שמנתב את הכוח אליך, רעיונות ונצנוצים זה רק תוסף.   יש לי אישיות חלשה ולב שבור. האמונה היהודית נתנה לי כמובן את הכוחות, את התזונה הרוחנית. והרב. אבל אני זו
שעשיתי, שבחרתי, שעמלתי. עמלתי להציל את עצמי. 
עמלתי והצלחתי אני חושבת.   רק הלב
שלי נשאר שבור. הוא קצת התאחה אבל הוא גם קצת שבור.  זו הסיבה האמתית, העמוקה, שאני לא נעשית דתייה: אני לא אעמוד בערגה לשם. אני לא אעמוד בצמאון ובסבל לאהוב ולערוג אליו וכל הזמן
לריק לריק לריק.  אני לא אצליח לאהוב כל כך ולעמוד בפרידה. כי מה זה אהבת השם? זה אהבה אמא ואבא וכל הגברים שאהבתי
והחברות ועצמי ומוסיקה ופיסיקה ושינה ואוכל ו…הכל. איך בכלל אפשר להתחיל לגשת
לזה?  וכמובן, גם ההפך.  אני מוצאת את עצמי מתנחמת בשנאה של ההוא אלי,
כאילו השנאה היא לפחות משהו קונקרטי, משהו ארצי שאפשר לעבוד אתו. גם ההיא
שונאת אותי, גם עוד כמה.  אוקי, אז הם
שונאים אותי. לא רוצים שאצליח ולא רוצים שאופיע ברדאר שלהם. זה כואב, משפיל. אבל
זה לפחות מובן.   כמה אגוצנטרי לבקש את מה שבקש משה רבנו עליו השלום? הוא בקש להפגש עם השם פנים מול פנים. ואין דבר שאני רוצה יותר מזה. 

 

3 מחשבות על “ערגה

  1. הזכרת לי ממש תיאור דומה שקראתי פעם (של הרב קוק בספר אורות):
    "אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באויר האלהי. הידיעה, ההרגשה, הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דוקא. אז ימצאו את מלואם, את יחושם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים, גלים סוערים מתנגדים זה לזה ידריכוהו תמיד מנוחה, מגל אל גל יוטל ולא ידע שלו. אם יוכל לשקע באיזה רפש עבה של גסות הרוח ועביות ההרגשה, יצלח לו למעט את אור חייו לאיזה משך זמן, עד שבקרבו ידמה שכבר מצא מנוח. אבל לא יארכו הימים, הרוח יחלץ ממסגרותיו והטירוף הקלעי יחל את פעלו בכל תוקף.

    אהבתי

    • מקום מנוחתנו הוא רק באלהים!
      אבל האלהים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא, וכל מה שהוא למעלה מכל רגש ורעיון בנו הוא לערכנו אין ואפס ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח. על כן ימצאו על פי רוב תלמידי חכמים מבקשי אלהים יגעים ועיפים ברוח. כשהנשמה הומה לאור היותר בהיר אינה מסתפקת באותו האור הנמצא מהצדק גם במעשים היותר טובים, לא באותו האור הנמצא מהאמת אפילו בלמודים היותר ברורים, ולא בהיופי – אפילו בחזיונות היותר מפוארים, אז מתנול העולם בעיניה: היא כל כך מתרחבת בקרבה, עד שהעולם כולו עם כל גשמיותו ורוחניותו גם יחד, עם כל גילוייו החמריים והרוחניים, נדמה לה לבי עקתאואוירו נעשה לה מחנק. הם מבקשים מה שהוא למעלה מכחם, מה שהוא לעומתם אין, ולהפך אין ליש אין יכולת גם ברצון לרצות, על כן יחלש לפעמים כח הרצון וכל עז החיים באנשים אשר דרישת אלהים היא מגמתם הפנימית.

      אהבתי

      • צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין – דרך השער. השער הוא האלהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יפיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו, בשפרירי שחק ובהדרת המאורות, בכשרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור.

        האלהות העליונה, שאנו משתוקקים להגיע אליה, להבלע בקרבה, להאסף אל אורה, ואין אנו יכולים לבוא למדה זו של מלוי תשוקתנו, יורדת היא בעצמה בשבילנו אל העולם ובתוכו, ואנו מוצאים אותה ומתענגים באהבתה, מוצאים מרגע ושלום במנוחתה. ולפרקים תפקדנו בברק עליון מזיו של מעלה מאור עליון שמעל כל רעיון ומחשבה. השמים נפתחים ואנו רואים מראות אלהים, –
        אבל אנו יודעים שזהו מצב ארעי לנו, הברק יחלף והננו יורדים לשבת עוד לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות ד’ "

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s