נסיונות להבין את הרגש הדתי

 

אני רוצה להבין יותר את מהות הרגש הדתי. מדוע באמונה יש כוחות בלתי נתפסים?  אנשים מפחדים מדת כמו שהם מפחדים מחולי, פיזי או נפשי ויש לזה סיבה מעניינת. אני לא פוחדת. אני מסורתית, קצת דתייה.  אני גם קצת חילונית כי כשבא לי בשבת לעשן ג'וינט ולשמוע מוסיקה אני עושה את זה. בלב יש לי פיקסל אמונה. אמונה היא מקום של חירות עצומה שמאפשרת אהבה וחום ושמחה. הדת היהודית היא נתיב אפשרי לאמונה (יש כמובן עוד נתיבים). דת היא משהו לא מושלם, שמתפתח. מפעל סמי אנושי, תגובה. כי הפולחן הדתי הוא הודאה בשתיקה שאנחנו אפסיים.  ההבנה הקולקטיבית האנושית שהאדם הוא קצת בדיחה, יצור שמרגיש את עצמו מי יודע מה אבל יודע מעט, ואז מתפוגג לו.  האמונה היא אומץ לומר: אני צנועה כי אני לא יודעת.  העולם עצום וריק אז אמלא אותו מעט.  אעשה טוב כי יש מעט מדי טוב. ויש מעט מדי זמן.  מה הקטע?  פחד המוות הופך למפעל של טוב. מניע לאהוב, לוותר על שטויות לאנשים.  לוותר על שטויות לעצמך. לא להיות רע אל עצמך ואל אחרים, להתנדב. לשים את עצמך בצד ולעבוד בעשיית הטוב. לבחור שוב ושוב ושוב בטוב עד שזוכרים מתוך הרגל.  מה משמפחיד את האדם באמת זה החלק שהוא יכול לשנות. 

 

האם אפשר להסביר מה זה להיות נצולה ממשהו נורא? ואז לחזור במלואו אל העולם השמח, דירה יפה וגוף די יפה, אל חיבוק וריח של גבר שאת

אוהבת, מציאת עבודה כמעט מיידית, לימודים, ישיבה בבית קפה…האם הנפש מסוגלת להשלים את המעבר?  מה זה להביט בתהום ואז להניח לזיכרון  ופשוט לחיות בשפי?  לא לחשוב בדרמה מיותרת,  כי הדרמה המיותרת היא בעצמה שקר? הפחד שלי נובע מכך שיש אנשים שרע להם ואין ביכולתי לעזור. וגם שיום אחד הורי לא יהיו בין החיים. ומכך שיום אחד אני לא אהיה…   במקום לענות את עצמי על שיש אנשים שאין ביכולתי לעזור להם והם סובלים, לומר, אני מוגבלת ולכן אתפלל עבורם. וכשיש לי זמן גם לעזור ולהתנדב. ואם תפילותיי הן בדיחה, אתפלל ואצחק מהבדיחה תוך כדי.  אם המוות מפחיד, אתפלל שיש משמעות לחיים אף שכל דבר בעולם מצביע נגד.  אאמין באלוהים אפילו שיש לו 70 שמות והוא מתעצבן כל הזמן ומתנהג באופן לא ברור, ואפילו שהוא רחוק וכל נסיון לדבר אליו זו בדיחה?  

 

הדבר שהיה לי הכי קשה זה לקבל שיש באמיתות הגדולות יסוד עקרוני של אשליה.  אהבה למשל; זכיתי לאהבת אמת הדדית בגיל 16. היא נגמרה בגיל 20 בערך. הפעם השניה שידעתי אהבה באותו שיעור הייתה כמעט בגיל 24.  היא הייתה קטסטרופה, חד צדדית, שקר.  כל כולה היה שקר.  היא פרקה כל מה שאי פעם ידעתי והאמנתי על עצמי ועל העולם. אבל היא הייתה חשובה וחיונית רק מפני שקדמה לה אהבת אמת.  האמת חייבת להקדים את האשליה כדי לתת לה תוקף. אני לא פוסט מודרניסטית אחרי הכל, וגם האמונה איננה פוסט מודרנית. זה לא נכון שאין אמת ויש רק סברות.  יש אמת, והאשלייה שומרת אותה.  כמו קירות המקדש שומרים את קודם הקודשים. כמו שהמילים שומרות את החלל ביניהן.  האשלייה חשובה כי היא אמצעי לאמת. היא לא האמת, היא אמצעי משמעותי ועמוק. אנשים רבים נפגשים באשלייה, מזדעזעים וחדלים להאמין באמת. אבל זו טעות. אני רוצה להבין יותר לעומק את הקשר בין האשלייה לאמת, את הקשר בין האהבה השנייה לאהבה הראשונה.   

 

לפני כמה ימים נסעתי במכונית עם החבר בשעת חצות.  טעינו בדרך, הגענו למקום כלשהו אליו לא רצינו להגיע.  נבהלתי בצורה בלתי נתפסת. מיד הסתובבנו ונסענו משם, עלינו על איילון והגענו למחוז חפצנו. האימה נשארה אתי.  במקום למחוק את הזיכרון, להדחיק, החלטתי להתמודד. לקרא על הדבר הזה, להכנס ולהכיל את זה. לאט לאט להבין מדוע ההגעה בטעות לאותו מקום החרידה אותי כך.  להבין שגם מקום זה הוא חלק מהעולם, מהמציאות.

 

הכי קשה היה בנעורים. שם הרגשתי את השקר בצורתו החזקה ביותר. הילדות הייתה די נהדרת, אם כי סבלתי מכך שלא הייתי אדון לעצמי, תלויה ברצון המבוגרים וכו.  ובכל זאת, הילדות הייתה יופי.  משחקים, חברות, סדרות עם שיר פתיחה נפלא. אבל הנעורים היו מלאים שקר; הפכתי פתאום אישה צעירה ומושכת. אנשים התחילו להתעטף, לשקר לעצמם ולאחרים.  לצבור ידע, ללמוד לטינית וג'אווה ולהרשים זה את זה. היה פשוט נורא. עכשיו שאני קצת יותר מבוגרת, הוטב לי. אני חושבת שהגילאים המבוגרים דווקא יטיבו אתי. אני מחכה להם. מקווה, כמו אורי זוהר, לשבת בדירה קטנה וצנועה,  ללמוד 10 שעות ביום.  לעלות, ללמוד ולתת דרור לנפשי שצמאה כל כך.  להבין שאני מבוגרת ואין עוד דבר להוכיח, נותרה הנשמה. מצד אחד יהיה לי קשה בזקנה, אולי אהיה בודדה. מצד שני אם אחיה בשכונה כמו זו, עם שכנות חמימות ואנשים טובים… ואז יהיה לי בסדר. ילדיי יבואו לפעמים לבקר אותי… ואכין להם סלטים ומטעמים.  ואקדיש 10 שעות ביום ללימוד נגד הזמן, לבדי או בצוותא,  ולהיות סוף סוף, לא להוכיח כלום לכלום.  אריח את המוות שיתקרב, ולדעת שאין שום טעם להציג הצגה, פשוט להיות אני עצמי. הלוואי הלוואי שאזכה להגיע למצב הזה,  זקנה מאושרת ושכל צלול. הדבר הכי נפלא היא זיקנה מאושרת. 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s