שאלה תלויית שואל

 

לששת קוראיי שלום.  אני לא מתייחסת למלחמה ולמה שסביבה. לבי עם תושבי
הדרום ועם החיילים; שני ידידים, שהייתי צריכה להיות שלשום במסיבה שלהם בחוף הים, גויסו.
 מאחר ושבוע הבא אני אמורה לנסוע לחו"ל לזמן קצר, אני משתדלת לאתר משפחה
מהדרום שתרצה להיות בדירתי .  אני מתפללת בכל ערב שישי על החיילים ועל האנשים
בישראל וכל קורות שכונת המזרח התיכון.    

אז מה רציתי?   לדבר על אהבה. מצחיק קצת לדבר על אהבה רגע אחרי
שמדברים על מלחמה. אבל אולי זה ההגיון הנכון.   עם הזמן אני מבינה שהחיים, חיי,
הם הערות שוליים לאהבה. והיא, כך אני תופסת,  מהות הקיום כולו. אבל המושג
אהבה עבר הרחבה משמעותית, זה כבר לא מפגש בין גבר לאישה, אלא יש פה משהו
אינדוקטיבי, רחב. יש פה משהו מוחלט.  האמונה שלי, שהתפתחה בשנים האחרונות, היא
תוצאה של הרחבת האהבה מן הפרט לכלל.  הצלחתי לעשות צעד כזה, צעד מפתיע ומוזר,
 ונפתח בנשמתי חלון שלא ידעתי עליו. כמו בסרטי הפנטזיה,  כשמישהו פותח
את דלת ארון הבגדים ומסתבר שהייתה  דלת לעולם קסמים? אז ככה. רק שכאן עולם
הקסמים הוא העולם שלנו,  שאני מכירה ופוגשת אותו בצורה עמוקה יותר. לא משכתבת,
פשוט עמוקה. נוסף עוד ממד לקיום.  אני מנסה לדבר על אמונה שלא במערכת מונחים
דתית. קשה לי עם מערכת המונחים הדתית כי היא כופה אותי להיסטוריה שאני, במאה ה-21,
תופסת כמשוחררת ממנה. כלומר אני לא רוצה להסתפק בדתיות, זה לא מעניין.  זה פולקלור ושירים ואין עוד
מלבדו וכו, אבל זה לא מה שהתכוונתי: מה שהתכוונתי חי ותוסס בלב כמו תשוקה מינית, כמו
התרגשות, כמו סכום כסף גדול שהופקד בחשבון. זה קורה כאן ועכשיו.  נכון, זה
קרה גם פעם. והיו גיבורים גדולים, ויש ספר תנ"ך ותהילים. אבל, לפחות עבורי,
 האמונה לא מסתכמת בתנ"ך ולא בדת. בהם היא מתחילה.   זה גם קשור
לאנשים שעצבו אותי בשנים האחרונות מבחינה רוחנית ואינלקטואלית. אנשים אמיצים, כל
אחד בדרכו. חוצי גבולות, חריפים, דואליים.  אחד מהם שונא אותי כהוגן כרגע, השני
אולי לא זוכר מה שמי.  זה לא משנה.  זה משנה אבל לא מרכזי כלומר.  
עם השנים אדם הולך ומבין לשם מה בא לעולם, לשם מה נשאר בו.  משמעות לחיים?
 משמעות החיים של האדם היא רצונו.  רצונו של אדם כבודו. וכו וכו. אני
יודעת מה אני באמת רוצה, עמוק בלב אני יודעת אבל לא יכולה…  לא נראה לי שזה
יקרה, אבל אני גם קצת יודעת שכן. אני רוצה להאמין, אני מאמינה. אבל בינתיים אני
עוד לא ראויה לזה.   אני כן יכולה לומר שמצב בו אדם רוצה בכל נפשו משהו וזה
בלתי אפשרי, שהוא חש שכל נפשו לשם כוונה והוא לא שם, הוא לא במקום של הרצון, זה
להתחיל.  אני מרשה לעצמי להפליג פה בפוסט כי זה לא מחייב, להפליג בפנטזיות
וגחמות.  למשל לחשוב שמשה רבנו הקדיש את חייו להכניס את העם לארץ ישראל ולא
נכנס.  ומה זה אומר.  ולהבדיל אלפי הבדלות (אלפי אלפי)   איך זה
מרגיש שכל מה שרצית וכל מה שעשית התכנס למשהו שנמנע ממך?   שהתקיים ורקם עור וגידים
אבל נמנע?  זה להתחיל להשיג רוחניות גבוהה יותר ממה שהשארת מאחור.  מה שאני
באה לומר זה שמשה רבנו, חלק מהרוחניות והגדולה שלו, זה שלא נכנס לארץ הקודש.
 זה לא מקרי וזה לא רק מכל מאות הטעמים שפורטו ברבות השנים כל המפרשים
הגדולים. אולי מישהו מהם בעצם כבר אמר מה שאני מנסה לרמוז:  משה רבנו יצר את
האומה הישראלית והוליך אותה למקום שהוא עצמו לא יהיה בו.  הוא כנראה תמיד ידע
את זה, והוא הבין מדוע זה כך. והוא ידע לשאול בדיוק את השאלות הנכונות. משה לא שאל
למה לא אכנס לארץ הקודש?   משה אמר "הראיני נא את כבודך".   

 

הערה על קשר בין יצירתיות לעצבות

 

קראתי מאמר בנושא הכותר ומה שכתוב שם ידוע ואמת ואני רוצה להתייחס,  כי אני מרגישה שיש לי מה לומר בעניין.   לא מחשיבה את עצמי יצירתית בצורה מי יודע מה או מוכשרת מי יודע. אבל התכונות האלה קיימות בי מעל הממוצע. גם הנטייה לרב תחומיות ואוטודידקטיות.   הרשימה סוקרת יוצרים מובילים ומצביעה על עץ משפחתי של גנטיקה בעייתית מבחינה נפשית.  מה הקשר, שואלת המחברת,  בין זה ליצירתיות ואף גאונות?    

הסיבה שאני יכולה לומר משהו נובעת מהאמונה שלי ביהדות.  כאדם מאמין ניתנת לי פריוולגיה שלא תמיד ישנה עבור יוצרים.   אני רוצה להצביע על הפתרון (חלקי כמובן ומדובר בתהליך ולא בתרופת קסם) שהחיים הציעו  ובחרתי לקחת.  לא מדובר בפתרון קליני וגם היחס שלי לנושא העצבות, שקיימת ומתלווה ליצירתיות,  מגיע ממקום אחר (ייתכן שעבור אנשים מסויימים יש צורך גם באמצעים אלו).   אדם מאוד יצירתי ומאוד מבריק סובל מניתוק מסויים, והניתוק כתוצאת הראייה המקורית שלו על העולם,  יוצר דיכאון.  אנשים מגיבים בחזקה ליצירתם של יוצרים מובילים, כמובן, אז יש קשר בין החוויות שלהם לאנשים אחרים. אבל התגובה נעשית אחרי קפסוליזציה או ממברנה שמתהווה בין האדם היוצר לאנשים הצורכים את יצירתו. והניתוק מוביל לשגעון.  

הפתרון הוא לחבר באופן אימננטי וכן בין האדם היצירתי והמוכשר לבין יתר האנשים.  החיבור יכול לבוא בכל מיני צורות, אני מכירה את הצורה היהודית:  דרך השגה שמה שעובר על האדם היצירתי גם הוא לא נובע ממנו למעשה – הוא נובע ממישהו אחר. כמו שאנשים מסתכלים על האדם היצירתי ומחכים למוצא פיו? האדם היצירתי, אלפי אלפי מונים, מחכה למוצא פיו של מישהו גדול ממנו, גדול כל כך שבעצם המרחק בין האדם היצירתי לאנשים האחרים, מצטמצם.  הוא בעצם כמותם, ולא כזה רחוק וגאוני. הכל נולדים וחיים ואז הולכים לעולמם.    איפה נכנס המוסר? גם ביחס שבין האנשים להשגות המגיעות אליהם. וגם בהבנה שאותן השגות הן לא מכוחו ועוצם ידו של אותו "גאון", אלא שהוא צינור בעצמו. אם כן, אותן השגות  מזכירות או מדמות מפגש בין אנשים מאשר מפגש בין אדם למצב או 'השגה'.  במהות, הגדולה האמיתית של אותו גאון חייבת להפרש ביחס בין האנשים לבין עצמם, לפני ולאחר שמדובר במה שהוא מעביר.  ופה נכנסת הענווה.  ככל שאדם מבין את יסוד הדיבור והאנושי שבחוויה או בידיעה, כך הוא רוצה לפנות יותר מקום לאנושי, וכך הוא מצמצם את עצמו על מנת לאפשר מקום לאחרים.  כך הוא יותר ויותר משתוקק לדבריהם, ופניהם, של אחרים.   

הבטוי המעשי למה שכתבתי הוא עקרונות הצדקה והחסד ביהדות.  בשנתיים האחרונות אני פעילה התנדבותית עם בני נוער באיזור מגוריי.  בזמן הזה נקשרתי אליהם ונהניתי לראות אותם מצליחים וגדלים.  אני לא מאוד מעורבת בחלק הארגוני, רק קצת.   אני בעיקר עוזרת להם בלימודים, ומדי פעם יש גם שיחות על החיים וצחוקים.   אלף שיחות לא עושות טוב לאדם כמו להתנדב עם אנשים שנעים לו אתם והוא יכול להיות להם עזר.  אלף ספרים לא נגעו בלבי כמו בערב סיום השנה כששתי בנות נתנו לי מכתבי תודה חמודים על העבודה שעשינו במהלך השנה.  העשייה שלא לשם תמורה כלשהי מדגישה את האנושיות והחיבור בין האדם לשאר האנשים.   אנשים יצירתיים (או פשוט אנשים!) שמרגישים שיש להם המון לתת, ובוחרים את חייהם בהתנדבות כלשהי, מחדשים את החיבורים שהיצירתיות והגאונות מנתקת.  כשאדם מבין שההשלכה החשובה ביותר שלו לאנשים, אליהם הוא רוצה להעביר ידיעות (ויהיו אלו ידיעות באמנות או מדע וכו), היא לאנושיות שלהם, אז כשהוא מתנדב או עושה משהו טוב ללא תמורה, הוא מתרגם את הניתוק שלו לחיבור.  שגעון הוא תוצאה של ניתוק.  התנדבות (לעשות בלי לראות תמורה מיידית) יוצרת חיבור.  עשיית טוב בלא תמורה יוצרת את אותה תחושת קסם שיוצר הרעיון הגאוני בלב האדם – אבל בכיוון הפוך.  משהו שנוצר בלי להבין איך.   

לניתוק ולחיבור, לשניהם יש חלק חשוב ומשמעותי בחיים, בעיקר של יוצרים.  אבל ככל שאדם גדול יותר, יצירתי יותר, פורץ דרך יותר, כך עליו להיות ענו יותר על מנת להמשיך לחיות בשלום.   הקושי תמיד יהיה, החולשות תמיד ינסו להחליש, אבל החיים הם תהליך ומה שעכשיו אמרתי יכול לתרום מאוד לתהליך.  החלק המעשי של ההתנדבות ועשיית הטוב ללא תמורה, לא חייבים לבוא עם אמונה דתית.  מי שמתעניין בשורשים הרוחניים והרעיוניים של העניין מגיע בשלב כלשהו לאמונה (אך לא  חייב לבחור בזה כמובן). בעבר אם הייתי קוראת את הכתבה אולי הייתי מתחילה לבכות. היום אני יודעת שיש לי עוד המון עבודה על עצמי, על היחסים עם אנשים ומערכות, אבל יש תקווה. יש אמת: לא באתי לחיים האלה לחיות בגיהינום עלי אדמות.  החיים מקורם בטוב ואור.  ויש אהבה בעולם, אהבה מוחלטת, והיא מקדשת ומאירה יותר מכל בתנאים מסוימים.  אהבה, ענווה ואמונה הם ערכי היסוד בחיים. 

 

חיים

 

קצת קשה לקחת רגע שקט באוירה הנוכחית… נקווה ונתפלל לטוב ולהצלחתנו (ישראל) במהרה.  ועכשיו, האם נגש פעם אדם כותב או יוצר לכתוב או ליצור באוירה כל כך אדישה כמוני?   לומר את האמת, הדבר היחיד שדוחף אותי לכתוב זה שאני מעוניינת לחבר ספר מד"ב,  והשנים האחרונות שעברו מאז נסחתי את הסקיצה ( לפני כארבע חמש שנים) חזקו את רוב התחזיות שהעליתי; אם לגבי הגיבור והדמויות ואם לגבי המציאות בה הן פועלות.   אני מרגישה חסרת חשיבות באופן כרוני, אבל זו לאו דווקא תחושה שלילית לאדם הכותב. כי דווקא מתוך הצמצום שלי אני יכולה לתת יותר מקום וכוח לדמויות הנבראות.  אני מרגישה מן צורך לכתוב הכל ולהשתחרר מזה, מה שלפת אותי מגיל 24 בערך ועד היום.  בניגוד לאנשים אחרים שכתבו, סופרים שקראתי ברבות השנים והיו אחוזים במיתוסים, לי אין מיתוס כרגע. אני נקייה מזה.  בהמשך לפוסט האחרון שפרסמתי,  כשאדם מאמין במשהו, אם זו אמונת אמת, היא מחסלת את שאר האמונות הבדויות.  אז המסורתיות שלי, אותו פקסל אמונה,  העלה באש אמונות אחרות שניטעו בי פעם. אבל אני רוצה לעשות מקום ולתת חירות ליצירה, כי ביצירה אמתית מתרחשת בכל זאת אלכימיה, קסם, שאין בשום דבר בחיים.  לכל אדם יש איזו דרך פרטית ייחודית לחוות את המציאות במלואה. אפשר לקרוא לזה כשרון, או גורל.  אם אדם הוא מחנך, אז זו הדרך שלו להשאיר חותם, דרך תלמידיו. אם אדם הוא מתמטיקאי, אז דרך המספרים והנוסחאות. ואם אדם הוא יוצר, אז ביצירה ובאנשים שנחשפים לה.  ביצירה יש משהו מיוחד. משהו שאין בדברים אחרים, כמו סימולציה לחיים עצמם.   אבל מה שמפריע לי, זה שהיצירה גובה מחיר מהחיים.  ועכשיו, במיוחד על רקע המלחמה בדרום שמדגישה ומקדשת את החיים דרך סולם הערכים של עמנו, מתבררת המורכבות והשבריריות שלהם, קשה לי לקטרג ולגזול מן החיים עבור פרוייקט – ספר.   אבל אין לי ברירה כי כבר דחיתי את זה די. וכל פעם שאני רואה במאמרים הסוקרים מגמות חדשות בעולם, עוד תיאור של משהו, משהו שתארתי במדוייק לפני מספר שנים, אני משתכנעת שהיה משהו במה שהאמנתי בו, משהו ששווה לספר. משהו ששווה לתת בו חיים. 

 

גשרים

 

אני לומדת כעת את הספר "אורות" של הראי"ה קוק. על פי הרב קוק,  על פי האמונה היהודית,  הציונות והקמת מדינת ישראל הן שלב ראשון ; בהמשך אמור להבנות מחדש בית המקדש. ותשוב הנבואה. עד כאן תחזיות דתיות. אז מה עמדתי?  נפשי מסתייגת מכל וכל. א-ב-ל… לא יכולה שלא לנסות להבין ולהסביר…לפענח. כי חשוב להפריד בין נבואה למיסטיקה.  הרמב"ם, במורה נבוכים, אם לסכם עסק בבירור ההבדל בין נבואה למיסטיקה. הוא בנה גשרים שיאפשרו לאנשי מדע, לראציונאליסטים, להבין את הנבואה ולקבל אותה.  נחזור להווה;

אולי נביא הוא כמו אדם שמביט במציאות ונזכר במה שיקרה בעתיד?  אצל השם אין
זמן ואילו אצל בני אדם יש. אבל בני אדם מכירים רק זמן באופן אחד, ליניארי. מהעבר לעתיד. אם ננסה שנייה למקם את הנבואה
כתופעה אנושית (גם אם יש פה פריצה של האנושי) אולי הנביא זה כמו אדם שנזכר
בעתיד?  כלומר שהשכל מנסה לגשר על
החלומות והתמונות, זה כמו היזכרות?  נכון
שיכולים להופיע גם חלומות סתם ומראות סתם, אבל מראות או השגות נבואיות הן כאלה שמעוגנות
במציאות ובאמת (נניח רגע שכן).  אז איך מבחינה פסיכולוגית, נפשית, אדם מתנבא?  אולי כמו שאדם מנסה להיזכר.
אולי בזמן הנבואה ישנה תגובה,  כמו ריח או מראה שמזכיר לאדם משהו שקרה פעם, ואז נשלף יתר הזיכרון ומשוחזר. אולי המראות שפעמים רבות מתוארים בתנ"ך (למשל אצל יחזקאל או דניאל) הם טריגר שמשחזרים את הזיכרון
(לעתיד) בנביא? ואולי לכן הם כל כך צופניים ולא מובנים.  אולי המראות הם לא כשלעצמם הדבר החשוב אלא מה שהם מעוררים בזיכרון העתידי
המשוער הזה? 

הבעיה שאין גבולות
בדבר הזה. לאדם נדמה שהתנבא וזהו – הכל מותר. כל מטורלל יכול לקפוץ בחוצות העיר
(כמו שמשוגעים אכן עושים לעתים ירושלים) ולומר שהוא המשיח, שהוא ישו. או להבדיל, שהאל נגלה וציווה עליו לנקום ולהרוג.  שאלה: למה נהייתי אדם כל כך מופנם מאז שעברתי מה שעברתי בגיל 24?   אולי אז, בניגוד להיום, לא הייתי מספיק
מעורה בחיים ובאנשים כדי לתת לי זכות כזו, כדי להתייחס לחוויה או סדרת החוויות ההוא בצורה כזו? לא יודעת.  אולי אני צריכה להתפתח כאדם כדי שאזכה בכלל
לשכלל את הכשרון הזה? האם מדובר בכשרון או במערך פנטזיות ? האם יש אפשרות עקרונית להבחין בין השניים? על פי האמונה היהודית – כן. יש הבדל בין פנטזיה או שגעון, לבין האמת של תופעת הנבואה.   דוגמא מתרבות הפופ:  האם יש הבדל בין אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון ומיק ג'אגר, לבין אלפי זמרים אחרים, נדחים ולא ידועים, שחיו בתקופתם?  כן. למרות שכולם השתוקקו ושרו והזיזו את האגן בקצב.

האם יש הבדל, וזה מעלה לי את סרטם האחרון של האחים כהן, בין בוב דילן ללואין דייויס?  כל זה מזכיר את שאלתו היפה ג'אונג דזה:  האם הוא חכם דאו (ג'ואנג דזה) שחולם שהוא פרפר,
או פרפר שחולם שהוא חכם דאו?

 

בסופו של דבר, התשוקה שלי לאהבה היא כבר לא תשוקה לאהבה רומנטית. הכמיהה העמוקה של נפשי היא לזכות ברסיסי נבואה. תמיד ידעתי את זה, ותמיד התביישתי עמוקות.   שלוש הבהרות:  א – אין ביכולתי כזה דבר כמובן. ב – יתכן שאין דבר כזה נבואה, בהסטוריה האנושית, ומדובר בפנטזיה א-לה- הארי פוטר בידי אנשים כאריזמטיים מבריקים וכו.   אני לא יודעת, ואף רב או אתאיסט בעולם לא יודע. ג- העובדה שלא השתרשה בישראל תרבות פנטזיה ענפה מצביעה על כוחו של הספור התנכ"י.   כי לעומת האוריגינל, הכל מחוויר ונמוג.  אפשר לפרש את זה בשני אופנים: או שהשקר התנכ"י כל כך חזק והשתרש כל כך עמוק ולכן העם הנבחר לא יכול לקבל פנטזיות פחות טוטאליות. או, שהתנ"ך הוא אמת גדולה שמביסה את הפנטזיות הקטנות כי היא מנכיחה אותן מהר מדי מול המציאות. בניגוד, למשל, למסורות פנטסטיות אצל עמים אחרים. 

 

הלוואי שהשקט יחזור במהרה לארצנו. 

 

טוב, אחרי הפוסט הדרמטי מקודם, הגיע הזמן לדבר קצת על בחורים!   חזרתי לאקס מלפני שנה, סורט אוף, אני צריכה לראות עוד מה קורה כשהוא חוזר מאנגליה.  העניין הוא שבמקביל יש כל מיני בחורים שאני מכירה ו…יש לי פשוט חולשה לאינטרקציות עם המין הזכרי. לא בקטע פיזי כלל! פשוט גברים מעניינים אותי יותר מדי.  קשה מונוגמיה כבר אמרתי? 

 

מה עוד אספר…דברים הולכים לא רע.  

דרכים באמצע החיים

 

גיל 30 זה אמצע החיים.  ולהיות שם קשה, זה אומר להתחרות בשוק העבודה ולהתחרות בתוך העבודה אחרי שמתחילים. וזה אומר שאין כמעט זמן כי אנחנו חיים בתקופה שסדרי הגודל דיגיטליים, ואנשים צריכים להתאים את עצמם למכונות.  וגם קר לי,

אני עיפה נורא, אין זמן לסגת. כמו בנאדם שהתחיל לשחות בריכה, ועכשיו הגיע איפשהו לאמצע. מה יעשה? יטבע?  לחזור אחורה רחוק, והקדימה עוד לא נראה.  אני משתדלת מאוד להזכיר לעצמי שהכל אשלייה ולהתנחם.   סוף סוף למדתי איך לדחוף את עצמי באמנות; זה דורש ג'ינגול עדין בין יצירתיות אמיתית וטוטאלית, יחד עם מניפולטיביות וניתוק. וגם יכולת ארגון.  תמיד חלמתי להצליח, לא בצורה קאנונית במיוחד אבל שאוכל לעבוד עם האנשים הכי חשובים בתחום, שתנתן לי הזדמנות אמתית. ועכשיו ניתנה.   אני לא שמה פה השמות אבל שני אנשים הכי ידועים, מקום ראשון בתחומם בארץ, נתנו לי את ההמלצה/ ברכת הדרך שלהם על הסקיצה. עכשיו אני צריכה להמשיך ולהשלים מסת חומר ולהגיש ולהתפלל שזה יצליח. 

המחיר כבד, יצירה אמתית דורשת מחיר, דורשת דם.  אין כתיבה בלי דם. זה לא חייב להיות כל כך רומנטי, אבל זה צריך להיות אמיתי. היוצר שנתן לי את ההמלצה,  הוסיף שיצירה זו עבודה בודדת וקשה.  נדהמתי, כל הזמן תפסתי אותו ככוכב וכמי שהחיים שלו דבש. והוא עשה לי טובה ענקית, כל כך יפה מצדו. 

עשר שנים כתבתי המון סיפורים וקטעים בצורה מרוחקת, טכנית ולא מדממת. המון פעמים כתבתי וכתבתי ובסוף יצא טוב אבל לא מעבר.  וכאב לי מאוד אבל בלעתי את הרוק והמשכתי לעבוד.  זה למעשה היה אימון (בלי לדעת) עבור היצירה האמתית. כל אדם חייב להתאמן בכישור שלו, כל אדם.  אחרת לא תהיה היכולת הטכנית להוריד רעיונות למעשים.  ובגיל 30 ,אנשים צריכים להוריד רעיונות למעשים. יש לי חברים מכל מיני תחומים, מה שאולי מקשה עלי לפתח רומנטיקה של יוצרים. אני לא חושבת שיש הבדל עקרוני בין אנשים בני 30 שעובדים בסטארט אפ, לסטאז'ר ברפואה , למורה חדש שקבל לראשונה כתה לחנך. יש הבדלים!  אבל לא הבדל עקרוני, לא חיץ עקרוני. ואולי היכולת שלי לראות את האחדות, את הדומה, היא שמצילה אותי ונותנת לי כוח. 

 אני אדם יללן באופן בלתי נסבל,  לא כאריזמטי, מעצבן ומניפולטיבי.  אבל אני גם אדם שעובד קשה מאוד להשלים את החלומות שלו כמה שניתן.  אני לא אוהבת להשאיר חלומות מרחפים בשמיים.  אם יש חלום וזיקה, צריך לעשות הכל (הכל הכל בלי גבולות) כדי ליצור תנאים למימוש.  אני גאה בתכונה הזו שלי יותר מכל דבר.  אם אני באמת רוצה משהו, אני אשיג אותו.  

   קשה להיות רב תחומית, נטולת כאריזמה. גם כי אני סגורה ומבחוץ לא רואים את כל מה שיש בי.  אבל זו גם הדרך להתגונן.   בגילאי העשרים, כל מה שראיתי היה בחורים.  היום כל מה שאני רואה זו הדרך להצלחה.