שאלה תלויית שואל

 

לששת קוראיי שלום.  אני לא מתייחסת למלחמה ולמה שסביבה. לבי עם תושבי
הדרום ועם החיילים; שני ידידים, שהייתי צריכה להיות שלשום במסיבה שלהם בחוף הים, גויסו.
 מאחר ושבוע הבא אני אמורה לנסוע לחו"ל לזמן קצר, אני משתדלת לאתר משפחה
מהדרום שתרצה להיות בדירתי .  אני מתפללת בכל ערב שישי על החיילים ועל האנשים
בישראל וכל קורות שכונת המזרח התיכון.    

אז מה רציתי?   לדבר על אהבה. מצחיק קצת לדבר על אהבה רגע אחרי
שמדברים על מלחמה. אבל אולי זה ההגיון הנכון.   עם הזמן אני מבינה שהחיים, חיי,
הם הערות שוליים לאהבה. והיא, כך אני תופסת,  מהות הקיום כולו. אבל המושג
אהבה עבר הרחבה משמעותית, זה כבר לא מפגש בין גבר לאישה, אלא יש פה משהו
אינדוקטיבי, רחב. יש פה משהו מוחלט.  האמונה שלי, שהתפתחה בשנים האחרונות, היא
תוצאה של הרחבת האהבה מן הפרט לכלל.  הצלחתי לעשות צעד כזה, צעד מפתיע ומוזר,
 ונפתח בנשמתי חלון שלא ידעתי עליו. כמו בסרטי הפנטזיה,  כשמישהו פותח
את דלת ארון הבגדים ומסתבר שהייתה  דלת לעולם קסמים? אז ככה. רק שכאן עולם
הקסמים הוא העולם שלנו,  שאני מכירה ופוגשת אותו בצורה עמוקה יותר. לא משכתבת,
פשוט עמוקה. נוסף עוד ממד לקיום.  אני מנסה לדבר על אמונה שלא במערכת מונחים
דתית. קשה לי עם מערכת המונחים הדתית כי היא כופה אותי להיסטוריה שאני, במאה ה-21,
תופסת כמשוחררת ממנה. כלומר אני לא רוצה להסתפק בדתיות, זה לא מעניין.  זה פולקלור ושירים ואין עוד
מלבדו וכו, אבל זה לא מה שהתכוונתי: מה שהתכוונתי חי ותוסס בלב כמו תשוקה מינית, כמו
התרגשות, כמו סכום כסף גדול שהופקד בחשבון. זה קורה כאן ועכשיו.  נכון, זה
קרה גם פעם. והיו גיבורים גדולים, ויש ספר תנ"ך ותהילים. אבל, לפחות עבורי,
 האמונה לא מסתכמת בתנ"ך ולא בדת. בהם היא מתחילה.   זה גם קשור
לאנשים שעצבו אותי בשנים האחרונות מבחינה רוחנית ואינלקטואלית. אנשים אמיצים, כל
אחד בדרכו. חוצי גבולות, חריפים, דואליים.  אחד מהם שונא אותי כהוגן כרגע, השני
אולי לא זוכר מה שמי.  זה לא משנה.  זה משנה אבל לא מרכזי כלומר.  
עם השנים אדם הולך ומבין לשם מה בא לעולם, לשם מה נשאר בו.  משמעות לחיים?
 משמעות החיים של האדם היא רצונו.  רצונו של אדם כבודו. וכו וכו. אני
יודעת מה אני באמת רוצה, עמוק בלב אני יודעת אבל לא יכולה…  לא נראה לי שזה
יקרה, אבל אני גם קצת יודעת שכן. אני רוצה להאמין, אני מאמינה. אבל בינתיים אני
עוד לא ראויה לזה.   אני כן יכולה לומר שמצב בו אדם רוצה בכל נפשו משהו וזה
בלתי אפשרי, שהוא חש שכל נפשו לשם כוונה והוא לא שם, הוא לא במקום של הרצון, זה
להתחיל.  אני מרשה לעצמי להפליג פה בפוסט כי זה לא מחייב, להפליג בפנטזיות
וגחמות.  למשל לחשוב שמשה רבנו הקדיש את חייו להכניס את העם לארץ ישראל ולא
נכנס.  ומה זה אומר.  ולהבדיל אלפי הבדלות (אלפי אלפי)   איך זה
מרגיש שכל מה שרצית וכל מה שעשית התכנס למשהו שנמנע ממך?   שהתקיים ורקם עור וגידים
אבל נמנע?  זה להתחיל להשיג רוחניות גבוהה יותר ממה שהשארת מאחור.  מה שאני
באה לומר זה שמשה רבנו, חלק מהרוחניות והגדולה שלו, זה שלא נכנס לארץ הקודש.
 זה לא מקרי וזה לא רק מכל מאות הטעמים שפורטו ברבות השנים כל המפרשים
הגדולים. אולי מישהו מהם בעצם כבר אמר מה שאני מנסה לרמוז:  משה רבנו יצר את
האומה הישראלית והוליך אותה למקום שהוא עצמו לא יהיה בו.  הוא כנראה תמיד ידע
את זה, והוא הבין מדוע זה כך. והוא ידע לשאול בדיוק את השאלות הנכונות. משה לא שאל
למה לא אכנס לארץ הקודש?   משה אמר "הראיני נא את כבודך".   

 

5 מחשבות על “שאלה תלויית שואל

    • אני מאמינה שמשה הבין שלא יכנס מן ההתחלה. זה נכון שהוא נסה לשנות את המציאות, ולכן התפלל. אנשים מתפללים כי הם אנושיים.  אבל משה יצר את האומה והוליך אותה עמו למקום שהוא יחסר ממנו.  וזוהי הגדולה.  אולי במובן מסויים כך הוא השיג את מהות השם: כי השם חסר במקום בו ברואיו נמצאים.  

      אהבתי

  1. לא הבנתי את סוף דבריך. לי נראה דווקא שהשם נמצא היכן שברואיו נמצאים. אין מלך בלא עם.
    גם,
    תפילה במובן המלא אינה מעשה אנושי אלא התמרדות כלפי מעלה במידה מסויימת. הבורא החליט משהו והאדם לא מוכן לקבל את זה ומתפלל על שינוי. לכן בתנ"ך המתפללים היו נביאים.

    אהבתי

    • זה נכון שאין עוד מלבדו. אבל, כפשוטו, כדי שהבריאה תוכל להתקיים, לפי התפיסה המקובלת, האל האינסופי צמצם עצמו (=רצונו) על מנת שיהיה מקום לרצון של הברואים. 
      בנוגע לתפילה, מה שאמרת הוא נכון. אבל האם לראותה כהתמרדות? צריך להבחין בין התפילה שלנו היום לתפילה בתקופה שבה השכינה והנבואה שרתה בארץ. משה דיבר עם האל, כלומר התקיים ביניהם דיאלוג.   אני לא חושבת שהאל החליט חד צדדית על אי כניסתו של משה לארץ (בגלל חטא זניח זה או אחר).  אף שאפשר לקרוא כך את הספור.  או שאפשר לקרוא את משה כמנהיג שהבין מלכתחילה שהעם שהקים יגיע רחוק ממנו. העובדה שמקום קבורתו לא נודע תומכת בעמדתי, שכן מהותו של משה היא ביטול העצמי תוך עשיית חסד למול רצון השם ובכך למעשה חקוי של מעשי האל ( צמצום). הרמב"ם כותב שהשגת השם נעשית על ידי חקוי מעשיו. ומשה רבנו הוא שהשיג את השם יותר מכל אדם.  

      אהבתי

      • אהבתי את הפרשנות שלך בחלק השני.
        בנוגע לחלק הראשון – זה נכון רק כמבט ראשון על החיים. (לתת לנו מקום להתפתח בתודעה ראשונה). ברור למתבונן לעומק שזה לא באמת ככה. ושההסתרה היא גילוי גדול בעצמה. גדול יותר מהגילוי. (לדוגמא: והנה טוב מאוד – טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע).
        הסיפור השלם להבנתי הוא להחזיק את שתי התפיסות יחד. תודעה שבנויה קומה על קומה. (יש שכר ועונש, יש צמצום, אבל זה רק במבט שטחי שאכן נצרך לקיום שלנו. לא מעבר לזה).

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s