להתקל בגאונות זה עניין שאי אפשר לשכוח. זו נפילה מחוץ לזמן… ישנה תחושה שמה שקרה קודם, גם היה שייך להתנגשות. גאונות אמיתית יוצאת מן החיים. אפשר לשכוח יציאה מהחיים? כשאנשים מדברים על דברים גדולים מדי הם מתחילים להשמע נלעגים. נשים שמדברות על לידה, גברים על קרבות ומלחמה. שש שנים אני זוכרת וסובלת בערגותיי: בלילה חלמתי עליו שוב, חלמתי שהוא כתב את הזכרונות שלו ואני מוצאת אותם וקוראת. בחלומי חשבתי שהוא מתנסח בצורה יומיומית והתפלאתי, חפשתי אם הזכיר אותי ופחדתי לגלות שלא, אני כלום עבורו. ואני באמת כלום עבורו, כנראה. השנה אבקש מהקדוש ברוך הוא בחודש הסליחות שיסלח לי על כל מה שעשיתי רע לאנשים אחרים, על מה שעשיתי רע לעצמי ועל מה שעשיתי רע לשם. אבקש שייעשה תיקון ביני ובין אותו אדם, שכבר שש שנים אני נופלת מחוץ לזמן ולא רואה את הסוף. שהאהבה מביסה אותי, שכל התירוצים בעולם כבר מצאתי ולא יכולתי כי מים רבים לא יכבו את האהבה. יישרף העולם והאהבה עומדת על תלה.
ראשית, אבחנה בין ברסלב וחב"ד: שתי החסידויות המז'וריות כיום עוסקות בליקוט אנשים שנמצאים בגלות. אנשי חב"ד פונים לגולים מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אנשי ברסלב פונים לגולים בתוך תחומי ארץ ישראל. כשלעצמי, כישראלית שגדלה עם זיקה למסורת אך לא כדתית, אני מרגישה קרבה משונה למשנתו של הרב נחמן. משום שחסידות זו פונה לאנשים ישראלים גולים, ומדינת ישראל היא כיום המקום המשמעותי ביותר עבור בני עמי, יש בה יותר רלוונטיות. מבחינה רוחנית, הרב נחמן מברסלב הוא אחד היוצרים והחושבים הגדולים שקמו במאות השנים האחרונות לאנושות כולה. הבעיה בחסידות זו, והסיבה שנכון יותר בסופו של דבר להפקיע את תכני הרב נחמן מברסלב מידי החסידות, ולמסרם בידי רבנים מזרמים אחרים, הבעיה שיש בחסידות יסודות עקרוניים שמתנערים מלקיחת אחריות. יסוד שמקדש את האאוטסיידר האינדבדואליסט שמחפש כתה טפולית. אבל מה שקובע בסופו של דבר את פני הדברים זה המשחק מלוכלכך והמוכר – הפוליטיקה – עמדות הכוח. וחסידות ברסלב לא מדברת, מסרבת לדבר, על המקומות האלה. אומר צביקה יחזקאלי בשיחה עם הרב ארז משה דורון, " הבנתי איך עובדים מעגלי הכוח ואיך להתברג יפה יפה למעלה. והבנתי שאני לא רוצה שהילדים שלי יהיו חלק מזה". כלומר, להבין אבל להתרחק. בלב, אם לא בגוף.
ברסלב הוא זרם רוחני עז שמנותק מהמעשה הפוליטי. אבל הפוליטי זה דווקא מה שחשוב, כי המשיח (אם לדבר בשפה של דתיים) יהיה דמות פוליטית וינהיג פוליטית, צבאית ומדינית את ישראל. ולפה נכנסת הציונות הדתית, תנועה שכולה לקיחת אחריות, אך סובלת מיובש רוחני עצוב.
כמי שכהן כרב הראשי, וחוט חייו עובר כל כולו במוסדות ובפעילות פנים מוסדית – הרב קוק, לעומת הבועט במוסכמות האינדבדואליסט המודרני – הרב נחמן. ברמה הרוחנית רובם הגדול של מנהיגי הציונות הדתית לא מגיע אפילו לקצה קצהו של הרב קוק. לא ראיתי רב אחד מהציונות הדתית שיכול לשרוף עופות בעת לימודו. כמעט אין תלמידי חכמים מוחלטים בזרם הזה ולא בכדי. ולכן הצעירים נוהים ורוכשים כרטיסי טיסה לאומן. הדרך הנכונה היא לקחת את האש הברסלבית, המורדת, היוקדת, ולהתיך את השלשלאות הכובלות את רבני הציונות הדתית . כך, רק כך, באותו מפגש תתכן התהוותה של אליטה רוחנית יהודית. כרגע הציונות הדתית לא מספיק גבוהה עבור הציבור החילוני מבחינה רוחנית. וברסלב- דווקא כן. יתכן שדברי יפתיעו, הרי יש כל כך הרבה ביקורת על החברה החילונית. אבל מבחינה רוחנית, רוב האנשים שם אמיצים, מעניינים ובעיקר מתעמתים עם אתגרים אישיים מורכבים ומסוכנים מאנשי הציונות הדתית, ההולכים בתלם. לכן נובעת המשיכה העזה של אנשי הציונות הדתית לעבר אנשי רוח ברסלביים ואנשי רוח חילוניים. אין חילונים שכמהים אחר רבנים ציונים דתיים, מפני שהם אינם דמויות מעניינות או מושכות במיוחד. זו האמת, ויש לומר אותה. הרב אצלו אני לומדת, שבמקרה שייך לציונות הדתית, הוא עוף חריג מאוד. כשלמדתי ממנו, בצורה ססטמטית מסודרת כמעט מדעית את תכניו הגדולים של הרב נחמן מברסלב, התחילה להתחוור לי העוצמה, העוצמה האמתית שצפונה במקורות. תודות לכך יכולתי להעפיל במהרה למקורות האמתיים – הרמב"ם, רמח"ל, רמ"ק ודומיהם ולבסוף המשנה. כן כן, הרב נחמן הוא אך צינור למקורות האמיתיים. לדבר האמיתי. אסור לשכוח. ביהדות, המודרני הוא מדרגה אל העתיק, שאינו אלא מדרגה אל מה שמחוץ לזמן – התורה.
לקוראי הבלוג שמעוניינים, שיחה בין שני אנשים שמעבירה יפה חוויות שבנשמתי בין השנים 2010-2014. לא הכל אחד לאחד, אני לא נמנית על חסידות ברסלב. הרב שלי ב-הא הידיעה שייך לציונות הדתית והוא אחר בגישה וביחס, הן למקורות והן למשנתו של הרב נחמן עצמו. אבל בהחלט, כשיש לי זמן, אני הולכת לשמוע רב מרבני מברסלב (לא זה שבוידאו). על כל פנים, יש כאן חתך רוחבי למה שהוא בעצם חתך אורכי. או משהו. למי שרוצה להבין קצת יותר וכו וכו…
קשה לי בישראליות וביהדות שלי. כשהייתי באמסטרדם, במוזיאון, נשאלתי מהיכן אני. אוסטרליה, מהרתי לענות. אני מסתכלת בפייסבוק ורואה את הסכסוך הפנימי ואת האהבה. אני רואה את כל האותיות העבריות תוססות, אותיות שקמו לתחייה רק לפני מאה. אולי כי אני ממילא לא אדם נורמלי, להשתייך לעם לא נורמלי, לגור במדינה לא נורמלית, מעצים את הכל. "אנחנו רק רוצים לחיות בשקט ובשלווה" כבר לא תקף. הדור הזה יודע שאנחנו נמצאים בתהליך, שישנה פה תנועה כלפי מעלה, שיש בארץ הזו תדרים שלא מאפשרים להתעלם מהדם שנשפך פה אלפי שנים. מי שלא מבין את זה הארץ מקיאה אותו מתוכה. אי אפשר לחיות בישראל כמו שחיים באוסטרליה. וזו הסיבה התת קרקעית שהתחברתי למסורת לפני כחמש שנים. ברגע שהתחלתי להאמין ולהתחבר ליהדות, הצלחתי להכות שורש. הביוגרפיה שלי, מבחינת מוצא, הפגישה אותי עם טווח זהויות רחב בחברה הישראלית. ישראל היא ארץ שבטית, והיא בעיקר איננה דמוקרטיה. חשוב להבין את זה.
אני רואה את האקס שלי, הבחור הנסיכי המחונן, שלמד בתוכנית מצטיינים, שהערצתי והיה פול מואד'דיב שלי, אני רואה אותו נסחף בתפיסות שמזעזעות אותי. הרבה חברים מהעבר, אנשים מבריקים בצורה בלתי נתפסת, רגישים מאוד, מוצאים את עצמם בתפיסות עולם שמוציאות אותם מהקונסנזוס הישראלי. על רקע השלטים "ישראל מחבקת את חיילי צה"ל " לא קל לי לדמיין איך הם מרגישים. הם, שתופסים את התעצמות הצבאיות וההדתה כפגיעה בעקרונות עליהם גדלו. עקרונות היסוד שלהם. שקיוו שישראל תעשה דמוקרטיה אירופאית, שהתרפקו והצליפו בעצמם על מאורעות 67 והלאה ופשוט לא מבינים. אותה אליטה שוקעת שמחליפה אט אט את פניה. אליטה היא לא אותה שכבה שגוברת על השכבות והזהויות האחרות. אליטה, כלומר קבוצת ההנהגה של חברה, היא זו שיודעת לתת מקוםנכוןלכלל הזהויות בחברה. כולנו מבינים שמתנהל פה כרגע מאבק עז על זהות המדינה ופניה. אבל מה שכל כך מפתע לגלוי זה שאין השכל מספיק וגם אין הלב האוהב מספיק עוד. אומרים לי, ילדים ערבים מתו. ואני יודעת שבאופן מוחלט זה איום ונורא. אין בי אף חלק שרוצה בזה. אבל באותה מידה אני מבינה, בהקשר רחב יותר, איך על אף המצב המזעזע הזה, ישראל חייבת להמשיך בקו הנוכחי. יישוב שתי עובדות אלו, שמגיעות שתיהן מרגישות ואהבת אדם אמיתית, יישוב זה לא מתבצע רק בשכל. הוא גם לא מתבצע רק ברגש. הוא מתבצע דרכם ועובר דרך האמונה, שפעם אכן יהיה טוב. הלוואי שיכולתי לדבר אתו ולהסביר, אבל אין סכוי. אני תמיד אוהבת, אהבה מוחלטת, אנשים שאין לי סכוי להדבר אתם. כאילו מראש אני רוצה בשתיקה. כן, קשה לי ביהדות שלי, בישראליות. כשהייתי באירופה חלפתי מול החיים המקבילים שיכלתי להיות. אם הייתי חיה בהולנד למשל, עם העור והשער שלי, דברים היו קלים יותר אני מניחה. אבל השאלה שמחזיקה אותי היום היא לשם מה; מה התכלית? ורק אחר כך, איך לממש אותה? שאלת התכלית נותרת בלתי פתירה. אבל האמונה מחזיקה ומחזקת את הבערה.
בסופו של דבר זה בגלל שאנחנו יפים, יחד ולחוד. וישנה העדינות הקלה הזו של אנשים שקצת high on life. ומפני שהיה ילד מחונן, ויש לו שכל שמאתגר אותי. והוא באמת משמח אותי. אולי בקרוב אשיל את עור הנחש שלי, זה שלווה אותי מגיל 20. מסכת הכאב שהיתה נחוצה ואמיתית אבל הכאב מעכב אותי. כתבתי פה פעם, האושר כבד בהרבה מהאומללות, האומללות קלה יותר בעצם. האנשים העצובים לכודים בעצלות, העצלות היא שורש העצבות. וכמו חבר ותיק וקרוב מאד, זה מפחיד כל כך, מפחיד כל כך לקום בבוקר ולהבין שאת די מאושרת, שאת בחיים וגם מאושרת. קשה עדיין להיות במקום הזה ועבדתי לבד, עבודת פרך, שעות של עבודה. שאף אחד לא יגיד אחרת, אין קצורי דרך. אף אחד בעולם לא יעשה עבורנו את העבודה. לא הורים או חברים, רב או פסיכולוג . או סם. אולי הניואנסים הקטנים שהופכים אותך לאדם זוגי שמסוגל להיות במחיצת עוד אדם… פעם הייתי שומעת נירוונה ורוצה למות. היום אני שומעת נירוונה ורוצה ללמוד גיטרה.
לכל אדם יש איזו נקודת אמת מיוחדת. אצלי זה המפגש העדין בין החיים למוות. דקוּת המעבר. מובן, מצד החיים, המעבר לא עדין. בד"כ הוא הדרגתי, נטול כל הדר. רוב האנשים מתים לאט ונשכחים עד שלבסוף הם נעלמים. לפעמים אנשים מתים בצורה טראגית, לפעמים בצורה הרואית. גם אורגנית, מערכות הגוף עוברות טראומה כשהן נכבות בפעם האחרונה. כל העיסוק בנושא הוא טמא. ואכן מבחינת היהדות המת הוא טמא והעיסוק במוות גם הוא במידה מסוימת טמא. כמו כן הדיבורים על העולם הבא, שיותר מכל נתפסים כאשלייתיים ובלתי אפשריים. היהדות לא מנסה לענות על השאלה מה קורה אחרי המוות. היהדות עוסקת בחיים וכיצד לקיים אותם מצד האמונה. אבל אני, ככל אדם, דווקא עוסקת בשאלת החיים והמוות. לפעמים הייתי מאחלת לעצמי דבר אחד פשוט: להתרגש ולהיות נגועת שמחה מלידתם של תינוקות כמו שאני נרעדת וכאובה ממותם של אנשים. הבעיה היא שאין איזון. התינוקות לא מוכרים, תמיד חדשים. ואילו אלו שהולכים לעולמם כבר עשו היסטוריה, לטוב ולרע. טבעי שאני מגיבה בחזקה למוכר לי, מאשר ללא מוכר. ולכן המוות מטריד את החיים יותר משהחיים (החדשים) מטרידים אותם. וגם זה נכון רק באופן חלקי. כי החיים החדשים מטרידים דווקא את האנשים עוד קודם שהם מממשים – יצר המין הוא הטרדה הגדולה ביותר של האדם. טרדה מענגת ונפלאה, אבל קשה ואגרסיבית מאוד. יצר המין הוא מנגנון, הוא משהו. ואילו אדם חי הוא ספציפי, הוא מישהו. המין הוא הדרך לחיים. לא כל יחסי מין הם דרך לחיים, וכפי שאנחנו יודעים, לא כל החיים מגיעים מיחסי מין (למשל, הפריה מלאכותית). אבל עדיין יש קשר מובהק וחזק בין זה לזה. אפשר לומר שהתינוק מתחיל בדחפים המיניים של הוריו, אביו ואמו. הוא מתחיל בתגובה לרצון מיני (של הגבר). החיים מגיעים מרצון של אדם אחר זולתנו (הורינו). המוות מגיע במאה אחוזים, ובכפייה. הרצון המיני, לכל הדעות, הוא לא רציונאלי. לפעמים אפשר להצדיק אותו, אבל אי אפשר להגדיר אותו באופן הגיוני ואמפירי. ביהדות נאמר שהנשמה בוחרת לבוא לעולם לפני שהיא יורדת אליו. וכן, שהנשמה בוחרת דרך מי לבוא לעולם (כלומר ההורים). במובן זה, אם נכליל מה שכתבתי קודם, אפשר לומר שהרצון המיני הוא דיבור בין אדם (או זוג אנשים) שנמצא בעולם עם מי שנמצא מחוץ לעולם אבל רוצה להיכנס אליו.
שתי סוגי הזיות המופיעות תדיר בבלוג: אלה הקשורות לאמונה דתית, ואלה הקשורות לאסטרולוגיה. בעבר הופיע גם סוג שלישי, אהבה רומנטית.
קודם אסטרולוגיה; מדוע אני מגלה סלחנות לצורת התבטאות מיסטית ולא אחראית? מפני שזו שפה ומדובר במושגים ערטילאיים שאינם מחייבים אותי. כשאני מדברת בצורה מגוחכת ואומרת "אני מזל דגים ולכן…" , הצהרתי על רצוני לעסוק במשהו אי רציונאלי שנמצא מחוץ למערך ההבנה הסטנדרטי. אבל, למרות היותו מחוץ להגיון אני לא מוותרת על נוכחותו. ולכן מתירה לעצמי דברים מסוג זה. לא אבדתי את היכולת להבחין בין אמיתות מוגדרות (רוטרדם היא עיר נמל בהולנד) לבין אמיתות אשלייתיות (אני מזל דגים ולכן נשמה עתיקה). אסטרולוגיה מגוחכת מפני שהיא עוסקת בצורה חלקית, מרושלת, באמיתות אמיתיות. גם האלכימיה הייתה מגוחכת מסיבה דומה. זה לא אומר שלא היו לה בדרך כמה הברקות ששווה להתעכב עליהן.
להבדיל מאסטרולוגיה, כשאני מזכירה שהתקיימה פעם נבואה בעולם והייתי רוצה כך וכך, גם אז מדובר על מושג שנמצא בחלקו מחוץ להגיון. הנבואה הייתה צינור שחבר בין הכאוס שנמצא מחוץ לעולם, להיגיון והסדר של העולם (כי הנביא עשה שימוש בשפה) . בדת יש טרמינולוגיה ומערכת סמלית וטקסית אדירה, חלקה לא מוגדרת, אך מאחורי כל פסיק יש גדודים של הגיון ומערכות סדר שמסוגלות לייצר קשרים (מורכבים ומסועפים אמנם).בין מה למה? בין החיצון לעולם לבין העולם. קשרים אלה אינם סטגמטיים, הם משתנים בזמן אמת, ממש כמו מערך הנוירונים במוחו של אדם החושב על דבר מה. התלמוד עצמו הוא למעשה רצף שיחות בין קבוצות קבוצות של אנשים או מחשבות של אדם עם עצמו. מה שמבדיל את המשנה והתלמוד מספרות מחקרית אחרת היא שהתכנים עצמם אכן משתנים בזמן אמת בהתאם לסובייקט המדבר אותם. לא רק עבור אותו סובייקט אלא גם מבחינה אובייקטיבית.
הרבה מהנימוקים שנתקלתי בהם, על מנת ליישב מחלוקות שהתעוררו במשנה לדוגמא, נפתרו על ידי הבנת רוחו של תנא זה או אחר. מה הכוונה? היכולת להבין את הסובייקט שלו. מי שבאמת רוצה להבין את רוח התורה חייב לתמרן בין הקשרים של הסובייקטיבי לאובייקטיבי. האל, על פי היהדות, הוא הסובייקט האובייקטיבי היחיד.
עבור אדם שהינו אתיאיסט אין הבדל עקרוני בין אמונה דתית לאמונה בכוכבים ומזלות. אבל עבורי, הצורה שבה אני מדברת על אמונה דתית שונה מאסטרולוגיה. על האמונה אני מדברת מתוך יראה וענווה. לפעמים אני מדברת על המצוות בחיוך, ולפעמים, בגלל הידע המוגבל שלי, אינני מבינה את טעמי המצוות והן נראות כמשהו אסטרולוגי לא מחייב. אם עושים או מדברים על משהו בלי הבנה, הוא תמיד יעשה מרושל במידה מסוימת. זה לא אומר שתהליך ההבנה הוא קל או פשוט. וזה לא אומר שהאדם יעדיף לעבור אותו. זה גם לא אומר שאדם ישתכנע. הגיון הוא עניין אובייקטיבי, אבל לקיים מצווה דתית יש צורך גם בהבנה וגם ברצון. האמונה היא מפגש עם רצונו של הסובייקט האובייקטיבי של הבריאה, האל.
חזרה לאסטרולוגיה מרושלת. חיי מאיצים ואיתם הפחד; אני גם מפחדת לא להצליח להשתלב בחיים, וגם מפני שנדמה שאני מצליחה. חסר לי מישהו במזל תאומים בחיי. אני חשה כאב שאין לי מילים לתאר אותו, כאילו תלשו את נשמתי והניחו חצי ממנה במקום לא נגיש. זו החוויה שלי מול מזל תאומים. אני מזל דגים, המזל האחרון ובפרט המתחלף האחרון. מזל תאומים הוא המזל המתחלף הראשון ( אחריו מגיעים בתולה וקשת). מכל המזלות, אולי בגלל הקונסטלציה הכללית של המפה שלי, עם תאומים קיים חיבור אינטואיטיבי שכולל בד"כ הבנות משותפות מביכות ומוזרות בכדי להעביר אותן הלאה. אני חושבת שזו הרזולוציה שבה שני המזלות חושבים בה, רזולוציה די גבוהה שמשיגה את המציאות על ידי שימת לב לפרטי פרטים ואז מעבר אינדוקטיבי בקישור הפרטים אל כלל. בתאומים הקישור נעשה דרך השכל, ההגיון. בדגים זה נעשה באינטואיציה רגשית שמקורה (ככל תפקוד מוחי) בשכל, אבל לא בהגיון. מה שכל כך עמוק ונוגע בי במפגש עם מזל תאומים, ואני מדגישה שהמושג הוא מטאפורה ולא צריך להתחייב למטאפורה יותר מדי, זו האפשרות להתרחק מעצמי. ללבוש עור וחליפה אחרים, צעירים וקלילים יותר. ודרך החליפה הזו להביט בעצמי ובעולם. זה מפגש מאוד עמוק ומאוד מוזר ולא קל. אבל משחרר ונחוץ. אני זקוקה לנוכחות מהסוג הזה בחיי.
אמרתי לבחור, הסקס ביננו חשוב כי הוא מנכיח אותך. הופך אותך לקיים באופן עקרוני וזה משמעותי כי אתה אוורירי כזה מהטבע (מזל דלי). הבחור די אוהב לדבר ולהעביר מידע ורעיונות וכו… יש לו מלא חברים. לא תמיד יש לי כוח לתקשורת. הוא חושב מאוד מהר ולפעמים אני לא עומדת בקצב הזה. לפעמים אני קולטת לאן הוא חותר ואין לי אפשרות לומר משהו אינטליגנטי בנושא… אני מנסה להבין איך לשמור על הסובייקט שלי בזוגיות, איך לא להיות מהנשים האלה, לעגתי להן בנימוס כל השנים, שאבדו את עצמן כשהתחתנו או ילדו. אני לא אהיה כזו, אבל ברור שזה יעלה בסבל ובדידות. אני זקוקה למידה של סבל ובדידות, כיום זה כבר משהו שמובן לי לעומק. כשלעצמם, הם רק רגשות או מצבים, קליפות. אבל הם אמצעי למסע שלי. הרגעים המשמעותיים ביותר הם ביני לביני. לא עם עוד אדם. וזה כי המצב המשמעותי בחיי הוא המעבר העדין בין החיים למוות. אני אדם רוחני. הנה אמרתי את זה, אני אדם עם רוחניות חזקה. מכירים את זה כשרעבים והאוכל מוגש על השולחן ואי אפשר לאכול אותו אפילו? כך אנשים רוחניים עומדים מול החיים. כך אני עומדת מולם. מרוב שאני רעבה ומבינה אני לא תמיד מסוגלת. ואולי בגלל זה בדיוק. מה זה רוחניות? קודם כל תשוקה מטורפת. אבל גם ויתור על המימוש של התשוקות האלה. לא ממקום נוצרי שרואה במין משהו רע חלילה. אלא כי יש דרגה כלשהי שממנה, המין לא דרוש. זה כמו שיש אנשים שכבר שולטים כל כך בחוקים שיכולים לא לציית להם? בסופו של דבר אני אתפתח כך (עוד לא שם!) שההעמקה שלי בחיים, תהיה נכונה ומוסרית ועמוקה דיו לוותר על חלקים מהם. היום ברור לי עד כמה אני רחוקה: קודם כל להקים משפחה טובה לעצמי. להיות אדם טוב, להיות יותר עקבית באמונה ובמידת המסורתיות שלי, ולא נדונה לגחמות אלו או אחרות. אני לא מתיימרת ולא רוצה במשהו שאני לא, אבל נחוצה עקביות. שנית, לפתח סבלנות. בגיל 29 הגעתי לנקודה מסויימת של גובה אחרי לימוד אינטנסיבי של כמה שנים, במיוחד השנה בין 28 ל 29, שלמדתי במקביל את המורה נבוכים, משנה, ליקוטי מוהר"ן…ולמדתי לעומק. התחלתי להתקדם במהירות . יום אחד, הרב דבר בשיעור על משהו שאמר רבי חיים ויטאל, הקשר בין הכעס לאמונה, מי שחבר את אחד מספרי הקבלה המרכזיים ביותר (עץ חיים) והיה תלמידו החשוב והמובהק של האר"י ז"ל. הדברים היו כמעט זהים למה שכתבתי אני בעבר באופן עצמאי. לא הייתה לי כל היכרות קודמת עם רבי חיים ויטאל או עם תחום הקבלה. זה היה אפילו קודם ללימוד שלי את כתביו של רב נחמן מברסלב. על כל פנים, אחרי שקלטתי את זה הלכתי לרב והתייעצתי אתו והוא הפנה אותי לספר "עץ חיים" אך הזהיר אותי שאין לי מידת קדושה מספקת כדי ללמוד קבלה. לקחתי את הספר וכמה ימים הוא עמד סגור על השולחן בחדרי. יום אחד פתחתי אותו והתחלתי לקרוא. קראתי את כל ההתחלה, פחות או יותר. כלומר המבוא או הפתיחה. הדברים היו זרים אבל גם די ברורים. זרמתי עם הקריאה. ואז סגרתי את הספר, החזרתי אותו לשקית הניילון. בשיעור הבא באתי לרב וספרתי לו שקראתי את ההקדמה. הוא הופתע שהבנתי והצלחתי לקרוא את זה. החלפנו עוד כמה דברים, אני לא זוכרת בדיוק. כמה ימים לאחר מכן החזרתי את הספר לספרייה. כביכול, אם הספר ניתן להשאלה מהספרייה, מה הביג דיל? אין קריאתו של איזה חוקר או אדם מן השורה דומה לקריאה של אדם שהעמיק בדברים. לא, אני לא מדברת על עצמי בכלל. אלא שהקריאה בספר הזה יכולה לקחת כמה אופנים. בדיוק כו שאנשים רבים יכולים לפגוש באדם אבל רק מעט יתאהבו בו, יאהבו אותו. ורק אחד, אולי, יצור קשר של אהבה. המפגש טיבו סובייקטיבי.
בעתיד, כשאהיה בוגרת ובעלת משפחה, מעורה היטב בחברה בכל מובן נחוץ, יום אחד ארשה לעצמי לקחת את הספר, ולקרוא אותו לעומקו, מן ההתחלה ולסוף. ידרש כמה שידרש.
המלחמה נמשכת בישראל, אבל גם ההבנה המחלחלת על הקשר בין הפנים לחוץ.
אני חושבת שהזוגיות שלי ושל א, אם באמת נלך על זה ולא רק לחופשה או פאן וכו, שזה לא יהיה קל. שזה ידרוש עבודה. כל דבר בחיים זה עבודה. השאלה אם א מבין את זה ורוצה להשקיע את הכוחות האלו. יש לו נטייה לחפש את הקל ואת ההימנעות וכו. וזה חבל כי זה גם בזבוז של הכישרונות שלו וגם תוקע אותנו כזוג.
היה ראיון עם – – בעיתון. מה פגע בי? שהוא אמר בראיון כמה דברים על עצמו שדומים למה שאמר כשישבנו אז בקפה ברחבת . כמובן זה מלעיג את המחשבה שלי אז, שאפילו לרגע, התקיימה בינינו קרבה. לא יודעת אם קירבה של גבר אישה אלא קירבה נטו. אם הכול בעיתון, אז מה נשאר? הרגשתי כאב ותחושה של הונאה. למה בעצם אכפת לי? יש אנשים שישקרו לכל אדם, שישתמשו בכל מה שהחיים יעבירו אותם. הם לא ידעו מתי לשתוק ומתי לדבר. אני אוהבת קירבה אבל לא הכרחתי אותו בשום אופן לדבר על הדברים האלה והוא לא היה חייב לחלוק אתי דבר וגם אם לרגע כן הרגיש קרבה כלפיי, יכול היה לומר דברים טריוויאליים אבל אמיתיים מאשר כל מיני ידיעות כאמצעי למשהו אחר. אבל למה זה כל כך כל כך כואב? ישבתי אתו בבית קפה והתקיימה בינינו ספק קירבה. היה חלק בשיחה שהוא אמר, דווקא חלק שמיהרתי מדי להדוף, שבו גילה פגיעות או נטייה לסוג של דכדוך. המערכת המינית שלי, ככל אישה, מגיבה בצורה מוחלטת להיררכיה המעמדית של הגבר אתו אני מדברת. המיניות האנושית היא דבר נשלט עד אימה. גם של גברים וגם של נשים. האם אפשר לצאת נגד?
–
בכל מקרה, כאדם מאמין (פיקסל!) ומסורתית וכו וכו, הנה אני כבר מעל ארבע שנים לומדת וכבר שש שנים בתהליך שאין לו שם, אבל הוא יצא לדרך והוא בדרך, וובכן אני מרגישה בתוך נפשי את הצורך לשלב אמנות כפי שלמדתי וינקתי אותה, בעיקר המערב אבל לא רק, ובכל מקרה זו אמנות שאין לה תכלית זולת עצמה ובכך כוחה, אני רוצה להבין איך היא כן משרתת משהו זולת עצמה. כי כרגע יוצא שהיא משרתת את החזקים, האגו שלהם והחולשות האנושיות שלהם מתנפחות והופכות לכלי מלחמה.
וזה מחבר אותי עם הנקודה האמיתית… מה שהרגשתי באמת באמת במפגש עם ש כרמיזה יותר ממשהו דה פקטו, היה השראת הנבואה. נבואה היא כבר דיבור וחיבור אל בורא העולם. משפט חסר משמעות כתבתי הרגע. ואני עומדת מאחוריו, ניסיתי לומר משהו … כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים. נראה לי שאני יותר קרובה אליהם מאשר המחלקה האחרת… אני נורא רוצה לחוות פעם אחת בחיים את הנבואה, אבל שזו תהיה נבואה אמתית שמבוססת על אהבה מוחלטת מהקדוש ברוך הוא ואהבה מוחלטת שלי אליו. אני רוצה שה יהיה כמו שחוויתי עם ש בתחילת ההיכרות, שזה היה בעצם רסיסים מהקשרים של ההוא וההוא, והמיקס של ש שהיה כמו נוכח ולא נוכח עם הצללית הרכה שלו. וכל זה זרק אותי הלאה משלושתם, הלאה למקומות בלתי אמירים של אהבה. אני רוצה נבואה שתגיע מכזו אהבה, אבל שלא תישאר רק אצלי ושתהיה, כמו שהרב אומר, כללית ושייכת לכלל הציבור.
אני מרגישה בכל הנשמה שאם בחיי אלו לא אזכה למעט נבואה, אזי לא מילאתי את מה שלשמו באתי לחיים. אני מרגישה שהדבר שהכי הייתי רוצה בעולם זה לזכות לנבואה, להיות קרובה אל השם, רק לקצת. איך אפשר לכתוב כאלה דברי כפירה?! אבל הנה, אנשים בתקופתנו עושים סימולציה של הקרבת קורבן על המזבח בבית המקדש, אנשים מתכננים איך יבנו מחדש את בית המקדש. אז אם הם כמהים להקמת בית המקדש וחזרת השכינה לירושלים, למה שלא אמצא את עצמי כמהה לחזרת הנבואה? ובמיוחד אלי מי שמשתוקק כל כך אליה? יש גם אנשים שכמהים מאוד למשיח, והיו שאפילו הכתירו את עצמם כמשיח.. תשוקות דתיות לא חסרות. הנה השכל שלי מתמרד על הדברים שכתבתי ממש עכשיו, למרות שהלב עמוק עמוק יודע שהתכוונתי לכל מילה. אני יודעת שאני לא במדרגת הקדושה והרוחניות, שאני צריכה לשנות את החיים שלי ואת הכול במאה שמונים מעלות כדי בכלל לכתוב כאלה מילים בלי להתבייש.
מעל לכל, מעל לחשבונות האלו של קדושה כן או לא, של עמל, של אמת ושקר, אני כמהה כל כך כל כך להרגיש אהבה, להוליך אותה, כך שאותה אהבה תחבר, תעביר מהלך אינדוקטיבי. לא תפריד. וככה אני כנראה תופסת את הנבואה.
חוויות חשקניות 